פסטיבל ירושלים 2019: מאמי

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל

אל תאמרו אמן

אל תגידו שום דבר

כי איזה שלום ואיזה נעליים (צבאיות)

לא שלום, ולא שלווה, ולא מנוחה ולא נחלה, רק שנאה, ואימה, ועצב, ושכול. מלחמת אחים. מלחמת הכל בכל. שדות אדומים. שדות של דם. קבוצות של אנשים נלחמות זה בזה. שונאות זה את זה. ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. כולם שונאים את כולם. כולם נלחמים בכולם. אין חמלה. אין אהבה. אין הבנה. רק שנאה.

בארץ הקודש. פחחח…גם כן קודש. בסצינה השנייה בסרט הזה מתפללת מאמי לאלוהים שישמור על בעלה, נסים מלכה. כבר בסצינה השלישית זה מתנפץ לה בפרצוף. אלהים עזב אותנו לתפוס זה את צווארו של האחר. אף אחד לא חף מפשע. אף אחד לא צודק. כולם כאן אשמים. והארץ הזאת, ארץ ישראל-פלסטין, הופכת כולה לנהר אדום של דם, זיעה, שנאה, ואלימות.

אני מודה שאני לא מכיר את החומר המקורי שעליו מתבסס הסרט הזה. כששמעתי שקרן ידעיה, במאית אמיצה, עומדת לעבד את אופרת הרוק הזאת לסרט קולנוע, מצאתי הקלטה שלה ביו-טיוב. לא שרדתי יותר מרבע שעה. הפורמט הבימתי היה סטטי להחריד לטעמי. אנשים עומדים מול מקרופונים ושרים. המילים חודרות, אבל דרך ההצגה מבטלת את האפקט. בקולנוע, ובהדרכת במאית מוכשרת, זה יכול לעבוד, חשבתי. וזה אכן עובד. קרן ידעיה עמדה כאן בפני אתגר לא פשוט, והיא יכלה לו. כיצד ל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל ירושלים 2019: אהבה בלתי אפשרית

(שם הסרט במקור: Un Amour Impossible)

פעם, כשהייתי ילד, הייתי צריך ללכת לבדיקה שגרתית פעם בכמה חודשים. הייתי קטן, ואמא שלי לקחה אותי. זה היה בקופת חולים מכבי ברחוב ביאליק ברמת גן. היינו לוקחים אוטובוס עד רחוב ז'בוטינסקי, ומשם הולכים ברגל. 10-15 דקות הליכה בערך. בדרך היה דוכן של נקניקיות בלחמניה. קראו לו "דליקטיב". הנקניקיות הטובות ביותר שאכלתי בחיי. כל כמה חודשים, בכל פעם שהלכתי לבדיקה השגרתית – עצרנו לאכול נקניקיה. אני זוכר את הטעם הנפלא שלה. בעיקר אני זוכר שתמיד התעצבתי שהיא נגמרה. כבר מגיל קטן למדתי שדברים טובים, דברים באמת טובים, באים באריזות קטנות, פעם בכמה זמן, ולא נמצאים כל הזמן בהישג יד.

"אהבה בלתי אפשרית" הוא סרט על אמנות החיים. על ההבנה שיש כאן אהבה גדולה, תשוקה נפלאה, אבל אפשר לחיות אותה רק פעם בכמה זמן, במנות קצובות. ובאמצע – הרבה שגרה. ושגרה זה לא דבר רע – הנה אשה שאהבה גבר אהבה גדולה. הגבר לא רוצה, לא מוכן להתחייב לה. לא רוצה להתחתן איתה. אז הוא בא והולך, נכנס ויוצא מחייה, כמעט משחק בלב שלה משחק אכזרי, אבל האשה הזאת – היא לומדת לקחת את מה שהחיים נותנים, גם אם זה מעט, ממש מעט, וגם אם זה בהפרשי זמן גדולים, לפעמים שנים בין ביקור לביקור – ובאמצע – האהבה הזאת הולידה ילדה, והטיפול היומיומי בילדה, השגרה הסיזיפית הזאת של דאגה אינסופית לבת שלך – יש בה סיפוק, ורגעים קטנים של חסד, אבל האושר הגדול – הוא מגיע לעיתים רחוקות, ובמנות קצובות.הסרט הזה הוא עיבוד של ספר, וזה ניכר. הבימוי קלאסי, הולך בכל השבילים המוכרים של האהבה, ועדיין, יש בו משהו מרגש ויפהפה. הגורם העיקרי לכך הוא הופעתה של השחקנית הראשית הנפלאה וירז'יני אפירה. עם כל פעם שאני רואה את אפירה בקולנוע, אני רק מתאהב בה יותר. מקומדיות רומנטיות קלילות ועד לדרמות עמוקות, מדובר בשחקנית עם רגישות עצומה לטקסט, והבנה עמוקה של נפש הדמות. כאן, ב"אהבה בלתי אפשרית", יש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: אלוהי הפסנתר

