סיכום 2013: היתה שנה טובה

סיכומים עושים בסוף. לא במדרגות. זה כבר כמה שנים שכל בלוגי הקולנוע בעולם מקדימים את פוסטי סיכום השנה לתחילת דצמבר. אני מחכה בסבלנות לסוף. היום ה-31 בדצמבר. היום שנת 2013 מסתיימת. היום אפשר לסכם.

ויש מה לסכם.

והשנה דווקא היתה לי נחת. זה לא שהכל בסדר, וגן עדן פה. עדיין נגנזים פה לא מעט סרטים טובים. אבל המפיצים הישראלים השנה הפתיעו לטובה, והעלו למסכים המסחריים שורה של סרטים מרתקים, סוחפים, ומרגשים. אני לא אדם שנותן בקלות ציונים מושלמים לסרטים. השנה היו כמה וכמה כאלו. והיו גם סתם סרטים טובים. היו לא מעט סרטים שגם אם מצאתי בהם חסרונות, מצאתי בהם איזושהי גדולה. שנה נהדרת לחובבי קולנוע היתה שנת 2013. אז הנה גם אני מציג כאן בבלוג את רשימת הסרטים שהכי אהבתי השנה.

בכל שנה אני מאחד לפוסט סיכום השנה שתי רשימות: אחת של סרטים שאהבתי והופצו, ואחת של סרטים שאהבתי ולא הופצו. השנה חשבתי לוותר על הרשימה השניה, כי, כאמור, היו הרבה סרטים מצוינים שהופצו לקהל הרחב. ובכל זאת מצאתי לא מעט סרטים מצוינים שלא הופצו, ולא יכולתי לוותר על הזכרתם בסיכום השנה. אז גם כאן יהיו שתי רשימות. אבל נתחיל מרשימת הסרטים שהכי אהבתי השנה והופצו:

לפני שאתחיל למנות את הרשימה, אני רוצה לציין כמה וכמה ועוד כמה סרטים שמאוד אהבתי השנה, אבל מכיוון שבתי הקולנוע בישראל באמת התפקעו השנה מסרטים מצוינים, השארתי אותם מחוץ לעשיריה הגדולה שלי (הלינקים בשמות הסרטים מובילים לפוסטים הרלוונטים שכתבתי עליהם במהלך השנה):

"לרדת מהעץ" של גור בנטוויץ'  – אחת ההחמצות הכי גדולות של הקהל הישראלי השנה. סרט מרגש וחכם; "פנתר לבן" – אחת ההחמצות הכי גדולות וגו' -2. לכאורה סרט בורקס נוסחתי ושדוף. למעשה סרט מרגש וחכם עם אמירה חדה על הגזענות בחברה הישראלית. סרט שהיה צריך לקבל יותר, אבל ממש יותר; "מעשייה אורבנית" – סרט בועט ומרתק; "בית לחם" – ההפתעה הגדולה של הקולנוע הישראלי השנה. סרט שהגיע משום מקום וסחף את פרסי האקדמיה וגם את הקהל. לא סרט בלי חסרונות, אבל טוב מאוד; "בננות" – כיף של סרט; "סטארבק" – קומדיה מפתיעה עם לב גדול מקנדה. עוד כיף של סרט; "העולם עפ"י דנקן" – סרט קטן שיש בו גם חסרונות, אבל יש בו גם רגעים סוחפים ומרגשים מאוד; "וואג'דה" – הסרט הסעודי הראשון עומד גם בפני עצמו כסרט יפהפה ומרגש; "ילדות בהסתר" – עוד החמצה של הקהל הישראלי. סרט שירד מהר מאוד מהמסכים, וחבל. סרט רגיש ומרגש;  "מקום בתוך היער" – סרט שמחולק ל-3. חלק ראשון אדיר. חלק שני פחות. וחלק שלישי חלש עוד יותר. בשביל החלק הראשון היה שווה לראות אותו; "הסיפור של מאד" – אגדה אמריקאית מאוד, מעניינת מאוד, מבוימת ומשוחקת בכשרון ניכר; "אסירים" – דרמת מתח עם קצב מהפנט; "כח משיכה" – גם ב"מקום בתוך היער", גם ב"סיפור של מאד", גם ב"אסירים",  וגם ב"כח משיכה" יש רגעים של גדולה קולנועית. ובכל זאת השארתי אותם מחוץ לעשירייה המובילה שלי השנה. אז מי בפנים?

עוד שתי הערות לפני הרשימה הגדולה:

1.לקולנוע הישראלי שנת 2013 היתה שנה נהדרת בעיניי. היו הרבה סרטים טובים (והיה עוד אחד אדיר בעיניי, שאמור לצאת למסכים בעוד כחודשיים. נדבר עליו בסיכום השנה הבאה). אבל רובם היו סרטים טובים. לא מעולים. ניתן לצרף לרשימה הזאת גם את הלהיטים הקופתיים "פלאות" ו"לצוד פילים". בפסקה שלמעלה ציינתי 5 סרטים ישראלים נהדרים, מקסימים, מעניינים. אמנם יש רק סרט ישראלי אחד שהכנסתי לרשימת הגדולים באמת השנה, אבל מלבדו היו לנו לא מעט סרטים ישראלים טובים השנה.

