ארכיון חודשי: יולי 2019
פסטיבל ירושלים 2019: אהבה בלתי אפשרית
(שם הסרט במקור: Un Amour Impossible)
פעם, כשהייתי ילד, הייתי צריך ללכת לבדיקה שגרתית פעם בכמה חודשים. הייתי קטן, ואמא שלי לקחה אותי. זה היה בקופת חולים מכבי ברחוב ביאליק ברמת גן. היינו לוקחים אוטובוס עד רחוב ז'בוטינסקי, ומשם הולכים ברגל. 10-15 דקות הליכה בערך. בדרך היה דוכן של נקניקיות בלחמניה. קראו לו "דליקטיב". הנקניקיות הטובות ביותר שאכלתי בחיי. כל כמה חודשים, בכל פעם שהלכתי לבדיקה השגרתית – עצרנו לאכול נקניקיה. אני זוכר את הטעם הנפלא שלה. בעיקר אני זוכר שתמיד התעצבתי שהיא נגמרה. כבר מגיל קטן למדתי שדברים טובים, דברים באמת טובים, באים באריזות קטנות, פעם בכמה זמן, ולא נמצאים כל הזמן בהישג יד.
"אהבה בלתי אפשרית" הוא סרט על אמנות החיים. על ההבנה שיש כאן אהבה גדולה, תשוקה נפלאה, אבל אפשר לחיות אותה רק פעם בכמה זמן, במנות קצובות. ובאמצע – הרבה שגרה. ושגרה זה לא דבר רע – הנה אשה שאהבה גבר אהבה גדולה. הגבר לא רוצה, לא מוכן להתחייב לה. לא רוצה להתחתן איתה. אז הוא בא והולך, נכנס ויוצא מחייה, כמעט משחק בלב שלה משחק אכזרי, אבל האשה הזאת – היא לומדת לקחת את מה שהחיים נותנים, גם אם זה מעט, ממש מעט, וגם אם זה בהפרשי זמן גדולים, לפעמים שנים בין ביקור לביקור – ובאמצע – האהבה הזאת הולידה ילדה, והטיפול היומיומי בילדה, השגרה הסיזיפית הזאת של דאגה אינסופית לבת שלך – יש בה סיפוק, ורגעים קטנים של חסד, אבל האושר הגדול – הוא מגיע לעיתים רחוקות, ובמנות קצובות.
הסרט הזה הוא עיבוד של ספר, וזה ניכר. הבימוי קלאסי, הולך בכל השבילים המוכרים של האהבה, ועדיין, יש בו משהו מרגש ויפהפה. הגורם העיקרי לכך הוא הופעתה של השחקנית הראשית הנפלאה וירז'יני אפירה. עם כל פעם שאני רואה את אפירה בקולנוע, אני רק מתאהב בה יותר. מקומדיות רומנטיות קלילות ועד לדרמות עמוקות, מדובר בשחקנית עם רגישות עצומה לטקסט, והבנה עמוקה של נפש הדמות. כאן, ב"אהבה בלתי אפשרית", יש להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2019: אלוהי הפסנתר
אתה מתחיל הכי חזק, ולאט לאט אתה מגביר
כשהייתי קטן, אמא שלי היתה עומדת במטבח ומבשלת לי אוכל, וברדיו היא אהבה לשמוע רשת א' (שאח"כ הפכה לקול המוסיקה). אמא שלי עד היום אוהבת לשמוע מוסיקה קלאסית. כשהייתי ילד, הייתי מבקש מאמא שלי להוריד את הווליום. התשובה שלה היתה: אל תקשיב!
עד היום אני שונא מוסיקה קלאסית.
אז אולי בגלל זה, חלק לא קטן מהסרט הזה, "אלוהי הפסנתר", עבר לי מעל הראש. כי זה החלק שבו מנוגנות יצירות קלאסיות בפסנתר, או יצירות מקוריות, שמבחינתי נשמעות אותו הדבר. אבל מה שאני כן יודע להעריך הוא את הטיפול הקולנועי באובססיה, בשגעון, של הגיבורה של הסיפור.
וכאן יש משהו מעניין אבל גם משונה: הסצינה הראשונה של הסרט מראה את הגיבורה יושבת ליד פסנתר, מנגנת רסיטל (ככה קוראים לזה?), והמים יורדים. היא כורעת ללדת. אבל היא לא תפסיק את הנגינה עד התו האחרון. היא אובססיבית למוסיקה כבר מהסצינה הראשונה. מתחילה כבר מהתחלה בדרגת טירוף גבוהה. מתחילה הכי חזק. ואז מגבירה: בבית החולים היא עושה עוד מעשה טירוף.
