חוצפה, בחיי. איך האקדמיות לקולנוע בגרמניה ואיטליה לא מתואמות אחת עם השנייה. טקסי פרסי האקדמיות של איטליה וגרמניה נקבעו שניהם לאותו יום. הטקס בגרמניה התחיל ב-20:30 שעון ישראל. האיטלקי התחיל שעה אחריו.
למזלי, הטקס הגרמני היה קומפקטי יחסית, וארך שעתיים וארבעים וחמש דקות, וגם זה אחרי משיכת זמן לא מחויבת המציאות. על הבמה היה מעין שולחן בר, ולטקס היו בעצם 6 מנחים שכאילו יצאו לבילוי בבר ודיברו ביניהם בידידות. היה פרס קריירה לחנה שיגולה, וגם ניצולת שואה בת 102 עלתה לבמה כדי לומר משהו כמו: אין דבר כזה דם יהודי כמו שאין דבר כזה דם נוצרי או דם מוסלמי. יש דם אנושי. די לשנאה!
לפני שאגש לפרסים, אני אציין שבסגמנט "לזכרם" גיליתי ששלושה אנשים חשובים למדי בקולנוע הגרמני הלכו ממש השנה לעולמם:
פטר סימוניצ'ק, שהכרנו ב"טוני ארדמן" הנהדר, ואח"כ בסרט חביב שהוקרן כאן שנקרא "המתרגם", נפטר במאי בשנה שעברה בגיל 76.
מיכאל ורהובן, שביים את סרט השואה הראשון שראיתי בחיי (בעצם לא סרט שואה, אלא סרט שמתייחס להשלכות השואה בגרמניה. סרט מצוין ולא שגרתי שנקרא "ילדה רעה") – הוא הלך לעולמו ממש לפני שבועיים בגיל 85.
בשנות ה-80 הוקרן בישראל סרט שנקרא "קפה בגדד". סרט קצת מוזר על גרמניה עבת בשר שנזרקת במוטל עזוב בין לאס וגאס לשום מקום ונוכחותה שם מאירה את המקום ומביאה שמחה לאנשים השורצים שם. הסרט הפך ללהיט והוקרן אז בבתי הקולנוע בישראל במשך 80 שבועות (כן, יותר משנה וחצי בקולנוע). השיר מתוך הסרט היה מועמד לאוסקר, והפך מאז לאחד השירים האהובים עלי אי פעם. בתי הקולנוע בישראל הלכו בזמנו קצת אחורה והביאו את הסרט הקודם של אותו במאי, "צוקר בייבי" היפה. ואח"כ הוקרן גם סרטו הבא של אותו במאי, "רוזלי יוצאת לקניות" (פחות טוב). בכולם כיכבה מריאן זגרברכט המצוינת.
לבמאי של הסרטים האלו קראו פרסי אדלון. והוא הלך לעולמו לפני חודשיים בגיל 88.
והיו גם פרסים. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני חודש וחצי. מסתבר שהשנה היתה כנראה שנה לא מאוד מוצלחת לקולנוע הגרמני, כי הם לא הצליחו להתביית על סרט אחד או שניים ולתת להם לנצח בגדול. הפרסים התפרסו על פני כמה וכמה סרטים, כל אחד לקח קצת:
"השועל" (Der Fuchs), סרט על חייל גרמני במלחמת העולם השנייה שמאמץ גור שועלים ומחפש קצת שקט בתוך הרעש הגדול (הסרט כבר היה אמור להיות מופץ בישראל על ידי בתי קולנוע "לב" אבל המלחמה דחתה את התאריך, ואולי אף גנזה אותו לגמרי) – הסרט הזה זכה בפרס אחד בלבד – פרס השחקן.
Girl You Know it's True, סרט על מילי ונילי (להקה מצליחה בסוף שנות ה-80 שמהר מאוד התגלתה התרמית שהיתה הסוד שלה להצלחה – אלו שרקדו בקליפים והצטלמו והזדהו כחברי הלהקה לא היו אלו ששרו באולפן) – הסרט הזה לקח הביתה שני פרסים – לאיפור ולתלבושות (שם הסרט הוא שם הלהיט הגדול ביותר של מילי ונילי. זה היה שיר השנה בגרמניה בשנת 1989. למקום השני באותה שנה בגרמניה הגיע "אם ננעלו" של עופרה חזה).
"התיאוריה של הכל" (Die Theorie von Allem), מותחן מוזר ומסקרן על כנס פיזיקאים בהרי האלפים שיוצא משליטה עם פיזיקאי אחד מת, פיזיקאי אירני אחד שהוזמן ולא הגיע, ועם פאם פאטאל שיודעת יותר מדי – הסרט הזה זכה ב-3 פרסים – לצילום, לאפקטים, ולעיצוב האמנותי.
"נקודה עיוורת" (Im toten Winkel), סרט גרמני שמתרחש בחלק הכורדי של טורקיה, ומשמש מעין פורטל אל סיפורי כישוף ומיתולוגיה של הכורדים, הסרט הזה זכה ב-2 פרסים: לתסריט ולבימוי.
"שבעה חורפים בטהרן" (Sieben Winter in Teheran), סרט דוקומנטרי על אישה אירנית שהותקפה מינית והצליחה להרוג את התוקף שלה, ואז נשפטה והוצאה להורג בעצמה (הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון. לא אהבתי) – הסרט הזה זכה ב-2 פרסים: לעריכה ובפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר.
מה שהשאיר את הבמה לזוכה "הגדול" של הערב:
"למות" (Sterben), דרמה משפחתית על מנצח תזמורת העובד על יצירה חדשה (בשם "למות"), על אבא שלו שחולה באלצהיימר ומתאשפז במוסד, אימא שלו שפתאום חופשייה מנוכחות בן זוגה אבל גם היא לא בריאה לגמרי, ועל אחותו, שיננית הנכנסת למערכת יחסים עם רופא השיניים הנשוי שאיתו היא עובדת. נשמע כמו אפרת סבון (ארוכה. סרט של שלוש שעות), אבל אולי יש בסרט הזה יותר ממה שנראה במבט ראשון.
איתן 