עוד סיפור אחד: הביקורת

וכשהבחור בא להגיד לבחורה שהוא אוהב אותה, יושבות להן שתי במאיות בכיסא הקונטרול ומחליטות איזו מוסיקת רקע לשים. והן כמובן טועות, ומיד מתקנות: כמה עמוקה אהבתך של הבי-ג'יז. גם קומדיה וגם מלאכותיות בחבילה אחת.

לכאורה קומדיה רומנטית. הז'אנר הכי טוב לב שיש. בחור אוהב בחורה, בחורה אוהבת בחור, אבל יש מכשולים בדרך. מתגברים על אחד, מגיע אחר. ובסוף הכל מסתדר. וכולם שמחים. מה רע?אז זהו, שרע. ואפילו מעצבן למדי. הרי כבר לא מעט שנים מקוננים כאן ובלא מעט מקומות אחרים על

אריאל 2021: הזוכים

במוצ"ש האחרון, בעוד אני רואה סרטים בפסטיבל חיפה, התקיים במקסיקו טקס חלוקת פרסי האריאל של האקדמיה המקסיקאית לקולנוע. בעצם, לא היה ממש טקס. זה יותר היה דומה יותר למעין תוכנית טלויזיה אינפורמטיבית. בלי קהל, בלי אולם, בלי תלבושות, בלי זמרים ובלי ריקודים, בלי שטיח אדום, ובלי נאומי זכיה. למעשה, היחידים שהגיעו ממש לאולפן לקבל את פרס האקדמיה היו שני הזוכים בפרס מפעל חיים, או כפי שהוא נקרא "אריאל הזהב".

חלוקת הפרסים היתה בעצם הקרנת קליפים מהסרטים, כשקול של מנחה אומר: "והמועמדים לפרס האריאל בקטגוריה X הם…והזוכה הוא". אפילו לא היתה התלהבות בהכרזה על הזוכים. הכל התחפש לחגיגי, עם הלוגו של האקדמיה, והכאילו זוהר, אבל בעצם, השעה ועשרים הזאת (סך הכל שעה ועשרים) היתה די עצובה, כי מקסיקו, כנראה, נמצאת עדיין עמוק בתוך משבר הקורונה.

את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני קצת יותר מחודש. סרט אחד הלך הביתה עם רוב הפרסים, והוא

פסטיבל חיפה 2021: אינטרגלדה

(שם הסרט במקור: Întregalde)

זה מאוד קל להיות נחמד. לתרום לחברה. לעשות מעשה טוב. לעזור לאנשים. לעזור לנזקקים. זה מאוד קל לשים כמה שקלים בצד לעניים. אולי אפילו לבוא ולהתנדב יום או יומיים בשבוע במקום שמחלק אוכל למעוטי יכולת. אם כבר יש לך זמן פנוי, למה לא לעזור? מה כבר יש לך לעשות?

כמה שאר רוח ורצון לעזור ישארו לכם אם תמצאו את עצמכם תקועים עם איש זקן, חולה, מעצבן, וסנילי, באמצע שום מקום, בלי קליטה בפלאפון, בלילה, בחושך, בקור של דצמבר (והקור של אירופה הוא לא הקור של ישראל. קור חודר עצמות). הרי כל מה שתרצו הוא למצוא את הדרך חזרה הביתה. אבל אי אפשר להשאיר את הזקן והחולה לבד. הוא ימות מקור (באופן הכי מילולי שיש). והאיש הזה סנילי. מבלבל במוח בלי סוף שטויות. על מקומות ואנשים שכבר אינם. מצד אחד רחמים על הבנאדם. מצד שני – גם אתם במצוקה. כמה רצון לעזור יישאר לכם אז?ראדו מונטאן הוא במאי עירוני. גיבוריו הם אנשים אורבנים, בני מעמד הביניים, והם חיים את הקצב של העיר. עד שהחיים נופלים עליהם. סרטו הטוב ביותר, "יום שלישי אחרי החגים", היה דרמה דחוסה ואפקטיבית מאוד על בגידות בחיי נישואין. והנה הוא מביא לסרטו החדש את

פסטיבל חיפה 2021: מיקאדו

(שם הסרט במקור: Marocco)

כסף קונה נוחות. כסף קונה אוכל. מוצרי יופי. מתנות.

כסף קונה כוח. שליטה.

כסף קונה אנשים. מנקה את המצפון. מסדר עניינים בבית משפט. תשלם סכום כסף קטן (בעצם גדול, אבל לעשירים הוא נחשב קטן) – והופ, התביעה נעלמה. וגם אם יש הרגשת אשמה כלשהי, פוף, הכסף מנקז אותה לביוב. גם אם היתה לרגע הרגשה שכזאת, היא מתפוגגת.

