פסטיבל סרטי ילדים: הילד קורע מצחוק

(שם הסרט במקור: Der Junge Muss an die Frische Luft)

יש פסטיבל סרטים לילדים ונוער בסינמטק תל אביב. והאמת היא שיש בהיצע של הפסטיבל הזה גם סרטים שיעניינו לא רק ילדים. הנה, למשל, הסרט הגרמני הזה, שבמקור שמו: "הילד צריך אוויר צח", וקיבל כאן תרגום עקום למדי.

הסרט הזה היה הצלחה גדולה בגרמניה (לדברי המפיק שלו, הסרט יצא למסכים בחג המולד האחרון, לפני יותר מחצי שנה, ועדיין ניתן למצוא הקרנות מסחריות שלו בגרמניה), והוא אמנם מספר סיפור גרמני פנימי, אבל בעזרת התסריט שלו והבימוי המיומן הוא הופך למסע מרגש גם לאנשים שלא מכירים את החומר המקורי.

כי צריך לומר: הסרט הזה הוא ביופיק של קומיקאי שהוא מאוד מפורסם בגרמניה (מסתבר). אני לא שמעתי על האפה קרקלינג הזה (האפה – אני מניח שזה קיצור שמו המקורי, האנס-פטר), אבל הסרט הזה מרחיב את היריעה מעבר לרכילות לכאורה של החיים הקשים של סלבריטי. וגם אם מדובר בשיעור פשוט לחיים, על הומור שמרפא מכאובים, גם כאן הסרט הזה מרחיב את היריעה.הרחבת היריעה הזאת היא בעצם גם צמצום. אין כאן שום "עלייתו ונפילתו" או "עלייתו ועלייתו". אין כאן שום רגע שבו רואים איך הקרקלינג הזה הגיע להצלחה. הסרט הזה נשאר כולו בתחומי ילדותו של הקומיקאי הזה, והקומיקאי הזה בבגרותו לא נראה בכלל לאורך הסרט (חוץ מהסצינה האחרונה, בה הוא מסתכל על עצמו בצעירותו, במעין מחווה סנטימנטלית). הסרט הזה לא רק בא ללמד אותנו על הנחמה שבצחוק. הוא בא ללמד אותנו על המסע הארוך של החיים. זה נאמר בקולו של הגיבור הילד בהתחלה וגם בקולו של הגיבור הבוגר בסוף הסרט: החיים יזמנו לך קשיים, ורק אם תתעקש מספיק חזק תצליח.

והסרט הזה לוקח אותי ביד, ומוביל אותי במסע הפרטי של הילד הזה, האנס פטר. זה לא ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרסי אופיר 2019: סיכום שלב א'

בשעות אלו מתקיימת הקרנת האקדמיה האחרונה לשנת 2019. במהלך החודשיים האחרונים ראיתי את כל הסרטים העומדים לשיפוט האקדמיה הישראלית, והשנה יש לנו כמה וכמה סרטים טובים מאוד, והתחרות השנה קשה ומסקרנת, אבל צריך לסייג:

כבכל שנה, הקולנוע הישראלי אולי טוב, אבל התחרות של האקדמיה הישראלית עקומה. זהו חלון הראווה של הקולנוע הישראלי. מישהו שיסתכל מבחוץ על הסרטים הישראלים לא יבין מה הוא יראה: 24 סרטים נמצאים במירוץ. רק 10 מתוכם כבר הופצו (אחד מהם, "עכו חלומות", בהפצה מאוד מצומצמת). יש עוד סרט אחד, "בזמק", שאמור להיות מופץ בקרוב. אז איך אמור סרט מאוד מרגש כמו "גאולה", שכבר הופץ, וכבר נכתבו עליו ביקורות, ואפילו קיבל פרסים, איך סרט כזה אמור לעמוד מול "מאמי", סרט מצוין שכמעט אף אחד לא ראה? איך "תל אביב על האש", גם הוא סרט נהדר וחכם, שכבר הופץ לקהל הרחב, אמור לעמוד מול "קולות רקע", סרט יפהפה שרק חברי האקדמיה ראו?

