לולה 2020: הזוכים

עכשיו שתיים וחצי בלילה. לפני חצי שעה הסתיים בגרמניה טקס חלוקת פרסי הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע לשנת 2020.

המשפט הזה מצריך הסבר.

ובכן, בזמן שכל העולם עצר מלכת, בגרמניה החליטו לתת את הכבוד שמגיע ליוצרי הקולנוע בכל זאת ולמרות הכל. בדרום קוריאה הטקס היה אמור להתקיים לפני חודשיים. הוא נדחה למועד בלתי ידוע. ברומניה הטקס היה אמור להתקיים לפני חודש. גם הוא נדחה למועד בלתי ידוע. באיטליה הטקס היה אמור להתקיים בתחילת אפריל. הוא נדחה לתחילת מאי. בגרמניה לא דוחים שום דבר. בגרמניה הכל בזמן. למרות הכל.

כי בגרמניה החליטו לצאת בקריאה: הקולנוע עדיין חי. עדיין כאן. אל תשכחו אותנו. אל תשכחו את התיאטרון, את הופעות המוסיקאים, את גלריות האמנות, את האמנים בכלל. זה היה הנאום של מי שהגיש את פרס הסרט הטוב ביותר.

אבל איך עושים טקס חלוקת פרסים כשצריך לשמור על ריחוק?

או, אז ככה:

במה ריקה. מנחה אחד. על הבמה סידרו חמישה מסכים בצורה שתוחמת מעגל. הרי אין קהל, אז זה לא משנה שמסתירים. המנחה, עדן חסנוביץ', מטייל, נע, שר, רוקד, ומנסה ככל יכולתו ליצור תוכנית בידור זורמת. וגם אם אני לא ממש מבין גרמנית, לרוב זה עבד. המצלמה נעה כל הזמן בתנועה חלקה, מזרימה אנרגיה לסיטואציה סטאטית. על המסכים מתחלפים מדי פעם פרטי המידע הרלוונטיים: שמות המועמדים, שם הקטגוריה, וחשוב מכך – הקשר הישיר עם המועמדים עצמם. הם, הרי, לא הגיעו לאירוע, אבל הם כולם נמצאים בבית (כל אחד בביתו הפרטי), מול המחשב האישי, מול מצלמת המחשב, וכל הזוכים נשאו כך את נאומי התודה שלהם. המנחה מזמין מדי פעם אורחים כדי להעניק את הפרסים – חלק מהם מגיע לבמה (ומקפידים לשמור מרחק אחד מהשני), וחלק אחר מדברים על ואל המועמדים מהבית, על אחד המסכים (מה שהוביל לאחת הבדיחות בטקס – אחד המגישים שעלה על המסך פתח ואמר: "וינה דוז פואה").

ללא פרסומות, וללא עיכובים שנגרמים בטקס רגיל (עד שהזוכה עולה לבמה תמיד לוקח זמן), הטקס נמשך קצת פחות משעתיים וחצי. סקירה על המועמדים העיקריים פרסמתי כאן לפני חודש וחצי. ויש זוכה אחד עיקרי, והוא

הפנטסיה של אריאן: הביקורת

מצב קורונה עדיין נמשך, ועדיין אין סרטים בקולנוע. עוד הזדמנות לנקות את תיקיית "טיוטות". היום בערב ישודר באחד מערוצי הסרטים של Yes הסרט "הפנטסיה של אריאן". לפני כמה שנים, מיד אחרי ההצלחה המפתיעה של "שלגי הקילימנג'רו", נרכש להפצה בישראל הסרט הבא של אותו במאי. מכיוון שהסרט הזה הוא בינוני ואף פחות מכך, הפצתו התעכבה, ומלבד כמה הקרנות סינמטקיות בודדות, הסרט בעצם מעולם לא הופץ. הערב הוא יוקרן בטלוויזיה. הנה כמה מילים עליו:

(שם הסרט במקור: Au Fil d'Ariane)

לפני כמה שנים הגיע למסכינו סרט צרפתי קטן שהפך להצלחה מפתיעה. קראו לו "שלגי הקילימג'רו". וגם אם לא התלהבתי ממנו, הסרט שרובר גידיגיאן ביים אחרי אותו סרט הרבה פחות טוב.

רובר גידיגיאן מגיע ממרסיי, על חופה הדרומי של צרפת. רוב סרטיו מתרחשים בנמל הבית שלו, וברובם הוא מספר על אנשי מעמד הפועלים, ויש בהם אמפטיה גדולה וחמה לאנשים הפשוטים. ב"פנטסיה של אריאן" מנסה גידיאן לתהות על מקומה של האמנות בחייהם של האנשים האלו. והוא עושה את זה באמצעות סיפור שהוא סוג של וריאציה על "אליס בארץ הפלאות". אשה חוגגת יום הולדת 50. אף אחד לא בא, אז היא יוצאת למסע משלה. והיא עוברת הרפתקאות רבות, עד שהחלום מתנפץ.

