פסטיבל חיפה 2018: צעד אחד מאחורי השרף

(שם הסרט במקור: Un pas în urma serafimilor)

אני מאוד אוהב סרטים כאלו. סרטים שיש בהם כאילו מן הצפוי, אבל יש בהם גם הפתעה, חשיבה עמוקה, ומיומנות קולנועית שמותאמת לנושא.

"צעד אחד מאחורי השרף" היה הזוכה הגדול של טקס פרסי הגופו של האקדמיה הרומנית השנה (דיווחתי על זה כאן), ועכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני מבין למה. מצד אחד, יש כאן סרט כמעט מתסיס: סיפור שחושף את השחיתות ופשיטת הרגל המוסרית של מוסד הכמורה והממסד הדתי כולו ברומניה. מצד שני, יש שם משהו, בכל זאת, בלב הזה, שעדיין פועם. משהו שעדיין לא נשכח, ובכל זאת המקור הטהור, האמונה, אהבת האל והרצון לעבוד רק אותו – הניצוץ הזה עדיין קיים איפשהו שם, עמוק בפנים, מתחת לשכבות עבות מאוד של חטא מעשי מאוד.

לתפקיד הכומר הראשי, השליט הקשוח המתעמר בכולם, נבחרה הבחירה הצפויה לכאורה: ולאד איבאנוב, שחקן שמתמחה בגילום דמויות שטניות, עוד מאז היה הרופא חסר הרחמים שמבצע הפלות ב"4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים". אבל גם איבאנוב (בהדרכתו של דניאל סאנדו הבמאי) עושה כאן את הלא צפוי: כן, הדמות שלו מושחתת וחסרת רחמים, אבל יש גם לא מעט רגעים שבהם הכומר הזה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל חיפה 2018: קריאה לחלומות

נסיון מעניין, הסרט הזה. אקספרימנט. מסקרן. עם כוונה. נסיון מעניין, אבל לא מוצלח.

מהם חלומות? סרטים? יצירות אמנות? אילו אלמנטים מהחיים מרכיבים את החלומות שלנו? איך החלומות שאנחנו חולמים משפיעים חזרה על החיים שלנו?

שאלות מעניינות. יצירה אמביציוזית המבקשת לדון ברצינות בשאלות האלו. אמביציה שבסופו של דבר די מתרסקת.יש כאן רעיון מדליק: בחורה יפנית עולה על רעיון: היא מפרסמת מודעה בעיתון, ומבקשת מאנשים לשלוח לה את פרטי החלומות שהם חולמים. תמורת תשלום היא תשתדל להמחיז אותו, להחיות את החלום. סטארט-אפ. אבל לסרט הזה אין מספיק דמיון. כי קודם כל: למה בכלל יפן? מה הקשר של יפן וישראל? למה עירוב התרבויות הזה?

ומעבר לכך: איפשהו באמצע הסרט יש סצינה שבה הבחורה רוקדת ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: במעברים

(שם הסרט במקור: In den Gängen)

יש את האימרה הנודעת של מרשל מקלוהן: המדיום הוא המסר. הסרט הגרמני הזה עושה וריאציה לאותה אימרה, וטוען: הסביבה היא ההתנהגות.