ומה קורה כשהכסף פתאום מאבד את כוחות הקסם שלו? מה קורה כשהשליטה ניטלת פתאום מהעשירים? כשקורים דברים שגם כסף לא מתקן?

על זה הסרט הזה, "מיקאדו" (בשמו המקורי "מרוקו", שני השמות מתארים משחק בו פעולה אחת בצד אחד מגלגלת תגובת שרשרת המשפיעה גם על פריטים בצד השני).גבר עשיר. פילנטרופ. תורם כסף לבית חולים. אבל גם דורש דברים לא פשוטים בעבור אותו כסף. מאיים על אנשים מסוימים, דורש במפגיע שאחת האחיות תפוטר, או שהמימון לאגף החדש בבית החולים יתבטל.

הגבר הזה גם חולה שליטה. הוא מנטר מאוד מקרוב את צעדיה של ביתו בת העשרה. כל הזמן שואל איפה היא היתה, מה עשתה, ומתי היא חוזרת הביתה.

ואז החיים מתערבים.

בתסריט מצוין, שמתאר שרשרת אירועים שמתחילה במשהו מאוד קטן, שרשרת שניתנה במתנה, מכאן מתחילים האירועים להתגלגל במהירות וזה אפילו עולה בחיי אדם. בסבלנות, אבל מבלי ל

פסטיבל חיפה 2021: ירח כחול

(שם הסרט במקור: Crai Nou)

"ירח כחול" הוא סרט הבכורה של הבמאית אלינה גריגורה. אני אוהב קולנוע רומני, ומעניין אותי לדעת מה קורה בשטח הקולנוע שם, אז הלכתי לראות אם יש לנו מה לצפות משם חדש בשטח הקולנוע שם, ברומניה.

התשובה היא: יש. ועוד איך יש. ומצד שני, "ירח כחול" הוא סרט עם לא מעט בעיות.

אלינה גריגורי מציגה ב"ירח כחול" תצוגת בימוי מאוד מרשימה. המצלמה כל הזמן ביד, קרובה מאוד לשחקנים ולשחקניות, בסצינות ארוכות מאוד, עם הרבה משתתפים, שצריכים להמשיך לשחק גם כשהם לא נראים בפריים, ועם עיצוב פס-קול מצוין, הסרט הזה הוא זבוב טורדני ומאוד מעצבן באוזן של הגיבורה שלו, אשה צעירה שסובלת קשות משליטת הגברים במשפחה. כל מה שהיא רוצה, וזה עובר יפה מאוד בזכות עבודת הבימוי, הוא

פסטיבל חיפה 2021: נקודת רתיחה (השף)

(שם הסרט במקור: Boiling point)

לפעמים יש גם הפתעות טובות. וזה אחרי שאני ציפיתי לסרט טוב, ואני אכן קיבלתי סרט טוב, ואפילו טוב מאוד, אבל לא מהכיוון שציפיתי.

כי לפי התקציר חשבתי שיהיה כאן סרט לחוץ מאוד. אנרגטי מאוד. אולי אפילו היסטרי. הרי מדובר בתיאור של יום לחוץ במיוחד בעבודה במסעדת יוקרה אנגלית. והכל מצולם בשוט אחד מתמשך. לכאורה, תצוגת תכלית של זיקוקי דינור קולנועיים, עם שחקן אחד בריטי מצוין עם רקורד מוכח (סטיבן גראהם, מוכר מדרמות טלויזיה בריטיות כמו Line of Duty, והוא כבר השתתף גם בהפקות הוליוודיות, למשל "האירי") – זה היה אמור להיות סרט עם ריצה בלתי פוסקת אחרי הצרה הבאה שנופלת עליך.אבל הסרט הזה מאוד הפתיע אותי ב

פסטיבל חיפה 2021: מה אנחנו רואים כשאנו מביטים בשמיים

(שם הסרט במקור: რას ვხედავთ, როდესაც ცას ვუყურებთ)

וואי, זה היה קשה. שעתיים וחצי מאוד מאוד ארוכות, ומאוד מתסכלות.

התקציר של הסרט אומר משהו כמו: גבר ואשה נפגשים וקובעים לצאת לדייט. קללה שמוטלת עליהם גורמת להם לשנות את פניהם כך שהם לא יזהו אחת את השני. האם בכל זאת האהבה תמצא את הדרך?

נשמע כמו סרט קסום ואגדי. במידה מסוימת הוא אכן כזה, רק שלא בגלל הסיפור שבתקציר.

כי הסרט הזה עם השם הארוך לא באמת מתעניין בסיפור הזה שהוא מספר.

בסוף הסרט אומר המספר: ועכשיו ניפרד משני גיבורינו, שסיפוריהם מתערבבים בהרפתקאות המופלאות של כל בני המקום הזה.

