מה יגידו כולם: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hva vil folk si)

סצינה ראשונה

האבא עובר בכל החדרים בבית. בודק אם כל אחד ואחת כבר נמצא במיטתו. אם אף אחד לא מתפרפר בחוץ מאוחר. הנערה, גיבורת הסרט, נמצאת ברחוב, רצה מהר להספיק לשעת העוצר. האבא כבר בדלת של החדר השני. והוא עוד רגע עובר לחדר השלישי. הנערה עדיין רצה מהר ברחוב. האבא עוד רגע מגיע לדלת חדרה של הנערה. הוא פותח את הדלת…היא במיטה.

אין רגע של דרמה. אין רגע של – הנה היא הגיעה הביתה, נכנסה בשקט, מגיעה לחדר שניה לפני האבא, נכנסת מהר למיטה…זו כמעט קומדיה. זו לא דרמה.


סצינה מהמשך הסרט

האבא מסיע את הנערה בעל כורחה למקום לא ידוע. האח הגדול נוהג, האבא במושב הנוסע, והיא מאחור. הנערה מגניבה מבט אל ידית הדלת. האח עוצר ברמזור. הנערה מגניבה עוד מבט אל ידית הדלת. האבא והאח הגדול מדברים שיחת חולין. עוד מבט שלה אל הידית. ואז היא מנסה לברוח. הדרמה בנויה כאן בצורה כל כך לקויה. במקום להעביר אותנו דרך התודעה הכל כך שבורה של הנערה, ולהפתיע אותנו עם נסיון בריחה נועז, מכינים אותנו למה שיגיע בצורה כל כך מגושמת, עד שהכל כבר כל כך צפוי, והדרמה לא קיימת בכלל.


סצינה אחרונה

אפילו כשחשבתי, שהנה, לפחות הסוף של הסרט יהיה אינטלנגטי, כך, במבט על השלג היורד, קור, וחיים לבד ובשקט, גם כשחשבתי שלפחות הסוף של הסרט הזה יהיה עדין, הבמאית מרגישה צורך לדחוף לי בכוח לתוך הגרון את הדרמה המגושמת שלה, ומוסיפה עוד שוט אחד מיותר שבו האבא מסתכל אל תוך עדשת המצלמה בתוכחה. כי ככה הסרט הזה. לא ממש חכם.


כמה חיכיתי לסרט הזה. את הטריילר שלו אני רואה כבר כמה חודשים, ומתלהב מהאפשרויות. אמנם מדובר כאן בנושא שחוק, מסורת מול קדמה, אבל הספיציפיקציה של הדמויות והתרבות שבתוכה מתקיים הסיפור הזה יש בכוחם לבנות דרמה עצומת רגשות. ואז הייתי בחופשה בחו"ל, ולא ראיתי את הסרט עם עלייתו. ואז, כשחזרתי, היה יום כיפור, ואחרי זה היה יום שלא הרגשתי טוב, אז לא הלכתי לקולנוע. אבל בסוף הצלחתי לצפות בסרט הזה.

ולא. לא טוב.

התסריט של הסרט דווקא עושה את העבודה. בסבלנות הוא מתאר להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

טובת הילד: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Children Act)

אפשר לקצר, ולומר על "טובת הילד": אמה תומפסון מצוינת, הסרט פחות.

ואפשר לכתוב עוד קצת, אבל ממש קצת:

יש באמצע הסרט סצינה יפהפיה שבה השופטת (תומפסון) והנער מנגנים ביחד שיר. שני אנשים חולקים רגע אנושי חם ויפה. ובצד החדר, שני צופים מחייכים-מגחכים. זאת הבעיה שלי עם הסרט: יש בו פוטנציאל לסיפור אנושי עמוק וסוחף, אבל הוא מעדיף את הדאחקה. הוא חלקלק מדי.

בכלל, יש כאן סיפור על להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2019: מקבץ שישי

והנה עוד מקבץ. במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי) פירטתי על 50 סרטים שעלו כבר על מסלול המירוץ לאוסקר לסרט בשפה שאינה אנגלית. במקבץ השישי נצרף למירוץ עוד 10 סרטים, וביחד 60. וההודעות על סרטים נוספים ממשיכות להגיע. יהיו עוד מקבצים. בינתיים, נספור ביחד עד ל-60 (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

פרו: נצח (Wiñaypacha) – אוסקר קאטאקורה

הטריילר של הסרט שפרו שולחת לאוסקר מתורגם לספרדית. מדובר בסרט אנתרופולוגי, המשמר שפה נכחדת, תרבות נכחדת. הסרט מתרכז ב להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2019: מקבץ חמישי