הסרט היפהפה והחכם הזה מתרחש ברובו בסופרמרקט. גדול. ענק. כמויות הסחורה כל כך עצומות שסידורן מתבצע בעזרת מלגזות. מכונות. תומאס שטובר הבמאי מצלם את הסביבה הצרכנית, התעשייתית, המודרנית של הסופרמרקט, ומנסה למצוא בתוכה את האלמנט האנושי, את הרגש, את האהבה. כבר מההתחלה, כאשר מצולמים המעברים האלו, שטובר מעטר אותם במוסיקה קלאסית, המחפשת את הרגש במקומות הצרכניים. אל תוך המעברים האלו מגיע גיבור הסרט, סדרן סחורה חדש (פרנץ רוגובסקי, "טרנזיט", בהופעה שקטה ויפה), בחור מופנם שמדבר מעט מאוד, ותוך כדי שהוא לומד את העבודה הוא מנסה לפתח קשר רומנטי מהוסס עם סדרנית סחורה אחרת (סנדרה הולר, הבת של "טוני ארדמן", בהופעה מקסימה ונוגעת ללב). האם יש סיכוי לטיפת אנושיות בעולם תעשייתי?וכך מפתח שטובר את הסיפור המהוסס והעדין הזה בקצב מדוד, איטי, כשהוא ממלא את העולם של סדרן הסחורה הזה לאט לאט ביומיום השגרתי של העבודה המכנית, ובמקביל, מנסה למצוא רגעים עדינים בעולם קר ומתכתי. הוא מתאהב בה, אבל האהבה בלתי מושגת. אבל אולי בכל זאת. בסצינה יפהפיה היא שרה שיר, ו להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: תל אביב על האש

יש גם חומוס בסרט, אז אני חושב שמשפט הסיכום הכי קולע לסרט הזה הוא: אחלה סרט

לעשות קומדיה מהמצב. לא פשוט. "תל אביב על האש" היא קומדיה מוצלחת על המצב. עם קצת יותר לחיצה על דוושת הדרמה, הסרט הזה היה באמת סוחף, אבל כמו שהוא, הוא מאוד מצחיק, ויש בו לא מעט אבחנות מעניינות.

כמו למשל, שגם הפלסטינים לא משתגעים על אוסלו. וכמו למשל, שהאדמה הזאת שאני ואת והוא והיא חיים עליה היא גם הבית שלהם (אומרים בסרט: אתם יודעים מה טוב בפריס? שאין שם כיבוש. אבל אז אחת אומרת: החיים שלי פה. העבודה שלי פה. המשפחה שלי פה. הבית שלי פה). וכמו למשל שהיהודים צריכים את עניין השליטה, אבל אפשר גם לקנות אותם (את היהודים) עם משחקי כבוד, גם אם הוא מזויף. וכמו למשל, שכרגע אין לנו משהו אחר לעשות מלבד להמשיך את הריקוד האבסורדי של הסכסוך הבלתי פתיר הזה.

את כל זה (ועוד) אפשר ללמוד מהסרט הזה. כי יש כאן עלילה חכמה: אופרת סבון פלסטינית הנכתבת על ידי להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: עץ תאנה

חיכיתי מאוד לסרט הזה. מקריאה מוקדמת היתה לי הרגשה שעלם-וורק דוידיאן, הבמאית, כאן בסרטה הראשון, מביאה את הלב והנשמה שלה לכאן. זכרונות אישיים, כמעט אוטוביוגרפיים, תשומת לב לסיפור ולפרטים, השקעה כספית ניכרת (בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית). גם לישראלים יוצאי אתיופיה מגיע הסרט הגדול שלהם.

בסופו של דבר, הסרט אכן מאוד מרשים (ורואים את הכסף על המסך טוב מאוד), אבל הוא גם קצת מאוהב בעצמו, ומפספס אותי.

כי דוידיאן כנראה זוכרת בעיקר ריחות. מקומות. צלילים. עצים. סביבה. והיא עובדת קשה מאוד כדי לשחזר את ההרגשה של מה זה אומר לגור באתיופיה. בימים ההם, ואולי גם בזמן הזה. "עץ תאנה" משקיע את כל מה שיש לו בצילום, בעיצוב אמנותי, במוסיקה, בעיצוב פס-קול. בבניית העולם שמקיף את הדמויות. הסרט הזה מצוין בדרך שבה הוא מכניס אותי לעולם זר, אחר, שונה. הנשים העובדות קשה מאוד בתחזוקת הבית. השפה. הדרך שבה הבתים בנויים. אתיופיה היא עולם מאוד שונה ממה שאני מכיר, מרתקת, עם ריחות ומאכלים מסקרנים.

