מחילה: הביקורת

אז זה הסרט החדש של אלו שעשו את "מכתוב". ואני ממש שנאתי את "מכתוב". הסרט ההוא ממש עצבן אותי. ודווקא בגלל שאני מעריך את הכשרון של שני האנשים האלו, חנן סביון וגיא עמיר, דווקא בגלל זה התעצבנתי מ"מכתוב". הרגשתי שהם באו לפרויקט ההוא רוכבים על הסטאר-פאואר בלבד, מבלי לתת עבודה, לחפף את הפרויקט ההוא מבלי באמת להתכוון לעשות משהו בעל ערך. וזה עבד להם. "מכתוב" היה הצלחה עצומה. השאלה מה הלאה.ב"מחילה" הם כבר יושבים על כסא הבמאי/ם. לכאורה, ביטוי נוסף לאגו-טריפ המטורף שהם נכנסו אליו. למעשה, העבודה הנוספת שכרוכה בבימוי הכריחה אותם לבוא לעבודה ממש, ולא רק לחפף, כך שלמרות ש"מחילה" הוא עדיין סרט פגום מאוד, להרגשתי יש כאן שיפור קל מ"מכתוב" המעצבן, ויש כאן, אפילו, רגעים יפים. לא הרבה, אבל יש.

כי הבעיה העיקרית של "מחילה" היא, להבנתי, חוסר היכולת של הבמאים-תסריטאים-שחקנים ראשיים של הסרט הזה להחליט האם להמשיך לקרוא

פרסי סוּר 2018: הזוכים

לפני כמה ימים ארגנטינה בחרה את הסרט שייצג אותה באוסקר. לפני כמה ימים היא גם חילקה את פרסי הסוּר של האקדמיה הלאומית לקולנוע שלהם. אין קשר בין שני אלו. הסרט שארגנטינה שולחת לאוסקר היה להיט קופתי שם השנה. פרסי האקדמיה הולכים שנה אחורה, ל-2018, ומכבדים את הסרטים ההם. על המועמדויות כתבתי כאן לפני כחודש וחצי, עם פרסומן. אז כדאי גם שאני אעדכן על הזוכים.

ובכן, האקדמיה הארגנטינאית בעצם חילקה את פרסי הסוּר כמעט שווה בשווה בין שני סרטים. אחד מהם קיבל טיפה יותר, השני קיבל את הפרסים החשובים יותר. ולא נשאר כמעט לשאר. שני הסרטים שזכו לכבוד מהאקדמיה הארגנטינאית הם: להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2020: מקבץ שמיני

שלושה ימים עברו מאז פרסום המקבץ הקודם. רק 3 ימים. וכבר נוספו עוד 10 סרטים למירוץ אל האוסקר. וביחד עם שבעת המקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי, מקבץ שביעי), יש לנו כבר 80 סרטים. ועדיין עוד קצת פחות משבוע לדד-ליין. מספר עצום. במקבץ הפעם: כמה סרטים שעוד יכולים לאיים על הכתר (כולל סרט ישראלי אחד שלא מייצג את ישראל), אם מישהו מהאקדמיה האמריקאית ימצא את הידיים והרגליים שלו בשפע הגדול הזה של הסרטים. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

הונג קונג: סופה לבנה 2, סוחרי הסמים (扫毒2天地对决)- הרמאן יאו

שני גיבורי הסרט היו פעם חברים באותה כנופיית פשע. הבוס קבע ש להמשיך לקרוא

ימים נוראים: הביקורת

יא-אללה שלך, דבר נורמלי

סרט שמספר את סיפורו של יגאל עמיר, הרוצח של ראש הממשלה, יצחק רבין. מעצם קיומו של הסרט הזה, הוא מתסיס את הרוחות. מחטט במורסה שעדיין לא הגלידה, 24 שנים לאחר שהתרחשה. מה בכלל יש עוד לספר על מה שקרה? ולמה עכשיו?

אז ככה: אין הרבה בסרט הזה שלא ידעתי קודם. יש כאן נסיון מעניין לספר לי על הצד הרוצח. איך התגבשה אצלו ההחלטה לרצוח, ואיך הוא הוציא אותה לפועל. אבל דרך הפעולה של הבמאי, ירון זילברמן, מעצבנת למדי, והסרט הוא חקירה לא מאוד אינטלגנטית של רגע מכונן בציבוריות הישראלית.

