ארכיון חודשי: ינואר 2016
חדר: הביקורת
(שם הסרט במקור: Room)
לני אברהמסון. זה השם. לפני כמעט 3 שנים ראיתי במסגרת פסטיבל סרטים אירים בסינמטק סרט נהדר שנקרא "מה שריצ'ארד עשה". בפוסט עליו כתבתי "…אני בטוח שעוד נשמע הרבה על הבמאי הזה". את הסרט הבא שלו, "פרנק" האקסנטרי והמשונה, המבקרים אהבו, אבל הקהל (ואני) לא. ועכשיו הגיע סרטו החדש. וכבר כמה חודשים הוא זוכה לביקורות מתפעלות. ובצדק. סרט מרגש וחכם. אבל גם סרט דק אבחנה, שיודע לקחת מקרה פרטי מפלצתי למדי למקומות לא שגרתיים.
כי לני אברהמסון בכלל לא מתעניין במקורות הרוע. הוא לא האנקה. ובכלל, הגבר הזה שכולא את הבחורה הצעירה בתוך חדר, אונס אותה מדי פעם, ואפילו עשה לה ילד אחד, שגר גם הוא בתוך החדר, הגבר הזה נראה בסרט לסצינה וחצי בקושי. הסרט לא עליו. הוא לא מעניין את אברהמסון. הבמאי החכם של הסרט הזה לוקח מקרה פרטי קיצוני ומנסה לבדוק באמצעותו את הדרך בה אנחנו רואים את העולם. במידה מסוימת, זו הגרסה הרצינית יותר של "ההתחלפות" של ערן קולירין. כי הנה, גם כאן, גיבורי הסרט מסתכלים על העולם בעיניים לא קונבנציונליות.
כי שם המשחק הוא פרופורציות. בסצינה האחרונה בסרט חוזרים האם והבן לחדר. מה, זה הכל? זה החדר? שואל הילד. לא יכול להיות. זה נראה אחרת. לא, זה החדר, אומרת לו האמא. פשוט לקחו מפה כל מיני דברים בשביל ראיות משטרתיות.
כי הכל נראה כל כך גדול כשהם היו בתוך החדר. ועכשיו, כשהם בחוץ, החדר נראה פתאום להמשיך לקרוא
ג'וטרה 2016: המועמדויות
שבוע אחרי טקס פרסי האקדמיה הקנדית יתקיים בקוויבק (שבקנדה) טקס פרסי האקדמיה הקוויבקית לקולנוע. שבוע אחרי פרסום המועמדויות לפרס האקדמיה הקנדית, גם האקדמיה הקוויבקית מפרסמת את המועמדויות שלה. מטבע הדברים, חלק מהסרטים מקבלים מועמדויות בשני הטקסים, אבל בד"כ יש סרטים נוספים המקבלים תשומת לב מהאקדמיה הקוויבקית שכדאי לשים לב אליהם. השנה ההבדלים בין רשימות המועמדים של שתי האקדמיות מזעריים: מלבד העדרותו המוחלטת של הסרט המוביל ברשימת המועמדויות של האקדמיה הקנדית ("חדר", עולה היום בישראל. סרט יפהפה ומרגש. ביקורת תעלה כאן מחר), שאר הסרטים שפירטתי בפוסט לפני שבוע מועמדים גם כאן, ולכן אזכיר אותם כאן ברפרוף:
"קורבו" (Corbo), הסרט הפוליטי של מתייה דני, מועמד ל-10 פרסי ג'וטרה של האקדמיה הקוויבקית: פרס הסרט, בימוי, תסריט, שחקן משנה, צילום, סאונד, עיצוב אמנותי, תלבושות, עיצוב שיער, ואיפור.
"האנשים היקרים לנו" (Les Êtres Chers), הדרמה של אן אמונד, מועמדת ל-7 פרסי ג'וטרה: פרס הסרט, בימוי, תסריט, שחקן, עריכה, עיצוב אמנותי, ועיצוב שיער.
"פליקס ומאירה", הסרט דובר הצרפתית, יידיש, ואנגלית שייצג את קנדה באוסקר השנה של מקסים ז'ירו, מועמד ל-5 פרסי ג'וטרה: פרס הסרט, בימוי, תסריט, שחקן משנה, ושחקנית (הדס ירון שלנו, שבהיעדר ברי לארסון ו"חדר" מהרשימה, עוד עשויה לזכות כאן. תתחילי למדוד חליפות/ שמלות, הדס).
"השדים", סרט ההתבגרות של פיליפ לסאז', מועמד ל-2 פרסי ג'וטרה: לפרס הסרט, ולבימוי.
