פסטיבל חיפה 2021: אחרי האהבה

(שם הסרט במקור: After Love)

זה מסוג הסרטים שמאוד רציתי לאהוב. אבל לא כל כך יצא.

סרט קטן, אנושי, נשי, שמעלה אל פני השטח כאב גדול, עצב תהומי, פליאה על כך שהאדם שהיא כל כך אהבה – היא לא הכירה אותו בכלל, ובצד העניינים – אולי יש כאן גם דיון על מקומו של אלוהים בחיים הקטנים והפשוטים שלנו (הסצינה הכי יפה בסרט היא זו שבה גיבורת הסרט מתפללת את התפילה הרגילה, ובאמצע אותה תפילה הכאב הפרטי שלה מכריע אותה).על פניו נשמע כמו הסרט הכי מתאים לטעם שלי. אבל נדמה לי שאלים קאן הבמאי טועה בכיוון הטון של הסרט. הסט-אפ הבסיסי של הסיפור הוא כמו הנחת יסודות ל להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2022: מקבץ ראשון

מחר מתחיל פסטיבל חיפה, אז שנייה לפני כן אני רוצה להעלות לכאן את הפוסט הזה שמתחיל את המעקב השנתי שלי אחרי כל הסרטים שהמדינות השונות שולחות לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, זה שלא דובר אנגלית. בדרך כלל מדובר בכמות נכבדה מאוד מאוד של סרטים, משהו בין שמונים לתשעים, ולכן אני מחלק את המעקב שלי לכמה וכמה מקבצים, כדי שאוכל לתת תשומת לב ראויה לכל סרט. עד היום הצטברו 8 סרטים שכבר נכנסו למירוץ, ואלו הם (הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

אקוואדור – בסכנת טביעה (Sumergible) – אלפרדו לאון לאון

אני לא יודע מה ל להמשיך לקרוא

סוס מנצח: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dream Horse)

מאז שראיתי את הטריילר לסרט הזה, לפני כמה חודשים, אני מרגיש הרגשה אמביוולנטית כלפי "סוס מנצח": לפני כמה שנים ראיתי בדוקאביב את הסרט שמספר את הסיפור האמיתי עליו מתבסס הסרט הזה, והוא היה סרט יפהפה שנשאר אצלי בלב הרבה אחרי שיצאתי מהאולם (כאן כתבתי עליו). מה כבר אפשר לחדש לי? מה הסיכוי שסרט מבוים, עם שחקנים, עם קונבנציות אולי אפילו הוליוודיות, מה הסיכוי שהסרט הזה יהיה יותר טוב? ומצד שני, הגרסה הדוקומנטרית לקחה זווית מסוימת של הסיפור הזה, הזווית של הנצחון של השיטה הסוציאליסטית של האנשים הפשוטים על הקפיטליזם החזירי של העשירים. אולי ליוצרי הגרסה החדשה יש משהו אחר לומר.

שתי הנחות היסוד שבאתי איתן להקרנה של "סוס מנצח" החדש נכונות: הגרסה העלילתית המבוימת נחותה משמעותית מהגרסה הדוקומנטרית, ומצד שני, אכן יש לה זווית אחרת, ומהפריזמה הזאת, היא דווקא כן יוצרת משהו חדש, וגם הוא מרגש בדרכו ויפה לצפייה.צריך לומר: "סוס מנצח" העלילתי הוא סרט מאוד מגושם. הוא מספר על סינדיקט, על שותפות של כמה וכמה אנשים המתכנסים ביחד ותורמים כל אחד סכום קטן, וביחד הם מגיעים להישגים שאנשים הרבה יותר עשירים מהם לא משיגים, אבל הסרט הזה להמשיך לקרוא

סדר חדש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nuevo Orden)

ראיתי בעבר שני סרטים של מישל פרנקו. הבנתי שהוא במאי המבקר תופעות חברתיות במקסיקו, מקום מגוריו, והוא עושה את זה בצורה קרה, אנליטית, מבלי לערב אותי רגשית בחיי הדמויות הסובלות (על "אחרי לוסיה", אחד מהסרטים האלו, כתבתי כאן). אני לא מחובבי הקולנוע של פרנקו כי אני מאמין שרק דרך הבנה רגשית של הסבל האנושי אני אוכל גם להתייחס לחוסר הצדק של המצב שאיפשר את אותו סבל, אבל סרטו האחרון של פרנקו זכה לקבלת פנים מרשימה במיוחד, וגם הטריילר נראה כזה שמקדם סרט שהושקע בו מאמץ יוצא דופן, אז רציתי לתת לבמאי הזה צ'אנס נוסף.זה לא סרט טוב. יותר מכך, זה סרט די דוחה.