2. היו עוד שני סרטים שרציתי לציין השנה, סרטים שאהבתי מאוד, כאלו שהכנסתי והוצאתי מהרשימה, סרטים שהיו לי התלבטויות לגביהם, ובסוף השארתי אותם מחוץ לרשימה, אבל ממש ברגע האחרון. אלו שני סרטים שלכאורה הם סתם סרטים עדינים ורגישים, אבל למעשה הם נגעו בי מאוד, ואני מרגיש שאני חייב לציין אותם בסיכום השנה שלי, והם:

"פרנסס הא" – במסווה של קומדיה קטנה וחמודה יש כאן הרהור על התבגרות, על מציאת הקול האישי בתוך ההמולה. סרט חכם ויפהפה.

"צעירה ויפה" – סרט הרבה יותר גדול, מופק גדול יותר, מצולם יפה יותר, ועם זאת גם הוא  סיפור על מציאת הקול הפרטי והאישי בתוך ההמולה. פרנסס הא צריכה לתמרן את חייה בין ההורים לחברים ל, נו, לחיים. הצעירה והיפה צריכה גם למצוא את המיניות שלה, את הדבר הכי פרטי שיש לה, והיא הופכת לנערת ליווי מרצון. בשקט. בסודיות. ופרנסואה אוזון רגיש מאוד לחייה, לפרטיות שלה, לנשמה הנערית, לבחורה שמחפשת את הקול הפרטי שהוא רק שלה. סרט יפהפה ורגיש בעיניי.

2א. והרי ידיעה שהגיעה זה עתה: סרט נוסף התווסף לרשימה ממש ברגע האחרון. כפסע בינו לבין רשימת העשירייה. סרט מרומם נפש של ממש. קוראים לו "חייו הסודיים של וולטר מיטי". מוצג עכשיו בבתי הקולנוע. לכו לראות.

אז אם כל כך הרבה סרטים טובים ויפים היו מחוץ לרשימה שלי, מי כן נכנס לעשיריה המובילה שלי? הנה היא מגיעה להמשיך לקרוא

לקראת 2014 בקולנוע הישראלי: מיתה טובה

והפרויקט הזה הוא אחד הכי מצופים בשנה הבאה בקולנוע הישראלי.

לשרון מימון יש כשרון כתיבה. אני התוודעתי אליו עוד בלימודי הקולנוע שלי בקמרה אובסקורה (הוא היה שנה מעלי). הוא היה גם אחד מהתסריטאים של "סיפור גדול", הקומדיה המצליחה שהוא גם ביים (ביחד עם ארז תדמור), ומאז הוא עשה עוד כמה פרויקטים קטנים.

לשרון מימון יש גם כשרון בימוי. אחד מאותם פרויקטים קטנים היה סרט קטן-קטן (7 דקות) ומבריק שנקרא "להרוג דבורה" (עם רמי הויברגר ודביר בנדק, שעורמים שם גופות על גבי גופות רק כדי לכסות על העוולה הקודמת). אז הנה השנה (בשיתוף עם טל גרניט) הוא אמור להביא אל המסכים סרט שלפי הסינופסיס שלו אמור לשלב בין השחוק והדמע. הנה הסינופסיס הרשמי:

זאב רווח ורות גלר ב"מיתה טובה". צילום: מוטי מילרוד

זאב רווח ורות גלר ב"מיתה טובה". צילום: מוטי מילרוד

להמשיך לקרוא

לקראת 2014 בקולנוע הישראלי: בורג

מה, עוד פעם סרט על חילופי זהויות? לא נמאס?

אולי לא.

שירה גפן היתה הפתעה נעימה ב-2007. ביחד עם בן זוגה, אתגר קרת, היא ביימה את "מדוזות", שהביא נקודת מבט לא שגרתית, סוריאליסטית קצת, על תל אביב, ועם זאת, מאוד ריאליסטית. בן זוגה הפעם לא משתתף בפרויקט החדש, וזו טיסת סולו לשירה גפן. אבל נדמה לי שאת נקודת המבט החלומית-משהו של גפן-קרת היא תביא הפעם אל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. וגם את נקודת המבט הנשית.