ויש גם סרט שנקרא "עיניים שלי", שהוא פרק שני בטרילוגיה. הפרק הראשון, "עירום", לא הופץ עדיין, אבל החלק השני כבר מתחרה לפרס אופיר. ככה זה בישראל. אבסורד.

האם פרסי אופיר הם פרס על מצוינות קולנועית, או במה לקידום מכירות לסרט הזוכה ? (שאלה רטורית, לצערי)

והבעיה השניה: מדוע הזוכה בפרס הראשי, פרס הסרט הטוב ביותר, הופך אוטומטית לנציג הישראלי לאוסקר? זה הרי מעוות את הבחירה, וחברי אקדמיה רבים לא בוחרים בסרט שהכי אהבו, אלא בסרט שלדעתם יש לו את הסיכוי הכי גדול שם, באמריקה. השנה, אגב, יש לנו בעיה מהכיוון הזה. סרט ישראלי אחד זכה בפרס גדול מאוד השנה. "מילים נרדפות" זכה בפרס הגדול של פסטיבל ברלין, מהפסטיבלים הכי גדולים בעולם. האם זה יהיה מספיק כדי לקדם את מועמדותו לאופיר? כי חוץ ממנו הנוכחות הישראלית בפסטיבלים הבינלאומיים השנה (בינתיים) דלילה מאוד. מה גם שסרטו של נדב לפיד, מטבעו, הוא סרט שמקטב את הצופים בו. "מילים נרדפות" הוא לא סרט נחמד. להיפך. הוא סרט אגרסיבי. האם זהו החומר לאוסקרים?

וצריך גם להזכיר שאחד המתמודדים השנה, "הבלתי רשמיים", הוא סרט חביב ונעים שכבר הופץ לקהל הרחב, ואף זכה להצלחה נאה, אבל הוא לא כשיר להיות נציג ישראל לאוסקר. לפי התקנון של האקדמיה האמריקאית, נציג המדינה לאוסקר צריך להיות מופץ במדינה שמגישה אותו בין התאריכים 1.10.18-30.9.19. "הבלתי רשמיים" עלה על המסכים בישראל ב-26.7.18. בתקנון הרשמי של האוסקר כתוב בפירוש:

The motion picture must be first released in the country submitting it no earlier than October 1,2018

לינק למקור כאן. עמוד 16, סעיף B1)

האם "הבלתי רשמיים" לא ראוי לקבל מועמדות לפרס הסרט רק בגלל שהוא לא כשיר לייצג את ישראל באוסקר? (שאלה רטורית, לצערי).

אז אחרי שגמרתי להתעצבן (עד השנה הבאה), ומכיוון שרוב הסרטים עדיין אלמוניים לגבי רוב האנשים, הנה סקירה קצרצרה על כל המתמודדים השנה:

בוקר טוב ילד – הופץ לפני כמה חודשים. לא אהבתי.

בלי דם – הופץ לפני כמה חודשים. סרט משונה ותמוה.

עכו חלומות – הופץ לפני כמה חודשים. סרט מבולגן.

הגולם – הופץ לפני כמה חודשים. אני בעד הסרט הזה, אבל גם אני מודה שזה לא סרט לפרסי אקדמיות למינהו. אה, והוא דובר אנגלית, אז הוא לא כשיר לייצג אותנו באוסקר.

מילים נרדפות – הופץ לפני כמה חודשים. אני לא מחובבי נדב לפיד. הסרט הזה קיבל את הפרס הגדול בברלין השנה, אבל אני מסויג.

הבלתי רשמיים – הופץ לפני כמה (ועוד כמה) חודשים. בידור מעולה לדעתי, אבל גם לא באמת משאיר משהו אחריו.

גאולה – הופץ לפני כמה חודשים. סרט מאוד מאוד מרגש. ממש מרגש. באופן פרדוקסלי, אם לא היה מופץ, הייתי רואה בו אחד המועמדים המובילים לזכייה.

תל אביב על האש – הופץ לאחרונה. סרט יפהפה, מצחיק, וחכם. באופן פרדוקסלי, אם לא היה מופץ, הייתי רואה בו אחד המועמדים המובילים לזכייה.

