פרסי אופיר 2011: פלנטה אחרת

באמת רציתי לאהוב את הסרט הזה. יש בו שילוב של סגנונות קולנועיים לא קונבנציונאלי, ויש בו סיפור שקשור לשואה שמוגש בצורה לא רגילה. אבל בסופו של דבר יצאתי מאוד מאוכזב מ"פלנטה אחרת".

מדובר בסרט דוקומנטרי-מוקומנטרי העוקב אחר צוות הפקה שנמצא במסע אחר דמות מיתולוגית ששרדה את השואה לבד, ביערות, עם החיות, בשלג. במשך כשעה ורבע הסרט עוקב אחר צוות הצילום (ישראלים וצרפתים) נוסעים הלוך ושוב ברכבת הטרנס סיבירית ומנסים לדלות רמזים בנוגע להימצאו של אותו ניצול שואה ידוע. כל אחד אומר משהו אחר. והצוות עובר הרפתקאות משונות. הבעיה שלי היתה להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2011: רסיסי אהבה

אני לא יודע מי זה ניסים נוטריקה. מעולם לא פגשתי בו, ומעולם לא ראיתי סרט שביים (קצר או ארוך). לפי איך שאני מבין קולנוע, "רסיסי אהבה" בבימויו מציג במאי טירון שעושה הרבה טעויות, אבל גם אחד עם לב קולנועי פועם וחם. אם הכוכבים יסתדרו כמו שצריך, ניסים נוטריקה עוד יביא סרט שלם ומרגש. "רסיסי אהבה" הוא שכר הלימוד של נוטריקה בעולם האכזר שבחוץ.

אם אני, אשכנזי צפוני שמתעב מוזיקה מזרחית, הצלחתי להסחף עם המוזיקה והפולקלור שממלאים את "רסיסי אהבה", כנראה שנוטריקה בכל זאת עשה משהו נכון. אמנם קשה לראות את זה, בגלל טעויות הצילום המרובות, שנובעות מהעמדת מצלמה שגויה, ומאין ספור טעויות העריכה, שנובעות מהרצון הטבעי לתקן בעריכה את כל מה שהשתבש בהפקה. התוצאה היא סרט קופצני שערוך בעצבנות שמפריעה לא פעם לשקוע בדרמה.

אבל

להמשיך לקרוא

אוהב להיות בבית

אתמול לא היתה הקרנת אקדמיה. בסוף השבוע לא יוצא אף סרט מעניין ("ג'ננה בסוואנה"? באמת?). זה נותן לי הזדמנות לכתוב פוסט שאני מעכב כבר הרבה זמן. פוסט קצר על טלויזיה.

בשבועות האחרונים התחלתי לעקוב אחרי כמה סדרות בטלויזיה. יש את "האחות ג'קי", ששווה כל שניה בגלל הכתיבה, ובגלל אדי פאלקו המופלאה בתפקיד הראשי. ויש גם את "מזל סרטן" הממזרית עם לורה ליני הנהדרת. אבל אני רוצה לכתוב על שלוש סדרות ישראליות שעלו באחרונה. אני חושב שהעובדה שהפוסט הזה התעכב קצת עבדה לטובתי, כי זה נתן לי אפשרות להתרשם מיותר מפרק אחד מכל סדרה, ואפשר לי לגבש דיעה יותר מוצקה על כל אחת.
הראשונה שבה הייתי רוצה לגעת היא "ילדי ראש הממשלה"

ילדי ראש הממשלה

מדובר בסדרת יוקרה של HOT, והיא זוכה לקידום מסיבי בשלטי חוצות, בפרומואים, וגם באינטרנט. כיאה לסדרת יוקרה, מדובר אכן בהפקה מרשימה עם שחקנים מפורסמים שנמצאים כולם במיטבם. אבל אני חצוי בקשר לסדרה הזו: למרות ההוד והדר, ולמרות שלכאורה מי שכתבה את הסדרה יודעת על מה היא מדברת (היא היתה בת של ראש ממשלה בעצמה), אני מרגיש ש להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2011: רימון הזהב

מה שבא לי לעשות, בעצם, הוא לקלל את כל העולם ואחותו. אבל אני אהיה קצר ותמציתי:

"רימון הזהב" במהותו הוא הצגת בית ספר מגוחכת במיוחד, שמצולמת מאוד יפה (עופר ינוב, שצילם גם את "בופור", שהוא סרט קצת הרבה יותר טוב). חלק מזה נובע מההחלטה המטופשת לביים את הסרט באנגלית. וזו לא הצרה היחידה של הסרט הזה. אבל אין טעם לפרט את חסרונותיו הרבים מספור של "רימון הזהב". חבל על המאמץ, חבל על האנרגיה, וחבל על הזמן שלי ושלכם. הסרט הזה לא יגיע לשום דבר, לא בתחרות האופיר, ולא בכלל.