כי הסרט הזה הוא מאוד מגמתי. כמובן שלא ציפיתי לדברי שבח לרוצח, אבל כן ציפיתי לנסיון כן להבין את ההקצנה המטורפת הזאת. זה לא נמצא כאן. כי כבר מהתחלת הסרט זילברמן מכוון אותי רגשית. הדבר הראשון ששומעים בסרט הוא את קולו של יצחק רבין. והבמאי בחר ללוות את הקולות האלו במוסיקה דרמטית. כאן הולך לקרות משהו מחריד. עכשיו. תיכף. עוד מעט. משהו רע מאוד.הנסיון של ירון זילברמן כאן הוא, במידה מסוימת, להשאיל את דרך הפעולה של לאסלו נמש בסרט זוכה האוסקר "הבן של שאול". כל הסצינות ב"ימים נוראים", ממש כל הסצינות, הן כאלו שבהן גיבור הסרט, יגאל עמיר, נוכח בהן. הכל עובר דרכו. המצלמה, בחלק גדול מהזמן, סגורה על פניו של הגיבור. מנסה להעביר לי את תודעתו של הרוצח. וגם כשאני מקבל מהבמאי פריים פתוח יותר, למשל של אמא שלו שרה שיר לילדי הגן, המצלמה מיד מפנה את מבטה אל הצד האחר של החדר, ושם ניצב יגאל עמיר, מקשיב לה. המגמתיות של הבימוי הזה לוחצת על הנפש בצורה הלא רציונלית, אבל בניגוד לסרט ההונגרי זוכה האוסקר, זילברמן לא להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2020: מקבץ שביעי

ארבעה ימים חלפו מאז המקבץ הקודם בסדרה, וכבר נוספו עוד 10 סרטים לערימה, וביחד עם המקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי) יש לנו כבר 70 סרטים שרוצים אוסקר. ויש לנו עוד שבוע לפחות עד לדד-ליין. בקצב הזה באמת נשבור שיאים בכמות הסרטים. ודנמרק עוד לא בחרה. וגם איטליה עדיין לא. במקבץ הפעם כמה סרטים מעניינים. וישראל אחת. וגם תיקון טעות בקשר לאחד המקבצים הקודמים. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

פיליפינים: פסק דין (Verdict) – ריימונד ריבאי גוטיירז

לפני כמה שבועות דווח שהפיליפינים בחרו סרט מסוים לאוסקר, ואז דווח שזאת היתה טעות. עכשיו יש דיווח על סרט אחר. שנראה יותר מעניין מהסרט ההוא.

סיפור כמו זה שהסרט הזה מספר ראינו ושמענו לא מעט פעמים, בסרטים כמו גם בחיים האמיתיים ובחדשות. מה שלא אומר שהסרט הזה מיותר או לא מעניין. בוודאי שהוא מעניין, ואם הוא עשוי טוב, אז הוא עדיין יהיה מחריד, מרגש, ומאתגר. סיפור פשוט: אשה סובלת מ להמשיך לקרוא

אד אסטרה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ad Astra)

יש לי הרבה טענות לסרט הזה, אבל השורה התחתונה, בכל זאת, היא חיובית: יש כאן סרט מדע בדיוני מהורהר, מעניין, מגרה מחשבה. דרמטית הסרט הזה די צולע, ובכל זאת, הוא מסקרן.

כי אנחנו כבר איבדנו אמון בפוליטיקאים. באלו שמנהלים אותנו. בממסד. אולי אפילו באלהים, זה שמנהל את המנהלים. אז אנחנו נשארנו, בעצם, לבד. כי אם אף אחד לא מנהל אותנו, נשארנו אנחנו בעצמנו לנהל את עצמנו. ואז אנחנו חוטאים בחטא ההיבריס. אנחנו עוברים מקיצוניות אחת – אמונה מוחלטת בדרגים הגבוהים, לקיצוניות שניה – אמונה מוחלטת בעצמנו, ורק בעצמנו. אז אנחנו כבר לא מאמינים לאף אחד, רק לעצמנו, וגם כשאנחנו מוזהרים מסכנות אנחנו מגיבים בביטול, כי מה הם יודעים. רק אנחנו יודעים מה טוב בשבילנו.