אשה עובדת – נמצא על המסכים בימים אלו. סרט לא רע, אבל הרבה פחות טוב ממה שהוא היה אמור להיות. הביקורת שלי כאן.

הצלילה – נמצא על המסכים בימים אלו. סרט מעניין, אבל בוסרי.

15 שנה – סרט יפה, אבל לא שלם. טרם הופץ, אבל היה סרט הפתיחה של פסטיבל TLV בחודש שעבר. כתבתי עליו כאן.

בזמק – קומדיה מטורפת ומאוד מצחיקה. מאוד. רק לא בשביל פרסים. אמור להיות מופץ בקרוב.

מוריס – לא. פשוט לא. ממש לא. לא הופץ. לא נראה לי שיופץ אי פעם.

מריונטה – טומי לנג חוזר לעשות סרטים בעבודת יד. וכמו סרטיו הקודמים, גם זה נחמד, אבל לא באמת משאיר סימן.

שעתו האחרונה של מר קול – שחקן אחד (בערך) בלוקיישן אחד (בערך). תיאטרון מצולם. לא רע, ולא בלתי מעניין, אבל תיאטרלי מאוד. מדי.

נולדתי בירושלים ואני עדיין חי – תקציר מסקרן הופך לסרט מאכזב שלא מחזיק את זמן המסך שלו מעבר לסיטואציה הבסיסית החביבה שבו.

ימים נוראים – הסרט המאוד מדובר הזה על רצח רבין היה אמור להיות אחד השיאים של עונת האופיר הזאת. למרבה האכזבה הוא התגלה כסרט מעצבן למדי.

קצפת ודובדבנים – סרט מרשים מאוד, שהוא בעיקר פול גז בניוטרל. סרט שמשקיע את כל מה שיש לו (ויש לו הרבה. המון), כדי לספר לי על במאי קולנוע, ולא על החיים שמעבר לקולנוע.

עיניים שלי – חלק שני בטרילוגיה של ירון שני. הרבה יותר טוב מהראשון, אבל עדיין מלא בעיות. ערן נעים בתפקיד הראשי אדיר, וכמעט מצליח לכסות על החסרונות. כמעט.

היום שאחרי לכתי – הוקרן בפסטיבל ברלין, ויוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב. טרם הופץ. הביקורות עליו מברלין היו בינוניות, ולכן מאוד הופתעתי לטובה מהסרט החכם והמרגש הזה.

ברזיל אהובתי – לא סרט איכות. לא סרט פסטיבלים. אבל כן סרט מהנה מאוד. קראוד פליזר מקסים.

בשורות טובות – אחרי "נמל בית" שפחות אהבתי, ארז תדמור עולה חזרה על הסוס, ומביא סרט חכם, יפהפה, ומרגש. ועדיין, "ארץ פצועה" שלו מלפני כמה שנים היה יותר טוב.

קולות רקע – סרט יפהפה, חכם, ומאוד מרגש. אחד המועמדים המרכזיים לזכיה השנה.

מאמי – בערך שלוש שנים חיכיתי לסרט הזה. היה שווה לחכות. סרט אדיר, עם תצוגת בימוי פנומנלית של קרן ידעיה. הסרט הישראלי שהכי אהבתי השנה.

אז אחרי סקירה קצרה של הסרטים העומדים לשיפוט האקדמיה הישראלית לשנת 2019, גם השנה אני אשחק במשחק "אם הייתי חבר אקדמיה הייתי בוחר ב…". אני שב ומזכיר שמדובר בבחירות מבוססות טעם אישי, ולא בנסיון לחזות את החמישיות. אז אלו הן הבחירות שלי לשנה זו:

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב): להמשיך לקרוא

בידיים טובות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Pupille)

לא מבין את הסרט הזה.

יש כאן, כנראה, נסיון לתאר את המערכת הסוציאלית בצרפת, ובאופן פרטני, את התהליך העובר על גברים ונשים המבקשים לאמץ תינוק או ילד. לסרט הזה יש אפילו חשיבה מקורית למדי, והיא נסיון להביא את הסיפור הזה, פחות או יותר, מנקודת מבטו של התינוק המועמד לאימוץ.

