פסטיבל טורונטו 2018: עור

(שם הסרט במקור: Skin)

אומרים שאהבה חזקה משנאה. אז אומרים. שנאה היא כוח הרסני שקשה מאוד להביס אותו. כרגע העולם שוחה בשנאה. שנאת זרים. שנאת אחים (כל מי שלא תומך בנתניהו זוכה למטר קללות). שנאה בכלל. איך, אם בכלל, אפשר לנצח את החושך הזה? "עור" הוא הסרט על זה.

גיא נתיב עשה כמה סרטים יפים בישראל, ואז עבר לארה"ב. יש לו מגע עדין, ולכאורה לא מתאים לסרט קשוח שכזה.

ג'יימי בל התפרסם לפני כ-20 שנה בתפקיד בילי אליוט, ומאז הוא ניסה כל מיני דברים, אף אחד מהם לא הצליח לסדוק את התדמית המתוקה של האליוט. בתחילת השנה הוקרן בישראל "כוכבים חיים לנצח" היפהפה, ודרכו ג'יימי בל השתחרר סופית מהצל של בילי אליוט, והציג הופעת משחק מרגשת מאוד. וגם כאן, עדינה ורגישה. לא בטוח שהוא הליהוק הטבעי לתפקיד קשוח שכזה.

שני האנשים, נתיב ובל, מגלים ב"עור" סימנים של התבגרות. אמנם הסרט הוא כמו סיפור מוסר הוליוודי, אבל הוא נטוע במציאות קיימת (הסיפור עליו מבוסס הסרט אכן אמיתי), והמציאות קשה ואלימה. גיא נתיב לא נרתע כאן מ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל טורונטו 2018: לא אכפת לי אם ההסטוריה תזכור אותנו כברברים

(שם הסרט במקור: Îmi este indiferent daca în istorie vom intra ca barbari)

וואו. מצד אחד, הסרט החדש של ראדו ז'ודה קצת לוקה במחלקת הרגש, אבל, מצד שני, וואו.

הסרט הזה מתרחש ברומניה. היום. עכשיו. אבל באותה מידה הוא היה יכול להתרחש בישראל. היום. עכשיו (רק עם קצת יותר טמפרמנט).

הסיפור הוא כזה: בחורה צעירה אחת מאוד אכפת לה מההסטוריה של המדינה שלה. היא מתעסקת בהעלאת סוג של שחזור תאטרלי שיוצג בכיכר העיר. השחזור הוא של ארוע ממלחמת העולם השניה שהתרחש ב-1941, וכלל טבח בכפר יהודי שלם. הרומנים טבחו ביהודים, בהנהגתו של שליט רומני. את זה רוצה האמנית-במאית לשחזר. היום. עכשיו. וכך, במהלך כשעתיים, הסרט מתרכז בכל ההכנות לארוע. הסרט מתרכז בעיקר בלימוד הפרטים (והסרט הזה מאוד פרטני בשמות האנשים, המקומות, הדברים שאמרו, מי אמר בדיוק, כמה נהרגו – הכל מפורט), ובין לבין, יש צנזור אחד. איש מטעם העיריה שמבקש לשכנע את הבחורה לרדת מזה.

הרי העיריה מממנת את הפרויקט האמנותי הזה. אז יש סצינה ארוכה מאוד של משא ומתן בינו לבין האמנית. תורידי את החלק הזה. למה להזכיר לרומנים חלקים אפלים בהסטוריה שלהם? צריך ל להמשיך לקרוא