אתה מתחיל הכי חזק, ולאט לאט אתה מגביר

כשהייתי קטן, אמא שלי היתה עומדת במטבח ומבשלת לי אוכל, וברדיו היא אהבה לשמוע רשת א' (שאח"כ הפכה לקול המוסיקה). אמא שלי עד היום אוהבת לשמוע מוסיקה קלאסית. כשהייתי ילד, הייתי מבקש מאמא שלי להוריד את הווליום. התשובה שלה היתה: אל תקשיב!

עד היום אני שונא מוסיקה קלאסית.

אז אולי בגלל זה, חלק לא קטן מהסרט הזה, "אלוהי הפסנתר", עבר לי מעל הראש. כי זה החלק שבו מנוגנות יצירות קלאסיות בפסנתר, או יצירות מקוריות, שמבחינתי נשמעות אותו הדבר. אבל מה שאני כן יודע להעריך הוא את הטיפול הקולנועי באובססיה, בשגעון, של הגיבורה של הסיפור.

וכאן יש משהו מעניין אבל גם משונה: הסצינה הראשונה של הסרט מראה את הגיבורה יושבת ליד פסנתר, מנגנת רסיטל (ככה קוראים לזה?), והמים יורדים. היא כורעת ללדת. אבל היא לא תפסיק את הנגינה עד התו האחרון. היא אובססיבית למוסיקה כבר מהסצינה הראשונה. מתחילה כבר מהתחלה בדרגת טירוף גבוהה. מתחילה הכי חזק. ואז מגבירה: בבית החולים היא עושה עוד מעשה טירוף.

ואז הסרט עובר שנים קדימה. הילד כבר נער. והוא מנגן, כי איך אפשר שלא. אמא שלו לא ממש נורמלית. צריך לומר מילה טובה על להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: נולדתי בירושלים ואני עדיין חי

ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה. האיש שמאחוריו, דוד אופק, הוא יוצר ותיק, סימפטי (גם כאדם. יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים), והוא הרבה פעמים אוהב לעבוד בעבודת צוות (גם כאן הוא חולק את קרדיט הבימוי). יותר מכך, התקציר של הסרט הזה ממש מדליק, ויש בו טריגר משעשע מאוד להתחיל סיפור.

חבל שהסרט הזה נשאר, פחות או יותר, ברמת התקציר. למעשה, הפיצ'ר הזה נראה כמו סרט קצר מצוין שהוארך בצורה מלאכותית לסרט ארוך, וככל שהוא מתמשך הוא מתמוסס בין הידיים ומאבד אחיזה.

כי הנה, יש מדריך תיירים ייחודי. הוא עושה סיורים בירושלים לכל המתעניין, אבל הוא מקפיד להראות דווקא את המקומות שהתיירים בדרך כלל לא רואים – את כל המקומות שבהם התרחשו פיגועים בעשרים השנים האחרונות. את הסיורים האלו הוא עושה מנקודת מבט אישית – הוא מקפיד לספר איפה הוא היה כשכל פיגוע התרחש. והוא אפילו לא דורש כסף עבור הסיורים האלו – הפרויקט הזה מהווה סוג של תרפיה לגיבור הסרט שהוא, מסתבר, סוג של פגוע הלם.

זה התקציר של הסרט. ואחרי בערך רבע שעה של סרט הבנתי את הפרינציפ, וחשבתי – מה הלאה?הסרט הזה מנסה למצוא את הדרך החוצה ממצב ההלם, אבל הוא עושה את זה בדרך מאוד מגושמת. ראשית, יוסי עטיה, התסריטאי והבמאי השותף, החליט ללהק את עצמו לתפקיד הראשי, וזאת, לטעמי, טעות. דוד אופק ידוע בכך ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: קוקו-די, קוקו-דה

(שם הסרט במקור: Koko-di Koko-da)

זה סרט מהסוג של ה WTF

סרט מהסוג הזה שכשאתם יוצאים ממנו, אתם אומרים: מה זה היה? מה ראיתי עכשיו? לא הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני לעזאזל?!

אבל יש דבר אחד שמציל את הסרט הזה מפלספנות אמנותית ריקה: הבמאי כאן פשוט מצוין.

