ארכיון חודשי: דצמבר 2013
לקראת 2014 בקולנוע הישראלי: אני יונה
והפוסט האחרון בסדרת הפוסטים על הסרטים הישראלים החדשים של 2014 יעסוק בסרט שאני הכי מצפה לו השנה, אבל גם הכי חושש ממנו.
מתוך "אני יונה". צילום: ירדן תבורי
הכי להמשיך לקרוא
לקראת 2014 בקולנוע הישראלי: מיתה טובה
והפרויקט הזה הוא אחד הכי מצופים בשנה הבאה בקולנוע הישראלי.
לשרון מימון יש כשרון כתיבה. אני התוודעתי אליו עוד בלימודי הקולנוע שלי בקמרה אובסקורה (הוא היה שנה מעלי). הוא היה גם אחד מהתסריטאים של "סיפור גדול", הקומדיה המצליחה שהוא גם ביים (ביחד עם ארז תדמור), ומאז הוא עשה עוד כמה פרויקטים קטנים.
לשרון מימון יש גם כשרון בימוי. אחד מאותם פרויקטים קטנים היה סרט קטן-קטן (7 דקות) ומבריק שנקרא "להרוג דבורה" (עם רמי הויברגר ודביר בנדק, שעורמים שם גופות על גבי גופות רק כדי לכסות על העוולה הקודמת). אז הנה השנה (בשיתוף עם טל גרניט) הוא אמור להביא אל המסכים סרט שלפי הסינופסיס שלו אמור לשלב בין השחוק והדמע. הנה הסינופסיס הרשמי:
זאב רווח ורות גלר ב"מיתה טובה". צילום: מוטי מילרוד
לקראת 2014 בקולנוע הישראלי: בורג
מה, עוד פעם סרט על חילופי זהויות? לא נמאס?
אולי לא.
שירה גפן היתה הפתעה נעימה ב-2007. ביחד עם בן זוגה, אתגר קרת, היא ביימה את "מדוזות", שהביא נקודת מבט לא שגרתית, סוריאליסטית קצת, על תל אביב, ועם זאת, מאוד ריאליסטית. בן זוגה הפעם לא משתתף בפרויקט החדש, וזו טיסת סולו לשירה גפן. אבל נדמה לי שאת נקודת המבט החלומית-משהו של גפן-קרת היא תביא הפעם אל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. וגם את נקודת המבט הנשית.
הנה התקציר הרשמי של "בורג":
על יד הגדר. מתוך "בורג". צילום: אסף שניר
להמשיך לקרוא
לקראת 2014 בקולנוע הישראלי: טוביאנסקי
בחיפושי אחרי חומר לסדרת הפוסטים הזו הגעתי גם ל"טוביאנסקי". בהתחלה היה נדמה לי שמדובר בפרויקט מעופש שמספר שוב על תולדות היישוב הארצישראלי. אני לא זוכר סרט אחד באמת טוב שעושה את זה. אבל כשקראתי את התקציר של הסרט (ובראבו למי שכתב את התקציר. גם סינופסיסים צריך לדעת לכתוב) משהו בבלוטות הרוק שלי התחיל להתעורר. נדמה לי שמדובר אמנם בסיפורי יריבויות, אינטריגות, ריגול, וריגול נגדי בקרב המחתרות היהודיות ב-1948, אבל גם נדמה לי שבמאי הסרט הולך להפוך את זה לסרט מתח ואולי אפילו אקשן לכל דבר. ל"בית לחם".
הנה התקציר הרשמי:
מיכה סלקטר, אורי פפר, ועוז זהבי. "טוביאנסקי"
השעה הייתה שש בערב, המקום- בית עזוב בכפר בית ג'יז, הזמן- שישה שבועות לאחר הכרזת העצמאות.
שלוש יריות מפלחות את האוויר, להמשיך לקרוא
אוגוסט מחוז אוסייג': כל אחד לעצמו
יש סרטים שלראות אותם זה כמו לשתות חומצה.