הנה התקציר הרשמי של "בורג":

 על יד הגדר. מתוך "בורג". צילום: אסף שניר

על יד הגדר. מתוך "בורג". צילום: אסף שניר

 

להמשיך לקרוא

לקראת 2014 בקולנוע הישראלי: טוביאנסקי

בחיפושי אחרי חומר לסדרת הפוסטים הזו הגעתי גם ל"טוביאנסקי". בהתחלה היה נדמה לי שמדובר בפרויקט מעופש שמספר שוב על תולדות היישוב הארצישראלי. אני לא זוכר סרט אחד באמת טוב שעושה את זה. אבל כשקראתי את התקציר של הסרט (ובראבו למי שכתב את התקציר. גם סינופסיסים צריך לדעת לכתוב) משהו בבלוטות הרוק שלי התחיל להתעורר. נדמה לי שמדובר אמנם בסיפורי יריבויות, אינטריגות, ריגול, וריגול נגדי בקרב המחתרות היהודיות ב-1948, אבל גם נדמה לי שבמאי הסרט הולך להפוך את זה לסרט מתח ואולי אפילו אקשן לכל דבר. ל"בית לחם".

הנה התקציר הרשמי:

מיכה  סלקטר, אורי פפר, ועוז זהבי. "טוביאנסקי"

מיכה סלקטר, אורי פפר, ועוז זהבי. "טוביאנסקי"

השעה הייתה שש בערב, המקום- בית עזוב בכפר בית ג'יז, הזמן- שישה שבועות לאחר הכרזת העצמאות.

שלוש יריות מפלחות את האוויר, להמשיך לקרוא

אוגוסט מחוז אוסייג': כל אחד לעצמו

יש סרטים שלראות אותם זה כמו לשתות חומצה.

כבר לפני יותר משנה, כששמעתי שהמחזה הזה עומד להפוך לסרט, חיפשתי הצגות שלו (הוא הוצג על הבמות בישראל בכיכובה של גילה אלמגור). כנראה שהגעתי מאוחר מדי, כי כבר לא היו הצגות של המחזה הזה. מאז מריל סטריפ זכתה באוסקר על תפקידה כמרגרט ת'אצ'ר. והנה מגיעה הסרט עם סטריפ בתפקיד אלמגור למסכים. לא ראיתי את אלמגור עושה את התפקיד הספיציפי הזה על הבמה, אבל אני משער שהיא היתה עושה את זה טוב יותר.

אבל זאת הערת אגב. אני אנסה רגע להתייחס למה שהמחזה הזה בעצם רוצה ממני. אני מתאר לעצמי שטרייסי לטס, המחזאית המחזאי (שגם עיבדה עיבד את המחזה של עצמה עצמו לסרט) רצתה רצה לספר משל על אמריקה של ימינו. על איך האנשים באמריקה דואגים כל אחד לרווחת עצמו, ושילכו להזדיין כולם (לפעמים באופן הכי מילולי). אבל המשפחה הזו, המשפחה שבה לא חיים אנשים, אלא נחשים ארסיים אחד אחד, היא משפחה קיצונית מדי. כולם כל כך בוטים, צעקניים, מרוכזים בעצמם. אין לי שום דרך להרגיש סימפטיה לאף אחד מהם. ועל כולם מנצחת האמא מהגיהנום – מריל סטריפ. באחת הסצינות בסרט היא מנסה להסביר שגם היא סבלה בילדותה (והרי ידוע שאלו שסבלו מהתעללות הם בעלי הסיכון הגדול ביותר להפוך למתעללים בעצמם). אבל הרי זה לא תירוץ. כל התנהלותה של סטריפ בתפקיד אם המשפחה היא מוגזמת עד כדי גיחוך.

"אוגוסט מחוז אוסייג'" הוא סרט בו משפחה שלמה להמשיך לקרוא

לקראת 2014 בקולנוע הישראלי: אפס ביחסי אנוש

זה מאוד פשוט. קחו לכם 20 דקות. באמת. תלכו למטבח. תעשו קפה. שבו מול המחשב. תסגרו את האורות. ותלחצו על הלינק הזה.

———————————————-

יופי. עברו 20 דקות. עכשיו נראה אתכם אומרים לי שאתם לא רוצים עוד. לא יכול להיות. "חיילת בודדה" היה סרט הגמר של טליה לביא. והשנה יגיע למסכים סרט הקולנוע באורך מלא הראשון שלה, "אפס ביחסי אנוש". ולא רק זה, אלא עושה רושם שזה יהיה בסך הכל הרחבה של אותו "חיילת בודדה". אבל אני לא מתלונן. איזה סרט יפה, עדין, ומרגש זה "חיילת בודדה". כל הסימנים מראים שגם "אפס ביחסי אנוש" יהיה אותו הדבר. ואולי אפילו יותר מזה. הרי גם "חתונה מאוחרת" של דובר קוסשוילי היה באיזשהו אופן הרחבה של סרט הגמר שלו, "עם חוקים". והיה סרט נפלא, ה"חתונה מאוחרת" הזה. אז הנה מגיעה עוד הרחבה של עבודת גמר נהדרת.

מתוך "אפס ביחסי אנוש". צילום: ערן כהן

מתוך "אפס ביחסי אנוש". צילום: ערן כהן

הסינופסיס הרשמי של הסרט לא מגלה הרבה, מלבד העובדה ש להמשיך לקרוא