ואז הסרט עובר שנים קדימה. הילד כבר נער. והוא מנגן, כי איך אפשר שלא. אמא שלו לא ממש נורמלית. צריך לומר מילה טובה על להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2019: נולדתי בירושלים ואני עדיין חי
ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה. האיש שמאחוריו, דוד אופק, הוא יוצר ותיק, סימפטי (גם כאדם. יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים), והוא הרבה פעמים אוהב לעבוד בעבודת צוות (גם כאן הוא חולק את קרדיט הבימוי). יותר מכך, התקציר של הסרט הזה ממש מדליק, ויש בו טריגר משעשע מאוד להתחיל סיפור.
חבל שהסרט הזה נשאר, פחות או יותר, ברמת התקציר. למעשה, הפיצ'ר הזה נראה כמו סרט קצר מצוין שהוארך בצורה מלאכותית לסרט ארוך, וככל שהוא מתמשך הוא מתמוסס בין הידיים ומאבד אחיזה.
כי הנה, יש מדריך תיירים ייחודי. הוא עושה סיורים בירושלים לכל המתעניין, אבל הוא מקפיד להראות דווקא את המקומות שהתיירים בדרך כלל לא רואים – את כל המקומות שבהם התרחשו פיגועים בעשרים השנים האחרונות. את הסיורים האלו הוא עושה מנקודת מבט אישית – הוא מקפיד לספר איפה הוא היה כשכל פיגוע התרחש. והוא אפילו לא דורש כסף עבור הסיורים האלו – הפרויקט הזה מהווה סוג של תרפיה לגיבור הסרט שהוא, מסתבר, סוג של פגוע הלם.
זה התקציר של הסרט. ואחרי בערך רבע שעה של סרט הבנתי את הפרינציפ, וחשבתי – מה הלאה?
הסרט הזה מנסה למצוא את הדרך החוצה ממצב ההלם, אבל הוא עושה את זה בדרך מאוד מגושמת. ראשית, יוסי עטיה, התסריטאי והבמאי השותף, החליט ללהק את עצמו לתפקיד הראשי, וזאת, לטעמי, טעות. דוד אופק ידוע בכך ש להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2019: קוקו-די, קוקו-דה
(שם הסרט במקור: Koko-di Koko-da)
זה סרט מהסוג של ה WTF
סרט מהסוג הזה שכשאתם יוצאים ממנו, אתם אומרים: מה זה היה? מה ראיתי עכשיו? לא הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני לעזאזל?!
אבל יש דבר אחד שמציל את הסרט הזה מפלספנות אמנותית ריקה: הבמאי כאן פשוט מצוין.
ואם לומר את האמת, זאת הסיבה העיקרית שהלכתי לראות את הסרט הזה. כמעט ולא קראתי את הסינופסיס. רק ראיתי את השם של הבמאי, יוהנס ניהולם, ואמרתי: אני שם. לפני שנתיים וחצי ראיתי את הסרט הקודם שלו, "ענק" (Jätten), ומאוד אהבתי. "ענק" גם זכה בפרס חיפושית הזהב של האקדמיה השבדית (כתבתי על זה כאן). אז הימרתי על הסרט החדש של הבמאי הזה.
ויש לו את זה, ליוהנס ניהולם. אני לא ממש יודע להגדיר את מה שראיתי. מה זה, ה"קוקו-די, קוקו-דה" הזה. עיקרו של הסרט הוא לופ שחוזר מספר פעמים. אם "משחקי שעשוע" של מיכאל האנקה היתה מתרחש ביער, ומתכווץ לשלוש סצינות בערך שחוזרות שוב ושוב בוורסיות שונות. זוג שיוצא לפיקניק פוגש בשלושה טיפוסים משונים שמתאכזרים אליהם בצורות שונות ומשונות. ואז חוזרים לנקודה הראשונה, ואנחנו יודעים כבר מה הולך לקרות, וכנראה גם הדמויות (כי אולי הן חלמו את זה), אז הן מנסות לברוח מהרוע האולטימטיבי, אבל הן נכשלות שוב ושוב, מה שמעניק לניהולם כמה וכמה אפשרויות ליצור סצינות שמדגימות את הרוע האנושי ביצירתיות אכזרית במיוחד.
אז קודם כל צריך לומר: לניהולם יש דמיון קולנועי מרשים. הוא מבין ש להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2019: אגם האווזים הפראי
(שם הסרט במקור: Wild Goose Lake)
זה סרט פשע סיני. מרשים. מאוד מרשים. וגם זניח למדי.
כי זה סרט מבוים. מאוד מבוים. במאמץ ניכר מבוים. וזה יפה. מאוד יפה. ואכזרי, כצפוי מסרט פשע מהמזרח הרחוק. ועם כמה המצאות שונות ומשונות לשיטות הרג מגוונות (בעיקר זכורה סצינת המטריה). ובכלל, הבמאי כאן (דיאו ינאן שמו) מסגנן את הסרט בצורה מאוד מרהיבה. הצילום מלא צבעים חזקים. המוסיקה מלאת קצב. יש לינאן רעיונות ויזואלים מעניינים (להשתמש בצללים, למשל, או לצלם נמר מסתכל על זיקוקי דינור ויריות). הוא גם יודע לערוך את סצינות האקשן לכדי בידור קולנועי מושלם. המתח נבנה לאט. המצלמה משוטטת במרחב, כאילו מחפשת מי ירה ראשון, מאיפה תבוא הצרה (סצינת ג'ינג'יס חאן, למשל). יש לבמאי הזה שליטה אבסולוטית במספר רב של אנשים במרחב, והכל מתוזמר לכדי יחידות אקשן מלהיבות.