כבר לפני יותר משנה, כששמעתי שהמחזה הזה עומד להפוך לסרט, חיפשתי הצגות שלו (הוא הוצג על הבמות בישראל בכיכובה של גילה אלמגור). כנראה שהגעתי מאוחר מדי, כי כבר לא היו הצגות של המחזה הזה. מאז מריל סטריפ זכתה באוסקר על תפקידה כמרגרט ת'אצ'ר. והנה מגיעה הסרט עם סטריפ בתפקיד אלמגור למסכים. לא ראיתי את אלמגור עושה את התפקיד הספיציפי הזה על הבמה, אבל אני משער שהיא היתה עושה את זה טוב יותר.
אבל זאת הערת אגב. אני אנסה רגע להתייחס למה שהמחזה הזה בעצם רוצה ממני. אני מתאר לעצמי שטרייסי לטס, המחזאית המחזאי (שגם עיבדה עיבד את המחזה של עצמה עצמו לסרט) רצתה רצה לספר משל על אמריקה של ימינו. על איך האנשים באמריקה דואגים כל אחד לרווחת עצמו, ושילכו להזדיין כולם (לפעמים באופן הכי מילולי). אבל המשפחה הזו, המשפחה שבה לא חיים אנשים, אלא נחשים ארסיים אחד אחד, היא משפחה קיצונית מדי. כולם כל כך בוטים, צעקניים, מרוכזים בעצמם. אין לי שום דרך להרגיש סימפטיה לאף אחד מהם. ועל כולם מנצחת האמא מהגיהנום – מריל סטריפ. באחת הסצינות בסרט היא מנסה להסביר שגם היא סבלה בילדותה (והרי ידוע שאלו שסבלו מהתעללות הם בעלי הסיכון הגדול ביותר להפוך למתעללים בעצמם). אבל הרי זה לא תירוץ. כל התנהלותה של סטריפ בתפקיד אם המשפחה היא מוגזמת עד כדי גיחוך.
"אוגוסט מחוז אוסייג'" הוא סרט בו משפחה שלמה להמשיך לקרוא
לקראת 2014 בקולנוע הישראלי: אפס ביחסי אנוש
זה מאוד פשוט. קחו לכם 20 דקות. באמת. תלכו למטבח. תעשו קפה. שבו מול המחשב. תסגרו את האורות. ותלחצו על הלינק הזה.
———————————————-
יופי. עברו 20 דקות. עכשיו נראה אתכם אומרים לי שאתם לא רוצים עוד. לא יכול להיות. "חיילת בודדה" היה סרט הגמר של טליה לביא. והשנה יגיע למסכים סרט הקולנוע באורך מלא הראשון שלה, "אפס ביחסי אנוש". ולא רק זה, אלא עושה רושם שזה יהיה בסך הכל הרחבה של אותו "חיילת בודדה". אבל אני לא מתלונן. איזה סרט יפה, עדין, ומרגש זה "חיילת בודדה". כל הסימנים מראים שגם "אפס ביחסי אנוש" יהיה אותו הדבר. ואולי אפילו יותר מזה. הרי גם "חתונה מאוחרת" של דובר קוסשוילי היה באיזשהו אופן הרחבה של סרט הגמר שלו, "עם חוקים". והיה סרט נפלא, ה"חתונה מאוחרת" הזה. אז הנה מגיעה עוד הרחבה של עבודת גמר נהדרת.
מתוך "אפס ביחסי אנוש". צילום: ערן כהן
הסינופסיס הרשמי של הסרט לא מגלה הרבה, מלבד העובדה ש להמשיך לקרוא
חייו הסודיים של וולטר מיטי: סרט אופטימי
אם אתם אנשים חמים, אוהבי אדם, אופטימיים, רומנטיים, מתוקים, חמודים, מאוד מומלץ שתראו את הסרט האופטימי, החם, האנושי, מלא הדמיון ושאר הרוח הזה. איזה הרגשה חמימה התפשטה לי בגוף תוך כדי הצפייה. למרות כל האפקטים והעולם הממוחשב שבו, יש משהו נאיבי, ראשוני, פשוט מאוד באדם הזה, בוולטר מיטי. אני רוצה להיות כמוהו. באיזשהו מקום אני באמת כמוהו. ואני רק רוצה שהסוף שלי יהיה כמו הסוף שלו.
