אור אחרי החשיכה: חמיצר כלב ליד הסרט הזה

קודם כל צריך לומר: כל הכבוד. אנחנו מתלוננים כאן לא מעט שלצופה הקולנוע הישראלי אין הרבה מבחר. שהוא מולעט בפסולת הוליוודית עבשה ללא היכולת לאזן אותה בשום מעדני ארט-האוס איכותיים. אבל הנה מגיעים אלינו כמה סרטים מהצד היותר חידתי של הקולנוע. הצד שפחות פונה לקהל הרחב, ויותר לזה שאוהב אתגרים. בשבוע שעבר הגיע אלינו "מנועים קדושים". שבוע לפני כן "אהבה". והשבוע מגיע "אור אחרי החשיכה". חידה קולנועית מרשימה אך מתסכלת.

לא באמת ברור מה קרלוס רייגדאס מנסה לעשות כאן. יש כאן סצינות שונות ומשונות שמודבקות אחת לשנייה בשרירותיות (או באיזשהו הגיון נסתר ונשגב מבינתי). יש כאן שימוש מתמשך באפקט עיני כלב, שבו כמעט כל הסרט נראה כאילו קצוות התמונה מטושטשים, דבר שהרגיש לי כמו גחמה בימויית יותר מאשר כל דבר אחר. ויש כאן דמויות לא ממש מעניינות, ואין ממש סיפור. אבל בכל זאת יש בסרט הזה משהו.

ממש לקראת סוף הסרט יש מונולוג של דמות גוססת. אני חושב שבמונולוג הזה טמון סוד הפענוח שלו. אני חושב שקרלוס רייגדאס בוחן ב"אור אחרי החשיכה" את החיים הנחווים מבפנים.את ה"נעשה ונשמע". את הקודם "נעשה" – נלך אחרי האינסטינקט הראשוני, האיד הפרוידיאני, ואח"כ "נשמע" – ננסה להבין את מעשינו, לעשות להם רציונליזציה. במקום לעמוד מבחוץ, להסתכל על החיים ולבקר אותם, רייגדאס פשוט חי את החיים, חווה אותם. אוכל. מזיין. שותה. עושה סמים. מצד אחד הוא אומר שזו הדרך לחיות, אבל מצד שני הוא מבקר את אותה דרך, מתאר אותה כדרך שטנית שתוביל להרס, חורבן, מוות. רייגדאס מחבק את אותה דרך שטנית, חייתית, ראשונית, בעזרת אין ספור רעיונות ויזואליים ומילוליים. כמה חבל שהם לא ממש מתחברים ליצירה הומוגנית שיכולה להזיז משהו. במקום לרגש את הצופה, ודרך הרגש לנסות לגרום לו להבין משהו על העולם, הוא גורם לצופה לגרד בפדחתו במשך רוב הסרט לנוכח רצף האימאג'ים האלו, רצף הסצינות האלו שלא מתחברות לשום דבר. במקום שהצופה ייסחף בזרם רגשי שאח"כ יעלה למוח ויתגבש לתובנה, הוא מנסה ללכת מהמוח ללב. אבל המוח עסוק כל הזמן לפענח את החידה, והלב לא עוקב (וכאן מדובר רק על צופה הקולנוע הסבלני. כל השאר ירימו ידיים בשלב די מוקדם).

כלב. יפה ומטושטש בקצוות. ככה נראה רוב "אור אחרי החשיכה".

כלב. יפה ומטושטש בקצוות. ככה נראה רוב "אור אחרי החשיכה".

"אור אחרי החשיכה" הוא בכלל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

והזוכה הגדול של טקס פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע הוא

רגע, רגע. קצת מתח.

היום התקיים טקס חלוקת פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע. 4 סרטים היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, ועוד סרט אחד זינב בהם במספר המועמדויות.