מה שמשאיר את הבמה לסרט עם מספר המועמדויות הגדול ביותר להמשיך לקרוא
סזאר 2016: המועמדויות
היום התפרסמו בצרפת המועמדויות לפרס האקדמיה שלהם, הסזאר. והאמת, מנקודת מבט ישראלית, המצב השנה משופר: רוב הסרטים ברשימה הוקרנו בישראל, אם מסחרית, או בהקרנות פסטיבליות או סינמטקיות. על חלקם אפילו כתבתי כאן בבלוג. הנה, למשל:
"ילדות פרא", שהוקרן בישראל בהצלחה, אבל אני לא כל כך אהבתי, מועמד ל-9 פרסי סזאר: פרס הסרט, בימוי, תסריט, מוסיקה, סרט ביכורים, סאונד, עריכה, צילום, ותלבושות.
"דיפאן", זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, סרטו המצוין לטעמי של ז'אק אודיאר, המוקרן בימים אלו בישראל (אבל להמשיך לקרוא
45 שנים: הביקורת
(שם הסרט במקור: 45Years)
We may by through with the past, but the past isn't through with us
בסרט "45 שנים", העבר, זה שנדמה לנו שהוא כבר עבר ואיננו, העבר הזה הוא כמעט כמו יצור חי ונושם. כזה שממשיך להשתנות עם חלוף הזמן, ולשנות את, ולהשפיע על חיי גיבורי הסיפור. ובניגוד ל"מגנוליה", האפוס הגרנדיוזי של פול תומס אנדרסון, שמתוכו לקוח הציטוט למעלה, "45 שנים" עושה את מהלכיו בעדינות, בשקט, אבל בנחישות שחופרת בנשמה. ובניגוד ל"עבר" של אסגר פרהאדי, אין כאן הרגשה של מניפולציה רגשית בוטה. הכל מאוד נטורליסטי, סבלני, טבעי, ולמרות שיכול לפעמים להידמות שהכל עומד במקום, דווקא יש התפתחות בכל סצינה, גם אם היא מינורית.
למשל, סצינה זניחה לכאורה, בה הגיבורים עולים על להמשיך לקרוא
האיש שנולד מחדש: הביקורת
(שם הסרט במקור: The Revenant)
קשה לכתוב ביקורת על הסרט הזה. קשה, כי מבחינה קולנועית נטו מדובר ברימון הלם. ביצירת אמנות מהממת ביותר ממובן אחד. בטכניקה קולנועית סוחפת, מרתקת, מדהימה, שמשאירה אותי פעור פה וכמעט חסר מילים. אבל הסרט הזה הוא גם סרט כל כך אלים, כל כך אכזרי, עד שבאיזשהו שלב הרגשתי שהוא גם קצת נהנה מהאפקט שהוא יוצר, ובכך הוא הופך לסוג של סרט סנאף. סרט שבו האכזריות והמוות המקיפים מכל הכיוונים מובאים אל המסך בצורה כל כך ריאליסטית, עד שאני לא יכול להינות מהסרט, כי זה אומר שאני נהנה מאכזריות, מדם, מאלימות קיצונית.
האמת היא שיש לא מעט חסרונות בסרט הזה. יש כאן את הסיפור הבלתי יאמן של השרדותו של אדם אחד בתנאים בלתי ניתנים לתיאור (ניתנים. ועוד איך ניתנים. כל הסרט הזה ניתנים). אבל האכזריות הכל כך מדממת ממלאת את המסך כל הזמן, עד ש להמשיך לקרוא
ספוטלייט: הביקורת
(שם הסרט במקור: Spotlight)
קמת בבוקר. עשית קפה. פתחת את הדלת כשאתה עדיין בפיג'מה, ולקחת את העיתון שחיכה שם. כשאתה עדיין עם הקפה ביד רפרפת בכותרות. ראש הממשלה אמר משהו לא ממש חשוב. עוד פיגוע בשטחים. כבר מזמן לא היית בירושלים, ומישהו נדקר שם. המניות עלו/ ירדו, אבל ממתי אתה בבורסה?. ראש הממשלה לשעבר מבקש עוד דחיה בביצוע העונש שהוטל עליו. פרשת שחיתות חדשה (עוד אחת?). וכמו שאמר אריק איינשטיין ז"ל, הפועל שוב הפסידה.
אופס. אתה מאחר. אתה זורק את העיתון על הספה בסלון, והולך לעבודה. בדרך, באוטו (או באוטובוס), החדשות ברדיו. רזי ברקאי מראיין איזה פוליטיקאי. נדמה שהראיון משועשע, כמעט חברי. "רזי ידידי…" אומר דרעי/ נתניהו/ הרצוג. נדמה שאיכשהו התקשורת כולה משחקת משחק עם חוקים ברורים, והכל זה באמת משחק. דיבורים שלא באמת נוגעים לחיים שלך. ואתה מגיע לעבודה ומתחיל את היום. זמזומי החדשות נזנחים, עד שאתה מגיע הביתה בערב, ומדליק טלויזיה, לראות עוד קצת חדשות. עוד קצת מהמשחק המיותר הזה.
"ספוטלייט" הוא הסרט שמחזיר את האמונה ב"משחק הזה".
המילים הטובות. שכתובות בעיתון.
איתן 