קודם כל צריך לומר: כל הכבוד. אנחנו מתלוננים כאן לא מעט שלצופה הקולנוע הישראלי אין הרבה מבחר. שהוא מולעט בפסולת הוליוודית עבשה ללא היכולת לאזן אותה בשום מעדני ארט-האוס איכותיים. אבל הנה מגיעים אלינו כמה סרטים מהצד היותר חידתי של הקולנוע. הצד שפחות פונה לקהל הרחב, ויותר לזה שאוהב אתגרים. בשבוע שעבר הגיע אלינו "מנועים קדושים". שבוע לפני כן "אהבה". והשבוע מגיע "אור אחרי החשיכה". חידה קולנועית מרשימה אך מתסכלת.
לא באמת ברור מה קרלוס רייגדאס מנסה לעשות כאן. יש כאן סצינות שונות ומשונות שמודבקות אחת לשנייה בשרירותיות (או באיזשהו הגיון נסתר ונשגב מבינתי). יש כאן שימוש מתמשך באפקט עיני כלב, שבו כמעט כל הסרט נראה כאילו קצוות התמונה מטושטשים, דבר שהרגיש לי כמו גחמה בימויית יותר מאשר כל דבר אחר. ויש כאן דמויות לא ממש מעניינות, ואין ממש סיפור. אבל בכל זאת יש בסרט הזה משהו.
ממש לקראת סוף הסרט יש מונולוג של דמות גוססת. אני חושב שבמונולוג הזה טמון סוד הפענוח שלו. אני חושב שקרלוס רייגדאס בוחן ב"אור אחרי החשיכה" את החיים הנחווים מבפנים.את ה"נעשה ונשמע". את הקודם "נעשה" – נלך אחרי האינסטינקט הראשוני, האיד הפרוידיאני, ואח"כ "נשמע" – ננסה להבין את מעשינו, לעשות להם רציונליזציה. במקום לעמוד מבחוץ, להסתכל על החיים ולבקר אותם, רייגדאס פשוט חי את החיים, חווה אותם. אוכל. מזיין. שותה. עושה סמים. מצד אחד הוא אומר שזו הדרך לחיות, אבל מצד שני הוא מבקר את אותה דרך, מתאר אותה כדרך שטנית שתוביל להרס, חורבן, מוות. רייגדאס מחבק את אותה דרך שטנית, חייתית, ראשונית, בעזרת אין ספור רעיונות ויזואליים ומילוליים. כמה חבל שהם לא ממש מתחברים ליצירה הומוגנית שיכולה להזיז משהו. במקום לרגש את הצופה, ודרך הרגש לנסות לגרום לו להבין משהו על העולם, הוא גורם לצופה לגרד בפדחתו במשך רוב הסרט לנוכח רצף האימאג'ים האלו, רצף הסצינות האלו שלא מתחברות לשום דבר. במקום שהצופה ייסחף בזרם רגשי שאח"כ יעלה למוח ויתגבש לתובנה, הוא מנסה ללכת מהמוח ללב. אבל המוח עסוק כל הזמן לפענח את החידה, והלב לא עוקב (וכאן מדובר רק על צופה הקולנוע הסבלני. כל השאר ירימו ידיים בשלב די מוקדם).
כלב. יפה ומטושטש בקצוות. ככה נראה רוב "אור אחרי החשיכה".
איתן 