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכל הסרט הזה הוא חלום. הי, יש כאן צב מדבר. אבל משהו בחלום הזה לא חלומי. נכון, יש כאן, שוב, את התיאור האנושי, החם, והאוהב של האדם הפשוט. זה נמצא כאן, וזה עשוי, כתמיד, במיומנות. אבל העולם שגידיגיאן בורא הפעם לא אמין. בקולנוע אני צריך להאמין למתרחש, גם אם מדובר בפנטסיית מדע בדיוני שבה חייזרים יורים עלי לייזרים. אם אני לא אאמין לרגע, אני לא אסחף בסיפור. וכאן המשחק של השחקנים פשוט מחריד. מכירים את הרגע הזה שבו שחקן או שחקנית פורצים בצחוק, ואתם מתכווצים בכסא באולם כי אתם מרגישים בזיוף? הסרט הזה מלא ברגעים כאלו. כאילו השחקנים עצמם מתנהגים בחוסר אמון לסיטואציות בהן הם נמצאים. מישהי מדברת עם צב, וזה כל כך מלאכותי. אם היא לא מאמינה בזה, למה שאני אאמין? למה שאני אסחף בקסם של עולם שבו צבים מדברים?ומה על אותו מבוגר שזועק בלילות (הגרסה הצרפתית של "אוולין, אל תלכי…")? מתגבשת כאן חבורה (סימפטית) של

הולוגרמה למלך: הביקורת

הקדמה: בימים של קורונה, בתי הקולנוע סגורים, אז גם אני לא כותב בבלוג שלי. אני ממלא את הזמן שלי בבינג' של סדרות. טלויזיה אני בדרך כלל מזניח, כי אין לי זמן. עכשיו יש לי, אבל אני מעדיף לא לכתוב על כל סדרה שאני רואה (מלבד הערות קצרות בטוויטר), אז בינתיים שקט פה.

במקרה הבחנתי שהיום (שלישי, 7.4.2020) בערב ישודר באחד מערוצי הסרטים של Yes הסרט "הולוגרמה למלך". הסרט הזה נרכש להפצה בישראל לפני כמה שנים, וראיתי אותו באיזושהי הקרנת טרום בכורה, ואז הוא נגנז, ומעולם לא הופץ. לא הפסד גדול, כי מדובר בסרט בינוני למדי, ובכל זאת, אם אין לכם מה לעשות, אולי שווה לבדוק את הסרט הזה, יותר כחלון הצצה לעבודתו של במאי מעניין.

אחרי שראיתי את הסרט באותה הקרנה, כתבתי עליו פוסט ביקורת, אבל בגלל שהוא מעולם לא הופץ, הפוסט נקבר בתיקיית הטיוטות שלי. הנה יש לי הזדמנות לאוורר אותו:

(שם הסרט במקור: Hologram for the King)

אוי, טום טיקוור, מה יהיה איתך?

טיקוור פרץ לחיינו בסוף שנות ה-90 עם סרט אנרגטי, סוחף, כיפי, חכם, ומרגש שנקרא Run לולה Run. מאז הוא עשה עוד הרבה דברים, אבל רק בסרט אחד הוא לטעמי הצליח להתקרב לחשיבה המסחררת שהניעה את סרט הפריצה שלו. זה היה סרט שנקרא "3", על משולש רומנטי בין בחורה ושני בחורים, וגם בין שני הבחורים עצמם.

טיקוור הוא מאסטר של עריכה ושל עבודה עם מוסיקה. הצרה היא שהרבה פעמים החומרים שהוא עובד איתם לא עומדים בסטנדרט הגבוה שהוא מציב לעצמו. טיקוור מייצר לונה פארק קולנועי, עם חיתוכי עריכה מהירים, אפקטים מפתיעים, שימוש מקורי במוסיקה, ותזוזה תמידית. והוא גם יודע מתי ואיך להוריד הילוך, להקשיב לכמה דקות להלמות הלב, לקחת פאוזה לפני שחוזרים להאיץ. התסריטים שלו לא תמיד עומדים בקצב. וזו הבעיה עם "הולוגרמה למלך"."זמן. יש לך זמן". אלו הן, פחות או יותר, המילים האחרונות הנאמרות בסרט הזה. והשימוש בזמן כאן הוא