ואם לומר את האמת, זאת הסיבה העיקרית שהלכתי לראות את הסרט הזה. כמעט ולא קראתי את הסינופסיס. רק ראיתי את השם של הבמאי, יוהנס ניהולם, ואמרתי: אני שם. לפני שנתיים וחצי ראיתי את הסרט הקודם שלו, "ענק" (Jätten), ומאוד אהבתי. "ענק" גם זכה בפרס חיפושית הזהב של האקדמיה השבדית (כתבתי על זה כאן). אז הימרתי על הסרט החדש של הבמאי הזה.

ויש לו את זה, ליוהנס ניהולם. אני לא ממש יודע להגדיר את מה שראיתי. מה זה, ה"קוקו-די, קוקו-דה" הזה. עיקרו של הסרט הוא לופ שחוזר מספר פעמים. אם "משחקי שעשוע" של מיכאל האנקה היתה מתרחש ביער, ומתכווץ לשלוש סצינות בערך שחוזרות שוב ושוב בוורסיות שונות. זוג שיוצא לפיקניק פוגש בשלושה טיפוסים משונים שמתאכזרים אליהם בצורות שונות ומשונות. ואז חוזרים לנקודה הראשונה, ואנחנו יודעים כבר מה הולך לקרות, וכנראה גם הדמויות (כי אולי הן חלמו את זה), אז הן מנסות לברוח מהרוע האולטימטיבי, אבל הן נכשלות שוב ושוב, מה שמעניק לניהולם כמה וכמה אפשרויות ליצור סצינות שמדגימות את הרוע האנושי ביצירתיות אכזרית במיוחד.אז קודם כל צריך לומר: לניהולם יש דמיון קולנועי מרשים. הוא מבין ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: אגם האווזים הפראי

(שם הסרט במקור: Wild Goose Lake)

זה סרט פשע סיני. מרשים. מאוד מרשים. וגם זניח למדי.כי זה סרט מבוים. מאוד מבוים. במאמץ ניכר מבוים. וזה יפה. מאוד יפה. ואכזרי, כצפוי מסרט פשע מהמזרח הרחוק. ועם כמה המצאות שונות ומשונות לשיטות הרג מגוונות (בעיקר זכורה סצינת המטריה). ובכלל, הבמאי כאן (דיאו ינאן שמו) מסגנן את הסרט בצורה מאוד מרהיבה. הצילום מלא צבעים חזקים. המוסיקה מלאת קצב. יש לינאן רעיונות ויזואלים מעניינים (להשתמש בצללים, למשל, או לצלם נמר מסתכל על זיקוקי דינור ויריות). הוא גם יודע לערוך את סצינות האקשן לכדי בידור קולנועי מושלם. המתח נבנה לאט. המצלמה משוטטת במרחב, כאילו מחפשת מי ירה ראשון, מאיפה תבוא הצרה (סצינת ג'ינג'יס חאן, למשל). יש לבמאי הזה שליטה אבסולוטית במספר רב של אנשים במרחב, והכל מתוזמר לכדי יחידות אקשן מלהיבות.

הבעיה היא ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: עלובי החיים

(שם הסרט במקור: Les Misérables)

ילד קטן, שחום עור, יוצא מהדלת הראשית של בניין המגורים בו הוא גר. מעל בגדיו הוא לובש את דגל צרפת כאילו הדגל היה גלימת סופרמן.

זוהי הסצינה הראשונה של הסרט הזה. סצינה שהיא חתיכת הצהרת כוונות. ואכן, "עלובי החיים" הוא סרט אמביציוזי בצורה בלתי רגילה. הוא בא ואומר: הסתכלו נא. זוהי צרפת. בימים האלו. בזמן הזה. זוהי המציאות בצרפת של היום. מציאות עצובה. קשה. מציאות של חוסר תקווה. של חוסר אמון. של יאוש מתמשך. של אלימות. של הרס. של שנאה הדדית. של מוות שיגיע בקרוב. מוות של החלשים, וגם של החזקים.

הסיקוונס הראשון של הסרט מראה את כל האנשים מריעים לנבחרת צרפת בכדורגל. כולם כאן צרפתים. גם השחורים, שמוצאם מאפריקה, וגם הלבנים, האירופאים. אבל יש נחשבים יותר, ויש פחות. ועל זה הסרט. יש שוטרים, ויש אוכלוסיה מוחלשת. ויש שחיתות, שאי אפשר בלעדיה, ויש פשע, וזו המציאות. והסרט הזה מספר על המתחים הבין עדתיים שקיימים בצרפת, מתחים, שעל פי הסרט הזה, אינם ניתנים לגישור.בהתחלה חשבתי שהסרט הזה קצת טפשי. הוא משתמש בסיפור קטן מדי של גניבת גור אריות מהקרקס כדי להעלות את האלימות אל פני השטח. אבל זהו רק ה להמשיך לקרוא