אבל המחיר של זה הוא הבדידות. והסרט הזה מנסה למצוא את שיווי המשקל בין הקשבה לאחר לבין עמידה על שלנו. יש כאן סיפור על אסטרונאוט. אבא שלו נסע פעם לחלל ונעלם. תופעה הרסנית שמתרחשת עכשיו היא אולי תגובת שרשרת למשהו שהוא עשה. עכשיו יוצא הבן בעקבות האב. הוא לאט לאט מתנתק מהוראות הממונים, עושה דברים לבד, מגלה שהממונים מסתירים ממנו דברים, עובר על ההוראות, עושה דברים בעצמו ללא אישור, ומגלה ש…

כן, זה נשמע מעניין. וזה אכן מעניין. רק שמשהו בסרט הזה פגום. יש משהו בדרך שבה ג'יימס גריי מביים את הסרט הזה שהיא מצד אחד ראויה להערכה, כי הוא לעולם לא מתפתה להפוך את סיפור המוסר הזה בחלל לכדי סרט אקשן טפשי, ולכן גריי מקפיד על בימוי מרוסן, מאוד מאוד מאוד מרוסן, אבל הוא הרבה יותר מדי מרוסן. יש כמה וכמה רגעים בסרט הזה שבנויים כמו להמשיך לקרוא

הבחירה (אחמד הצעיר): הביקורת

(שם הסרט במקור: Le Jeune Ahmed)

קודם כל: "הבחירה"? באמת? כל כך קשה בישראל של 2019 להפיץ סרט שנקרא בפשטות "אחמד הצעיר"?

ולחדשות בהרחבה:

יש לאחים דארדן הבלגים שיטת בימוי שרשומה על שמם בטאבו. יש כאלו שמנסים להעתיק אותה, לחקות אותה, אבל זה שלהם, והם היחידים שיודעים לעשות את השימוש המיטבי בה. וזה בא לידי ביטוי בצורה אפקיבית מאוד ב"אחמד הצעיר".

המצלמה קרובה מאוד לדמות הראשית. מוחזקת ביד. חסרת מנוחה. עוקבת אחריו לכל מקום שילך. מוסיפה הרבה אנרגיה ורגש גם ברגעים המתים. והרי מדובר כאן על נער צעיר שמצא אהבה חדשה: הקוראן. וכמו כל אהבה נערית, זו אהבה בוערת. כמו הרבה פעמים בסרטים של הדארדנים, הם בוחרים שחקנים לא מוכרים לתפקידים הראשיים. בתפקיד אחמד כאן אידיר בן אדי. נער עם פנים חתומות ועיניי עגל. לכאורה, בדיוק הפוך ממה שנחוץ. הרי מדובר בנער שלא יודע מנוח. שרוצה רק להתפלל, לעשות את הנכון בעיניי האל, שותה את דברי האימאם שלו בצמא רב. אבל הנער, לכאורה, לא מראה רגש. ומצד שני, המצלמה, הבימוי של הדארדנים – עושים את העבודה במקומו, וכך, סצינות שבגילומו של שחקן יותר עז מבע היו יכולות להתפרש כמוגזמות עוברות דווקא כמציאותיות יותר. הדארדנים נותנים למעשים לדבר, ורק מצלמים את הנעשה, כמעט כמו סרט דוקומנטרי, ודווקא בגלל זה הסרטים שלהם כל כך אפקטיביים.

"אחמד הצעיר" לא מבזבז זמן. הוא לא מספר לי על רדיקליזציה של בחור מוסלמי צעיר. אחמד הצעיר קיצוני כבר מהתחלה. הדארדנים מספרים סיפור שלחלוטין יכול להיות בכל מקום בבלגיה, ביתם של הבמאים האלו, ואולי הוא באמת נקרע מכותרות העיתון: בחור צעיר שרק רוצה להוכיח את אהבתו לאללה על ידי שנאתו לכל אדם אחר שלא מאמין באל כמוהו. ותמונת המציאות כפי שהיא מתגלה בסרט הזה מחרידה באותנטיות הפשוטה שלה.

התסריט פשוט, ועם זאת מצוין ועובד: יש אירוע דרמטי מרכזי כבר בחלק הראשון של הסרט, וכשחשבתי שהסרט הזה הוא בעצם על תכנות מחדש של אדם קיצוני, אני מגלה ש להמשיך לקרוא