צריך לומר מהתחלה: כבמאי, מישל פרנקו עושה כאן עבודה מצוינת. השליטה שלו על דברים רבים המתרחשים בתוך גבולות הפריים ועל מספר ניצבים גדול מאוד היא פנומנלית. גם העריכה בין מוקדי ההתרחשות השונים היא מהירה ודינמית, וגם עבודת הפסקול מוסיפה לאימה (חלקה לא נראית על המסך, והחלק האחר נראה, הו, כמה שהוא נראה). פרנקו מציג כאן קולנוע חסר פחד, אכזרי מאוד, אלים בצורה קיצונית, כזה שמשפיע עלי באולם בצורה ישירה, בוחן את גבולות הסבל שלי.

אבל ה להמשיך לקרוא

אנט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Annette)

דממה.

אין כאן תזמורת.

ובכל זאת, נשמעת חצוצרה.

אין! כאן! תזמורת!

זה הכל אשליה.

או שלא…

סצינת מועדון סילנסיו מתוך "מלהולנד דרייב" היתה אצלי בראש לכל אורך הצפייה ב"אנט", היצירה הפסיכית החדשה של לאוס קאראקס. כמו הסצינה ההיא, גם "אנט" חוקר את הקשר בין אמנות לחיים. בין מוסיקה, קולנוע, סטנד-אפ קומדי – לבין הקהל. בשלב מאוד מוקדם בסרט נשאלת הדמות של אדם דרייבר, סטנד-אפיסט מוחצן, למה הוא בחר בקריירה של קומיקאי. הוא עונה: כי רק בדרך זאת אני יכול לומר את האמת ולהישאר בחיים.

"אנט" הוא יצירה כל כך חריגה בקולנוע. כמעט כולה בנויה משירים. ואני, הרי, מתעב את הז'אנר הזה, מחזמר. אבל כאן, זה כמו מחזמר שחותר תחת הז'אנר הזה, מיוזיקל. בדרך כלל שירים מנסים למצוא ביטוי פיוטי לרגשות. לתאר במילים ובתבניות מוגדרות של שיר את מה שעומד מאחורי המעשים שלנו. השירים ב"אנט" מדברים את המובן מאליו. הם אומרים "אני אוהב/ת אותך כל כך", אבל אין ממש רגש של אהבה שאנחנו רואים. ואז, פתאום, יש סצינת אהבה. זה כאילו נשמע כמו אמירה ריקה מתוכן, שיר ציני כמעט, ואז הוא מתמלא ברגש. בכל זאת.לאוס קאראקס מתאר ב"אנט" את עולם האמנות כעולם אכזר, חסר רחמים, נצלני, קטלני ממש, וגם כעולם מלאכותי. ובכל זאת להמשיך לקרוא

בלוז ערבי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Un Divan à Tunis)

אין הרבה מה לומר על הסרט הזה. הוא ממש נחמד, אבל הוא גם ממש ממש סתמי, וממש ממש ממש מיותר.

כבר מהסצינה הראשונה ברור שהסרט הזה מצהיר על עצמו כקליל וקומי. הבעיה היא שהסרט הזה טועה לחשוב שקומדיה זה משהו שטחי בהגדרתו. אפשר לעשות קומדיות נפלאות, מצחיקות, וגם חכמות שיגידו משהו על העולם מבלי לוותר על האלמנט הבידורי. הסרט הזה רוצה בידור נקי ללא ערך מוסף.וכך אין כאן בכלל פיתוח דמויות. גיבורת הסרט היא פסיכולוגית. דמויות המשנה, ברובן, הן מטופלות שלה. אבל כל סשן טיפולי שנמצא בסרט נמשך שניות בודדות, ואחריו תמיד יגיע המשפט: נגמר הזמן, נמשיך להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2021: DNA

(שם הסרט במקור: ADN)

ובסוף זה הכל מאהבה.

להתקרב או להתרחק. מאהבה. לבוא להלוויה של הסבא או דווקא לבחור להיעדר. גם מאהבה. לגבש את הזהות החדשה שלך, או דווקא לחקור ולחפור את זהות השורשים של הסבא המנוח. גם זו וגם זו בחירה מאהבה.

ובגלל זה אני אוהב את הסרט הזה. כי הוא בא מאהבה.לכאורה יש כאן סרט דידקטי. מבט על אשה צעירה שבודקת את ה-DNA המשפחתי, שכאילו חוזרת אחורה לעבר במקום להתקדם קדימה. שמרגישה מחויבת לבדוק את השורשים של משפחתה במקום להצמיח שורשים חדשים משלה. לחזור לאלג'יר, המקור של סבא. לכאורה יש כאן סרט פוליטי אפילו (סגולן רויאל, דמות מוכרת בנוף הפוליטי הצרפתי, מוזכרת כאן בשמה מספר פעמים). למעשה, כל מהלכי התסריט, כל מה שהיא עושה ולא עושה, הכל מגיע מאהבה עמוקה לסבא.