כמובטח, הנה מגיע המקבץ החמישי. במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי) פירטתי על 40 בחירות של מדינות במירוץ לאוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית. במקבץ כאן עוד 10 סרטים, כולל אחד לפחות שנחשב מועמד רציני. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

פורטוגל: עלייה לרגל (Peregrinação) – ז'ואאו בוטלו

פורטוגל שולחת לאוסקר סרט הרפתקאות היסטורי. מבוסס על יומניו של אחד, פרנאו מנדש פינטו, הסרט מגולל את הרפתקאותיו ומסעותיו במאה ה-16, מפורטוגל, עד לאסיה, הודו, סין ויפן, וחזרה לפורטוגל. הסרט מורכב מ להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2019: מקבץ רביעי

אז עכשיו, כשחזרתי מחו"ל, זה הזמן להשלים פערים. בשלושה מקבצים קודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי) פירטתי את 29 הסרטים שהמדינות השונות בחרו לייצג אותן באוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית. בשבועיים שביליתי בטורונטו התפרסמו עוד 32 בחירות של סרטים, ואני אפרט אותן במקבצים בימים הקרובים, כדי לא להעמיס יותר מדי. אז הנה המקבץ הרביעי, בו יצוינו 11 בחירות נוספות של מדינות שונות (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

סרביה: אנרכים (Izgrednici) – דז'אן זצ'ביץ'

בהשראת פרופסור מקורי לסוציולוגיה, 3 סטודנטים יוצאים לרחבי העיר על מנת להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: סיכום

אז חזרתי לארץ. ואסור להתלונן. שבועיים במקום שהוא לא ישראל, מבלי לחשוב על עבודה ועל הלחצים היומיומיים של הארץ הזאת במקום זר ואחר (שמדבר אנגלית!) – היה סבבה. חוץ מזה ש:

בחיי, כמה שטורונטו חמה. כמו תל אביב, ואפילו יותר.

כמה גבוהה טורונטו. וצפופה. ומחניקה. הכל כאילו מודרני שם. זה לא אירופה הקלאסית. ישן מפני חדש תוציאו.

ויש כמה דברים קצת משונים בטורונטו. למשל:

לקח לי זמן להתרגל לעובדה שכל המחירים על המדפים בכל החנויות הם לא מחירים סופיים, כי הם לא כוללים מעמ. וכך יצא שקניתי בקבוק קולה בסופר והכנתי כסף מדויק כי רציתי להיפטר מהכסף הקטן, ואז זה לא הספיק לי, אז שילמתי בשטר (וקיבלתי עוד קצת כסף קטן כעודף).

פניה שמאלה בקנדה זה דבר משונה: אין רמזורים ייעודיים לפניה שמאלה. הרכב מחכה שהתנועה מהכיוון הנגדי תעבור, ופונה.

פניה ימינה בקנדה זה דבר משונה: מותר לנסוע גם באדום.

יש מעט מאוד ריאות ירוקות בעיר, ומה שיש קטן מאוד, ואפשר לראות ולשמוע את התנועה גם בתוך הפארקים הקטנים. למעשה, יש רק פארק אחד גדול ומרווח בטורונטו, אבל הוא נמצא בקצה המערבי של העיר, רחוק מהמרכז. שם מצאתי דבר שנראה קצת מוכר

והנה עוד שני דברים מוזרים להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: האם תוכל אי פעם לסלוח לי?

(שם הסרט במקור: Can You Ever Forgive Me)

מליסה מקארת'י. בחיי שאני לא מבין את השחקנית הזו. נתקלתי בה לראשונה בתפקיד סוקי הטבחית בסדרה המקסימה "בנות גילמור". ואז היא הלכה ועשתה לעצמה שם בסרטים לא מקסימים בכלל, בקומדיות גסות ובוטות (שגם הביאו לה מועמדות אחת לאוסקר). ואז היא עשתה סרט קטן ומקסים בשם "וינסנט הקדוש", שם היא הזכירה לי שהיא יכולה להיות שחקנית מרגשת ועדינה, ואז היא שבה לקומדיות הלא נעימות. ועכשיו היא עושה לטעמי את התפקיד הכי גדול בקריירה שלה – בסרט רציני ויפהפה, מרגש וחכם.

הסרט הזה הוא סיפור חייה של אחת, לי ישראל. ומאחורי הסיפור הזה מסתתרת אמירה על כך שלפעמים שקר לבן שמספק נחמה עדיף על אמת עכורה שמייאשת. כי הנה, גב' ישראל הזאת – התסריט לוקח את הזמן לספר לי על להמשיך לקרוא