ואני רציתי לבכות. הרי כל הסרט הזה הוא "הרפתקאותיהם המופלאות של בני המקום הזה"!.

יש בסרט הזה הרבה ילדים (בלי התמקדות באחד או בשניים), והרבה כדורגל (בשביל הצבע), והרבה טבע, והרבה נוף, והרבה מוסיקה, ומעט מאוד דיאלוגים. הרבה פעמים בסרט כל מיני דמויות מדברות עם כל מיני דמויות, ואנחנו לא שומעים מה הן אומרות. רק מוסיקה. סרט אילם. זה יכול לעבוד מצוין אם עושים את זה נכון (נגיד, "הארטיסט"). בסרט הגיאורגי הזה אין בכלל דמויות. יש מישהו שמספר משהו במרחקים מאוד גדולים, ובאמצע – כל דבר שאתם יכולים לתאר לעצמכם שייכנס תחת הכותרת "לא מעניין", והכל נמשך ונמשך בלי סוף.

נדמה לי שאם היו מתרגמים את הטקסט של המספר לעברית, ונותנים אותו, נגיד, ליוסי אלפי, היתה יכולה להיות לנו שעת סיפור יפהפיה. לא צריך את הסרט. אפשר רק להקשיב למספר. בטקסט הכתוב והמדובר יש מספיק צבע וסביבה (כולל הכלב חרהחורה. נשבע לכם). אבל הסרט? התמונות שאנחנו רואים? לא קשורות כמעט בכלל לסיפור.

דוגמא: הגבר והאשה נפגשים. מה רואים? את הרגליים שלהם. וזהו. אחר כך הם נפגשים בפעם השנייה (שוב רגליים), ובפעם השלישית, המפגש שלהם מ

פסטיבל חיפה 2021: ליל הלהבות

(שם הסרט במקור: Noche de Fuego)

סרטה הקודם של  טטיאנה הואסו, "סערה", זכה לביקורות טובות מאוד בכל העולם, כולל מועמדויות ופרסים שונים (והוא גם היה הבחירה של מקסיקו לאוסקר לפני 4 שנים). הסרט גם הוקרן בארץ, אבל אני הצלחתי לפספס אותו, למרות שהוא מאוד סיקרן אותי. כשראיתי את שמה של הואסו בתכניית פסטיבל חיפה החלטתי שהפעם אני כן אעשה את ההיכרות שלי עם הבמאית הזאת. אז אכן ראיתי את הסרט, והמסקנה שלי היא: להואסו יש אמפטיה מידבקת לדמויות נשיות, אבל היכולת שלה להוביל נראטיב קולנועי (לפחות בסרט עלילתי. כל סרטיה הקודמים היו דוקומנטרים) היא מוגבלת.במרכז "ליל הלהבות" עומדות כמה בנות צעירות. הואסו מצוינת כאן בתיאור חייהן של

פסטיבל חיפה 2021: כל רגע

(שם הסרט במקור: Ensilumi)

זה סרט ממש חמוד. ממש. וזה היתרון שלו, כמו גם החסרון שלו.

הסצינה הראשונה בסרט מכתיבה את הטון: משפחה אוהבת מתעוררת אל בוקר חדש. האהבה הגדולה בין כל חברי המשפחה מידבקת. תענוג. ואז יוצאים החוצה. וממש כיף. והכל ממש נעים. ומחויך. ושמח.

אפילו במצב הלא פשוט של הגיבורים – הם פליטים המחכים להחלטת בית משפט לגבי בקשת המקלט – אפילו אז, כולם ממש שמחים, ומשחקים, ומחויכים, ואוהבים. קרן אור גדולה.אבל

פסטיבל חיפה 2021: רוכבי הצדק

(שם הסרט במקור: Retfærdighedens Ryttere)

צפיה בסרט הזה היא כמו אכילה של תבשיל מאוד טעים, רק שבסוף מרגישים טעם לוואי.

הסרט הזה משייט בין דרמה לקומדיה לסרט אקשן, טועם קצת מכל דבר, ואם לומר את האמת, הוא עושה עבודה לא רעה בכל אחת מהמחלקות, ואפילו השילוב בין הז'אנרים עובד יפה. הדרמה מרגשת (בעיקר באדיבות השחקנית הצעירה אנדריאה הייק גדברג, היחידה שמשחקת כאן דמות שכאילו באמת תלושה מהמציאות, ובגלל שהדמות הזאת עוברת טרגדיה, כמעט כל הסצינות בהשתתפותה מאד מרגשות. וכמובן מדס מיקלסן טוב מאוד גם כאן), הקומדיה מאוד מצחיקה, בעיקר בגלל שלושה שחקני משנה טובים ותזמון קומי אפקטיבי מאוד, והאקשן אלים מאוד וחסר רחמים.ובכל זאת, משהו שם לא