ומאיוואן כל כך טובה כאן. היא שחקנית נהדרת, אבל היא גם במאית מצוינת. זה כבר סרט שלישי שלה שאני רואה, ואני מאוד אוהב את הדרך שבה היא עובדת. את היכולת שלה ליצור להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2021: האדם הגרוע בעולם

(שם הסרט במקור: Verdens Verste Menneske)

יואכים טרייר הוא מהבמאים החביבים עלי ביותר בעולם. בפסטיבל חיפה 2012 ראיתי ומאוד התרשמתי מ"אוסלו, 31 באוגוסט". louder than bombs שטרייר ביים באנגלית הופץ כאן מסחרית (כאן כתבתי עליו). שני הסרטים האלו השאירו עלי רושם של במאי אינטלגנטי מאוד, מיומן מאוד בעבודתו, אבל גם קר ואנליטי מדי. ואז הגיע סרטו הקודם, "תלמה", והפך בעיניי להיות סרטו הטוב והמרגש ביותר עד היום. בפסטיבל קאן האחרון הוקרן סרטו החדש, "האדם הגרוע בעולם", ועכשיו הוא הוקרן גם בפסטיבל ירושלים. לדעתי מדובר בסרט מרתק, חכם בצורה בלתי רגילה, ולרגעים גם מרגש, אבל "תלמה" הוא עדיין סרטו הטוב ביותר לטעמי.

אסקיל ווגט הוא השותף הקבוע של טרייר לכתיבת התסריט, והפעם הוא (וטרייר) כתבו סרט שמתפוצץ מרעיונות מעניינים. במרכז הסרט יש אשה המתקרבת לגיל 30. והיא לא יודעת מה היא רוצה לעשות כשהיא תהיה גדולה. בכמה מקומות קראתי שמבקרי קולנוע חוצלארצים תיארו את הסרט הזה כ"פרנסס הא בנורבגית". אני מבין את הרפרנס לסרט הנהדר ההוא, כי שני הסרטים מדברים על נשים בגיל מאוד מסוים, אבל פרנסס הא, בסרטו של נוח באומבך, יודעת מה היא רוצה להשיג. היא רק לא יודעת איך, והחיים מתערבים ולוקחים אותה למסע. יולי, גיבורת סרטו של יואכים טרייר, לא יודעת מה היא רוצה. תחילת הסרט מציגה אותה כ להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2021: ליברטד

(שם הסרט במקור: Libertad)

את הסרט הזה אמור הייתי לאהוב. יש בו את כל החומרים שיוצרים סרט שבדרך כלל מתחבב עלי: נערה בגיל ההתבגרות, סיפור התבגרות, מקום נייטרלי (אצל הסבתא) בזמן נייטרלי (חופשת הקיץ), מפגש עם נערה אחרת שתשפיע עליה – הכל יש כאן כדי שיהיה כאן סרט ירגש אותי.

אבל הסרט הזה לא עובד.אני מבין את הרצון של הבמאית ליצור כאן סרט צנוע ושקט, אבל הסרט הזה אנמי מדי. ללא דופק. יש כאן נערה מופנמת במרכז הסיפור, ונערה אחרת "פלפלית" יותר שתסחוף (או אמורה לסחוף) אותה להרפתקאות מרגשות. אז גם אם גיבורת הסיפור שקטה יותר, ליברטד, שזהו שמה של החברה החדשה, גם היא לא ממש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2021: האחות היפה

(שם הסרט במקור: Catch the Fair One)

אנחנו חיים בעולם של איטגרציה. בתוך עולם שונא, גזעני, בוטה, אכזר, בתוך עולם שמעדיף, גם אם אין כוונה רעה, את הדומה, ודוחה את השונה, גם בעולם כזה ניתן לראות את ניצני השינוי. התחלת האינטגרציה. תיקון אפליית השונה. וגם אם זה לא מכוונה טובה, וגם אם זה נעשה רק כי זה הדבר המקובל עכשיו לעשות, זה מה שפוליטיקלי קורקט עכשיו, המיעוטים מתחילים למצוא את מקומם. לתת את קולם. הנה, למשל, אשה ממוצא סיני זכתה השנה באוסקר. בשנה שעברה קוריאני זכה באוסקר. העולם כבר לא שייך לאמריקאים הלבנים. יש עוד הרבה קולות שמוצאים עכשיו את מקומם.

אבל יש עוד הרבה עבודה לעשות. יש עוד הרבה תיקונים. עוד הרבה אנשים רעים לתפוס. כאלו שמנצלים את החלשים. אנשים רבי כוח שרומסים את החלשים, בעיקר אם הם מהמיעוטים.

ועל זה הסרט הזה, "האחות היפה".בלי להתייפייף, בלי לקרוץ להוליווד ולמה שנכון ומקובל, זה סרט קשוח, עקשן, לרגעים אלים מאוד, אבל הוא מיישיר מבט אל הניצול המאוד כואב של הבנות הצעירות של המיעוטים, ומנסה לתת נחמה אחת קטנה.

"האחות היפה" מייבא שחקן אחד מאוסטרליה, דניאל הנשל, שמתחיל להתמחות בדמויות מרושעות (הוא היה הרוצח הסדרתי הפסיכופט ב"סנואוטאון" המחריד של ג'סטין קרזל), אבל הסרט הזה בעיקר שייך ל להמשיך לקרוא