אבל זה לא עובד.עם כמה שאני מסמפט את המחשבה, ואת העדינות שביצירה הזאת, ולמרות שלכאורה התינוק לא יודע למה כל מיני דברים מתרחשים סביבו, אני, כצופה, גם לא יודע, וזה יוצר ריחוק ביני לבין הסרט. מה גם שרוב רובו של הסרט נחמד מדי, מנומס מדי. כי הנה יש אשה צעירה בהריון. היא לא להמשיך לקרוא

יסטרדיי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Yesterday)

איזה פספוס. איזה רעיון כביר שהולך לאבדון. אדם צעיר אחד מתעורר לעולם שבו הביטלס לא היו קיימים. הוא היחיד שמכיר את השירים שלהם (רק את אלינור ריגבי הוא שכח. כאילו הוא לא בודד בעצמו), והעולם מגלה מחדש (או בעצם, לראשונה) את השירים הנפלאים אלו דרך הבחור האלמוני הזה.

איזו הנחת עבודה מקסימה. עכשיו צריך לשבת ולכתוב תסריט. לפתח. ובעיקר לשאול: או קיי, אז על מה הסרט הזה בעצם?נראה לי שגם ריצ'ארד קרטיס, התסריטאי, לא באמת יודע. וכך הסרט הזה יוצא מבולבל ומבולגן. יש רמז קטן לגבי האמירה של הסרט בסצינת Let it be, אבל חוץ מהעובדה שהסצינה לא כתובה מספיק טוב ולא מבוצעת בטיימינג הנכון, הסצינה הזאת מכשילה את הסרט כולו. הרי אם אנחנו, במאה ה-21, כבר לא להמשיך לקרוא

החיוך האטרוסקי: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Etruscan Smile)

לפני כמה חודשים גלשתי להנאתי באינטרנט, וחשבתי פתאום: מה קרה לת'ורה בירץ', אותה בחורה שהתפרסמה ב"אמריקן ביוטי", הסרט ההוא עם קווין ספייסי, ואח"כ עשתה עוד סרט אחד יפהפה עם סקרלט ג'והנסון ועם סטיב בושמי, ואז נעלמה? אז בדקתי ב-Imdb, ובמקרה נפלתי על דף הסרט הזה. תחת שמות הבמאים היה כתוב: עודד בן-נון ומיכל ברזיס. זה הפתיע אותי, ולרגע שמחתי. הנה שני במאים מוכשרים, שעשו סרט גמר יפה בסם שפיגל ("עונג שבת" – כאן בלינק לצפייה), ואח"כ עשו סרט קצר יפה ומצליח ("איה") שאפילו היה מועמד לאוסקר, הנה הם פורצים את דרכם לעולם הגדול.

ואז הסרט הגיע לארץ והתחילו ההקרנות שלו, והתגובות שאני שמעתי הן: כן, נחמד, אבל אמריקאי מדי. חשבתי: כן, זה הגיוני. הצמד הישראלי הזה עשו סרטים קצרים יפים פרי עטם, ועכשיו הם נשאבו למכונה ההוליוודית, ונשכרו כבמאים לעשות סרט שלא הם כתבו, ולא בא מדם ליבם. וזה ניכר בסרט.למרבה ההפתעה, זה גם נושא הסרט: אמת מול זיוף, כנות מול העמדת פנים. חיי עיר סואנים המחייבים מציאת פתרונות לגידול ילדים (נני מסורה שתחליף את אהבת האם הנחוצה כל כך לתינוק) מול חיי כפר שבהם אנשים אומרים את אשר על ליבם גם אם זה לא נעים או מנומס. הסרט הזה משקף, פחות או יותר, את אלו שעשו אותו בנקודת הזמן הזאת: בן-נון את ברזיס הם במאים שכירים בסרט הזה, והם עושים כל שביכולתם כדי ליצור סרט ראוי. ויש ביכולתם לא מעט. רק שלסרט הזה חסרה נ להמשיך לקרוא