משהו בסרט הזה זועק הוליווד הקלאסית. הוליווד שהאמינה באנשים. הוליווד של פרנק קאפרה. "החיים הסודיים של וולטר מיטי" הוא כמו סרט שאומר לי, לכם, לכולנו: לכו עם החלום שלכם. אל תוותרו עליו. כנגד כל הסיכויים. כנגד כל ההתנגדויות של כולם. הסרט הזה כאילו נותן תקווה לכולנו, אומר לנו שאם נתמיד מספיק זמן, אם נתעקש על הרצונות והמאוויים שלנו, גם אם נדמה לנו שכל העולם נגדנו, בסופו של דבר החיים יתכופפו, והעניינים יסתדרו פחות או יותר כמו שרצינו. סרט אופיטימי, הסרט הזה.
פעם, עד לא מזמן, תמונה היתה שווה אלף מילים. לפני הפוטושופ. לפני העיוותים. פעם לכל תמונה היה להמשיך לקרוא
סיפור משפחתי: סרט של קו אחד
ובסוף הסרט, כשהאבא (אחד מהם. אני לא אגלה לכם מי) והילד (אחד מהם. אני לא אגלה לכם מי) חוזרים מאיפה-שזה-לא-יהיה, האמא (אחת מהן. אני לא אגלה לכם מי) רצה לחבק אותו. אבל לא רואים את זה. זה מחוץ לפריים. מחוץ לטווח המצלמה. הירוקאזו קורה-אדה, הבמאי, החליט לא להזיז את המצלמה, לא להראות את הרגע המשתפך הזה. וזו הבעיה שלי עם כל הסרט, עם כל הסרטים של קורה-אדה.
הירוקאזו קורה-אדה הוא במאי יפני אהוב במיוחד על מבקרים ובאי פסטיבלים. שני סרטים שלו ראיתי בעבר. בשניהם הצפייה התחילה בעניין ניכר, ובשניהם להמשיך לקרוא
לקראת 2014 בקולנוע הישראלי: זינוק בעליה
בסוף שנות ה-90 למדתי קולנוע ב"קמרה אובסקורה" בתל אביב. לא הפכתי ליוצר קולנוע, אבל לקחתי איתי לא מעט דברים מהלימודים האלו (וגם בלוגר קולנוע זה משהו). בשנה מעלי היה ארז תדמור, שמאז הצליח ליצור כמה סרטים מעניינים ("סיפור גדול", ובקרוב יעלה "הבן של אלהים" היפה שלו ושל גיא נתיב, שהיה בשנתון שלי, אגב). באותה שכבה של ארז תדמור היה גם אחד, אורן שטרן. בהקרנות הגמר של השנה ההיא גם אני השתתפתי (הייתי העורך של אחד מסרטי הגמר). הסרט שזכה במקום הראשון, בפרס הסרט הטוב ביותר, היה "לוויה על הפארק-דה-פראנס". סרט קצר, מצחיק (מאוד) וגם קצת עצוב עם שמיל בן ארי בתפקיד הראשי. בקצרה, הסרט סיפר על אוהד כדורגל שרוף שנאלץ ללכת להלוויה של אם אשתו בדיוק ביום שבו נבחרת ישראל בכדורגל אמורה לשחק במשחק חוץ בצרפת (אותו משחק מיתולוגי שבו קרע מאיר איינשטיין את מיתרי הקול שלו כאשר ישראל, כנגד כל הגיון, ניצחה). ה"יש!!!" של שמיל בן-ארי בשער הנצחון, שמגיע ממש באמצע ההלוויה, הוא מופת בימוי קומי מדויק, גם מרגש, וגם מצחיק עד דמעות.
מאז אורן שטרן קצת נעלם. הוא עוד הספיק לעשות סרט אחד מוצלח לערוץ 3 ("הדמעות של אמסלם", עם משה איבגי בתפקיד הראשי), אבל בפרויקט "סרטים מכאן" של הוט היה אז את "יוסי וג'אגר" שלקח את כל תשומת הלב (ולטעמי, הסרט של שטרן היה טוב יותר). ומאז – דממת אלחוט. עד עכשיו.
שלמה בר אבא בתפקיד הראשי ב"זינוק בעליה"
איתן 