אבל זה סרט נשיונל ג'יאוגרפיק, לא סרט קולנוע. כי בכל הקשור בבניית הנראטיב, בלקיחת הצופה ביד בעזרת דמות אחת או שתיים, בבניית מתח וחרדה לגורלה של אותה דמות – בכל זה דוידיאן עושה עבודה הרבה פחות טובה. אמנם השחקנית הראשית חביבה, ולא צריכה לעשות הרבה, ו להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: טרילוגיה על אהבה: עירום

קשה לי עם הסרט הזה. קשה, כי יש לי הרבה טענות נגדו. הוא, במידה מסוימת, די מעצבן אותי. ומצד שני, בסופו של דבר, יש לו אפקט מצטבר. יש בו משהו מרשים. יש לו אמביציה שקשה להתעלם ממנה, ויש לו כיסוי (לפחות חלקי) לאמביציה הזו.

ירון שני עשה פעם סרט שהיה מועמד לאוסקר. סרט מצוין זה היה. "עג'מי". אבל הוא לא עשה אותו לבד. היה שם שותף לבימוי. נדמה לי שברגע שדרכיהם של סקנדר קופטי ושל ירון שני נפרדו, משהו מת בעשייה של שני. ירון שני הוא במאי מאוד מעניין, ואת זה רואים גם ב"עירום", אבל קופטי (שגם כיכב ב"עג'מי") הביא לשולחן הרבה התלהבות. הרבה אנרגיה. ו"עירום", מסתבר, חסר את האנרגיה הזו. כל הסרט החדש הזה, "עירום", מתנהל בקצב איטי, שמצד אחד יש בו חפירה אפקטיבית אל תוך הנשמה, ומצד שני, לקראת הסוף, הסרט כאילו נזכר שצריך לסגור דברים, ופתאום הוא מדלג מעל כמה שלבים במהירות מוגזמת, שונה מאוד מכל מה שהורגלנו אליו במהלך שני שליש סרט.

אני לא כל כך יודע מה קרה מאחורי הקלעים של היצירה הזאת, "עירום", אבל להבנתי היה שם תסריט מרובה סיפורים, ואיפשהו בדרך הוחלט לפצל את הסרט המאוד מסובך הזה לטרילוגיית סרטים. אז ב"עירום" נשארנו עם שני סיפורים. וגם כאן, הסרט הזה סובל ממה שקורה לפעמים לסרטים מרובי סיפורים: הבעיה היא שסיפור אחד הרבה יותר מעניין מהסיפור השני.

כי יש כאן בחורה העוברת משבר.

לא באמת ברור מה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: שלושה זרים זהים

(שם הסרט במקור: Three Identical Strangers)

יש סרטים שמגיעים לחופינו עם הייפ, ואתה צופה בהם ומתאכזב.

ויש סרטים עם הייפ, שאתה צופה בהם ואומר: וואלה, כל מילה נכונה.

"שלושה זרים זהים" הוא מהסוג השני.

כל מה שקראתם נכון: כן, שני אחים תאומים מצאו אחד את השני בגיל 19. מהר מאוד הצטרף גם אח שלישי. איזה כיף. הילולה. שמחה גדולה. אושר עילאי. הסרט מתחיל בחגיגה סוחפת של זיקוקי דינור. יש הרבה חומרי ארכיון מהחלק הזה של הסיפור, כי הסיפור הזה התפוצץ בתקשורת, והאמריקאים, בהיותם אמריקאים, יודעים לחגוג סיפורים כאלו בענק. בתקשורת. בעיתונות. בתכניות אירוח בטלויזיה. והסרט הזה חוגג את החגיגה הזו. בהתחלה. כי כשההתלהבות מתחילה לדעוך, אז מתחילים לשאול את השאלות הרציניות.

וכך, העריכה בחלק הראשון של הסרט קופצנית, עם מניפולציות של סאונד, עם שחזורים צבעוניים, ועם אוירה קלילה. ואז הסרט גם יודע לשנות טון. לא בבת אחת. לא פתאום, אבל הסרט יודע גם ל להמשיך לקרוא