בואו נתחיל מהסוף – ברוך השם, אני בריא. לא חליתי בשום מחלה השנה (טפו טפו חמסה חמסה נקישה בעץ). מעולם לא ראיתי מטוש, או איך שלא קוראים לזה, מקרוב או מרחוק.
למזלי, גם המצב הכלכלי שלי סביר. אני רחוק מאוד מהמילה "עשיר" (מאוד מאוד רחוק), אבל, מצד שני, אני גם לא ממש רעב ללחם. זה גם משהו בשנה שכזאת.
וחוץ מזה, אני בבית. מאז ה-15 במרץ אני נמצא רוב הזמן בבית. בימים רגילים ניתן למצוא אותי באחד משלושת המקומות הבאים: בעבודה, בבית, או בקולנוע. עבודה השנה אין. קולנוע סגור. אז אני בבית.
עכשיו בואו נניח את היסודות לפוסט הסיכום הזה שלי: בשבילי, סרטי קולנוע זה לקולנוע. לחדר הגדול והחשוך הזה אליו מגיעה קבוצה של אנשים כדי לצחוק ביחד ולהתרגש ביחד. כדי להתעצבן ביחד וכדי לשבת כולנו בבת אחת על קצה הכסא. כדי להיבהל ביחד בסרטי אימה וכדי להתאהב ביחד בסרטים רומנטים. ביחד. בשנה שבה צו השעה הוא ריחוק חברתי, אין ביחד. אז אני נמנע.
אני לא רואה כמעט סרטים. נכון, הרבה אומרים – זה מה יש. סטרימינג. אבל אני לא מוכן. אם אין לי אפשרות ללכת לקולנוע, אני לא רוצה לראות סרטים ולקלקל לעצמי את החוויה. אז לא ראיתי את "בוראט 2". ולא את "מאנק". לא את הסרט של צ'רלי קאופמן, ולא של ספייק לי. ולא עוד כמה סרטים שדיברו עליהם במהלך השנה. סרטי קולנוע אמורים לחוות בקולנוע. זה המקום הטבעי שלהם. ואם אין קולנוע – אז אני מחכה עד שהעננה הזאת תעבור. ולכן גם כמעט ולא כתבתי בבלוג הזה מאז ה-15 במרץ.
מצד שני, צריך למלא את הזמן. אני הרי בבית רוב הזמן. אז ראיתי סדרות. הרבה סדרות. לסרטי קולנוע יש בדרך כלל נפח אמנותי ורגשי שמתאים למסך גדול (גם אם מדובר בדרמה קטנה). סדרות טלויזיה מתאימות לטלויזיה. למסך הקטן. אז מלבד כמה סרטים בודדים שדגמתי בערוצי הסרטים של Yes, התרכזתי בעיקר בצפייה בסדרות. ואני צריך להדגיש: בימים רגילים אני בדרך כלל מזניח את הצד הזה של היצירה. כמו שאמרתי, בימים רגילים אני מבלה הרבה בעבודה ובקולנוע. אין לי זמן לראות סדרות. וכך לאורך השנים דילגתי על לא מעט סדרות שהפכו לתופעות תרבותיות של ממש (למשל: "משחקי הכס". לא ראיתי עד היום). אז בתקופת הקורונה ניצלתי את הזמן גם להשלים פערים, וצפיתי גם בסדרות שפספסתי. לדוגמא: לפני כמעט עשור היתה סדרה ישראלית מאוד מצליחה שנקראה "פלפלים צהובים". לא יצא לי לראות אותה בזמן אמת. השנה, שנת הקורונה, מצאתי זמן, וצפיתי בשתי העונות (והיא אכן ראויה לשבחים). ואז גם צפיתי בעיבוד הבריטי שלה (פחות טוב מהישראלי, אם כי בעונות 2+3 הגרסה הבריטית משתפרת, בעיקר כי היא מתרחקת מהמקור).
ובכלל, גיליתי שאני מאוד אוהב יצירה בריטית. חלק גדול מהסדרות שצפיתי בהן השנה היו בריטיות. השלמתי פערים, גיליתי שחקניות מעולות שלא הכרתי קודם, ואפילו תסריטאים/ות ובמאים/ות בריטיים שלא הכרתי.
בדרך כלל, הסיכומים השנתיים שלי מתחלקים לשניים: סקירה של הסרטים הטובים ביותר שראיתי באותה שנה שהיו גם חלק מתפריט הקולנוע המסחרי הרגיל; ואז סקירה נוספת של הסרטים הכי טובים שראיתי באותה שנה, אבל הייתי צריך למצוא הקרנות פסטיבליות או סינמטקיות כדי לראות אותם. השנה הסינמטקים היו סגורים, ואני מסרב לראות סרטי קולנוע על מסך המחשב, אז דילגתי על הדוקאביב ועל הפסטיבלים בירושלים ובחיפה (ואכן לא סקרתי השנה פסטיבלים בבלוג). על נסיעה לחו"ל בכלל לא היה על מה לדבר השנה, אז גם את הפסטיבל השנתי שלי בחו"ל לא פקדתי.
גם השנה סיכום השנה שלי יתחלק לשניים, אבל הוא יהיה שונה. בחלק הראשון, עברתי על רשימת 57 הסרטים שהופצו מסחרית בישראל עד שבתי הקולנוע נסגרו באמצע מרץ, ומצאתי שם 5 סרטים נהדרים כדי ליצור רשימה קצרצרה של הסרטים שהכי אהבתי ברבע השנה הראשונה של 2020. ואחרי הרשימונת הזאת אני אפרט כאן את רשימת עשר הסדרות הכי טובות שראיתי השנה (הסדרות לאו דווקא חדשות, ויכול להיות שלא שמעתם עליהן, אז קחו את זה כהמלצה).
אז אני מתחיל עם הסרטים. אלו הם 5 הסרטים שהכי אהבתי בחודשיים וחצי הראשונים של 2020: להמשיך לקרוא ←
במסיבת עיתונאים קצרה הבוקר התפרסמו המועמדויות לפרס חיפושית הזהב של האקדמיה השוודית לקולנוע לשנת הקורונה. במדינה שבה בתי הקולנוע נשארו פתוחים במשך רוב השנה, לא היתה להם בעיה של מבחר סרטים. שלושים ותשעה (39) סרטים שוודים חדשים עמדו לשיפוטה של האקדמיה השנה. כחצי מהם קיבלו לפחות מועמדות אחת, כך שרשימת המועמדויות השנה מתפרסת על פני שמות וסרטים רבים ולא ממש מסמנת סרט אחד או שניים כמובילים או פייבוריטים, ובכל זאת, אלו הם הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות של האקדמיה השוודית השנה:
איתן 