Next

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

מכוניות (2) – קקופוניה

אז למה בעצם הלכתי לראות את הסרט הזה? אני הרי אפילו לא מתקרב לכל סרטי "מהיר ועצבני" למינהו, שכל מה שיש להם להציע הוא מכוניות, מירוצים, תחרויות, ובחורות בלבוש מינימלי (ואפס מוח). התשובה היא: פיקסאר. הם כבר הפתיעו אותי בעבר. הייתי סקפטי בעבר לגבי "צעצוע של סיפור 3" – ויצא סרט יפהפה (אם כי לא גאוני, כמו שכולם אז טענו). אפילו "וול-אי" – כשראיתי את הטריילר בזמנו ציפיתי לקבל רומן דביק בחלל. קיבלתי לפרצוף סרט חכם ונפלא מאין כמותו (למרות שהתואר "הטוב בסרטי פיקסאר" עדיין שמור לטעמי ל"רטטוי"). אז חשבתי שלאור המוניטין שלהם, כדאי לתת להם צ'אנס. אוי ואבוי. להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2011: נמס בגשם

את הכבוד להיות הפוסט ה-100 שלי שמרתי לוודי אלן, ולכן דחיתי את עלייתו של הפוסט הזה בכמה ימים. לא הפסד גדול, תאמינו לי.

==============================================================================

ככה: השם דורון ערן מהלך עלי אימים זה שנים רבות. הוא נחשב מלך הטראש הישראלי. אבל עד השבוע רק ניזונתי משמועות. עד השבוע לא ראיתי במו עיניי סרט של דורון ערן. ובנוסף: לפני שנכנסתי להקרנה של "נמס בגשם" שמעתי מכמה וכמה אנשים שהפעם דורון ערן הפתיע, ושהפעם זה סרט טוב. אז אחרי שראיתי, אני חושב שתואר מלך הטראש מתאים לערן. "נמס בגשם" הוא סרט ממש-ממש לא טוב בעיניי. להמשיך לקרוא

חצות בפריס: מה זה מוזה

ברוכים הבאים לפוסט ה-100 . כיפק היי לי.

===============================================================================

לחברי האקדמיה שביניכם, וגם לשאר: הפוסט על "נמס בגשם", סרטו של דורון ערן שהוקרן שלשום בהקרנות האקדמיה, יעלה מחר. לא לדאוג.

===============================================================================

יש גם בונוס בסוף. כדאי.

==============================================================================

משנת 2005 וודי אלן נודד בעולם. הקטליזטור לנסיעות האלו הוא כלכלי – למרות המעמד שלו, היה לו קשה למצוא מימון לסרטיו – אבל מסתבר שהקריירה שלו, שדשדשה בתחילת שנות ה-2000, קיבלה זריקת עידוד מחודשת עם מעברו של וודי אלן לאירופה. בהתחלה הגיע אלן לאנגליה. "נקודת מפגש" (במקור "Match Point". אוף, המתרגמים האלו) הזרים חיים חדשים ליצירה של וודי אלן. פתאום כל המבקרים שבו והיללו את אלן אחרי שכבר קברו אותו בשנים שלפני כן. אחרי הסרט הזה באו עוד שניים אנגליים ("סקופ" הבינוני ו"חלומה של קסנדרה" המשובח) – אבל שניהם לא הצליחו לשחזר את הצלחת "Match Point". ואז הגיעו הספרדים. "ויקי כריסטינה ברצלונה", שבעיניי הוא סרט מקסים, אבל רחוק מגאונות, שוב הפנה אליו זרקורים. המבקרים אהבו בסך הכל, וגם הקהל רץ לראות. פנלופה קרוז אף זכתה באוסקר (מוצדק) על משחקה בסרט. ואז חזר אלן לארה"ב. השנה, אחרי סרט אמריקאי אחד ("מה שעובד" המצחיק) ועוד אחד אנגלי  ("כשתפגשי גבר זר" הבינוני) חוזר אלן לטייל באירופה. הפעם – פריס, צרפת. ומצפייה בסרט עולה המסקנה המשמחת שמשהו בפגישה עם ערים זרות מפעיל אצל וודי אלן את מיצי היצירתיות. "חצות בפריס" הוא סרט יפהפה וחכם, מלא דמיון ומרגש, והוא שוב מעלה את וודי אלן על הסוס. להמשיך לקרוא