הבעיה היא ש להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2019: עלובי החיים
(שם הסרט במקור: Les Misérables)
ילד קטן, שחום עור, יוצא מהדלת הראשית של בניין המגורים בו הוא גר. מעל בגדיו הוא לובש את דגל צרפת כאילו הדגל היה גלימת סופרמן.
זוהי הסצינה הראשונה של הסרט הזה. סצינה שהיא חתיכת הצהרת כוונות. ואכן, "עלובי החיים" הוא סרט אמביציוזי בצורה בלתי רגילה. הוא בא ואומר: הסתכלו נא. זוהי צרפת. בימים האלו. בזמן הזה. זוהי המציאות בצרפת של היום. מציאות עצובה. קשה. מציאות של חוסר תקווה. של חוסר אמון. של יאוש מתמשך. של אלימות. של הרס. של שנאה הדדית. של מוות שיגיע בקרוב. מוות של החלשים, וגם של החזקים.
הסיקוונס הראשון של הסרט מראה את כל האנשים מריעים לנבחרת צרפת בכדורגל. כולם כאן צרפתים. גם השחורים, שמוצאם מאפריקה, וגם הלבנים, האירופאים. אבל יש נחשבים יותר, ויש פחות. ועל זה הסרט. יש שוטרים, ויש אוכלוסיה מוחלשת. ויש שחיתות, שאי אפשר בלעדיה, ויש פשע, וזו המציאות. והסרט הזה מספר על המתחים הבין עדתיים שקיימים בצרפת, מתחים, שעל פי הסרט הזה, אינם ניתנים לגישור.
בהתחלה חשבתי שהסרט הזה קצת טפשי. הוא משתמש בסיפור קטן מדי של גניבת גור אריות מהקרקס כדי להעלות את האלימות אל פני השטח. אבל זהו רק ה להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2019: דייגו מאראדונה
זה טסט קייס מעניין מאוד לחקירת הדבר הזה שנקרא סרט דוקומנטרי. סרט שמספר דברים מהמציאות לא באמצעות שחקנים, אלא באמצעות האנשים עצמם. עד כמה כל מה שאני רואה, שומע, מבין, עד כמה הוא האמת? כל האמת? רק האמת?
אני גדלתי בשנות ה-80. דייגו מאראדונה הוא שם שגדלתי איתו. אליפות העולם במקסיקו 1986 היתה הפעם הראשונה שאני נשארתי ער עד לשעות מאוחרות כדי לראות משחקי כדורגל בשידור ישיר (בגלל הפרשי השעות בין מקסיקו לישראל). משחק הכדורגל בין אנגליה לארגנטינה ברבע גמר המונדיאל הוא אחד המשחקים שאני הכי זוכר. משחק יד האלהים של מאראדונה, והמשחק שבו מאראדונה הבקיע את השער שנחשב לאחד הכי יפים שאי פעם הובקעו באליפויות העולם. דייגו מאראדונה היה אולי הכדורגלן הכי טוב שאי פעם דרך על מגרש כדורגל. והוא היה גם אישיות בעייתית. סיפורי הסמים שלו נזלו גם למדורי הספורט, שכל בני ה-14 בשנות ה-80 קראו (ואני ביניהם). לשם גם הגיעו סיפורי ההתהוללויות שלו, והילד הלא חוקי שהיה או לא היה לו.
והנה בא הסרט הזה של אסיף קפדיה, שלא משתמש בשחזורים או בראיונות פרונטלים, אלא רק בצילומים שצולמו בזמן אמת, הנה בא הסרט הזה ואומר: צ'מעו, אולי חוויתם את מאראדונה כחרא של בנאדם, אבל בחייכם, יש כאן נסיבות מקלות.
כי התהילה הזאת, אף אחד לא היה יכול לעמוד בזה. הוא היה השחקן הגדול בהסטוריה. הוא לא יכול היה לצאת מהבית בלי שמישהו ירצה ממנו משהו. חתימה. סלפי (עוד לפני שהיתה המילה הזאת בכלל). מילה טובה. לא היה לו להמשיך לקרוא
פסטיבל ירושלים 2019: היום שאחרי לכתי
מה, אתה עוד פעם בדיכי? מה קרה עכשיו? מה זה, דמעה? מה יש לך, מה אתה ילד קטן? מה נהיה עכשיו עם הבכי? תפסיק לבכות ותלך לעבודה! יש דברים שצריך לעשות, אל תהיה רגשי.
איתן 