לפני שאספר לכם על הזוכים, נכיר את המועמדים

לורה – בימוי: קייט שורטלנד

lore

זה הסרט הייצוגי של אוסטרליה ב-2012. זה הסרט שהם שלחו השנה לאוסקר הזר. זה הסרט שבלוגרים אמריקאים מכובדים היו בטוחים שהוא עובר לשלב הבא, ויגיע עד למועמדות (הוא לא הגיע). זה סרט של במאית ידועה ומוכרת באוסטרליה (סרטה הקודם, "סלטה", היה הסרט שהכיר לעולם את אבי קורניש. הסרט מוקרן מדי פעם בכבלים). זוהי דרמת התבגרות שמערבת לתוכה דרמת יהודים-נאצים. הכל היה מוכן לכך שזה הסרט שיהיה הזוכה הגדול של האקדמיה האוסטרלית. הסיפור מתרחש באירופה של 1945, מיד לאחר סיום המלחמה. לאחר שהיטלר מת, הוריה הצעירים של הגיבורה הגרמניה הצעירה מושמים במעצר, והיא לפתע הופכת אחראית לגורל אחיותיה הקטנות. בתוך כך היא חווה אהבה ראשונה אל פליט יהודי צעיר מהמחנות. לפי הטריילר, אין שום דבר אוסטרלי בסרט, למרות שזה לא אומר שזה לא סרט טוב (ואם לשפוט לפי סרטה הקודם, יש גם כאן חקירה של גילויי מיניות נשיים ראשוניים). ועדיין זה סרט שזכה להרבה תגובות חמות בפסטיבלים נחשבים בעולם. "לורה" היה מועמד ל-7 פרסי אקדמיה אוסטרלית (סרט, בימוי, תסריט מעובד, צילום, סאונד, עיצוב אמנותי, ותלבושות).

הוא לא זכה ולו באחד.

איש בוער – בימוי: ג'ונתן טפליצקי

בגדול זוהי דרמה על גבר שנמצא בתהליך של התדרדרות, ועל האחזותו בנשים שבחייו על מנת להרים את עצמו חזרה. הטריילר אולי יוכל להבהיר טוב יותר את הסיפור (הפנים המוכרות שתראו הן של מת'יו גוד (סינגל מן) בתפקיד הראשי, ושל רייצ'ל גריפיתס (עמוק באדמה) כאחת הנשים בחייו).

"איש בוער" היה מועמד ל-10 פרסי אקדמיה אוסטרלית (סרט, בימוי, תסריט, צילום, עריכה, סאונד, עיצוב אמנותי, תלבושות, שחקן, שחקנית משנה).

הוא לא זכה ולו באחד.

"משוגעת" – בימוי: פי ג'יי הוגאן

mental

הבמאי ש להמשיך לקרוא

סרט 43: לא מצחיק

אז חשבתי שזה יהיה מצחיק. זה לא.

אז חשבתי שמעורבותם של שחקנים רציניים מקליבר עולמי יזריק קצת איכות ומקוריות לז'אנר המעופש הזה של קומדיות אינפנטיליות. אז חשבתי.

אני הרי לא רואה בכלל את כל קומדיות ההפרשות האמריקיאות האלו (מ"משתגעים על מרי" דרך "אמריקן פאי" למינהו, ועד "הכל יחסים" של ג'אד אפאטו שעולה בקרוב, לא ראיתי אף אחת). זה לא מצחיק אותי. זה אפילו מגעיל אותי. אבל חשבתי שנוכחותם של שחקנים אחרים מהקאסט הבד"כ קבוע של הקומדיות האלו ירענן את הז'אנר המאוס הזה. טעיתי.

והאמת שזה לא אשמתם. קייט ווינסלט מעולה בסצינה שלה. גם יו ג'קמן. וגם נעמי ווטס (מועמדת לאוסקר, מיינד יו) וליב שרייבר (נשואים בסרט וגם בחיים). וגם ריצ'ארד גיר לא רע בכלל (והוא שחקן שאני לא מסמפט בד"כ). כולם שחקנים שמוכרים מעבודותיהם הרציניות יותר, שבאו לכאן לרגע של שחרור ושעשוע, ותורמים ממיטב כשרונם.

אבל

קייט ווינסלט ב"סרט 43". היא טובה. הסרט לא.

קייט ווינסלט ב"סרט 43". היא טובה. הסרט לא.

להמשיך לקרוא

פרס רוברט 2013: המועמדויות

אני ממשיך לטייל וירטואלית בעולם הקולנוע, ולנסות לדלות מידע על סרטים מעניינים שאולי יגיעו גם לכאן. ואני ממשיך לנסות לעשות את זה דרך הפריזמה של פרסי האקדמיות השונות לקולנוע ברחבי העולם. היום אני מסתכל על פרסי הרוברט, פרסי האקדמיה הדנית לקולנוע.

3 סרטים דנים הוקרנו בישראל השנה. זה מספר לא קטן של סרטים ממדינה שלא דוברת אנגלית. 3 סרטים. שלושתם זכו להכרה בינלאומית, ואחד מהם אפילו מועמד לאוסקר. שניים מתוך השלושה גם מככבים ברשימת המועמדויות של האקדמיה הדנית. אבל אחד לא. וזהו "ניצוד". הסרט של תומס וינטרברג שמוצג בישראל בימים אלו לא קיבל ולו מועמדות אחת. אבל יש לזה הסבר. הסבר משונה, אבל הסבר: הסרטים הזכאים להשתתף בתחרות הרוברט הדנית הם הסרטים הדנים שהופצו בדנמרק עד סוף נובמבר 2012. "ניצוד" הופץ בנמל הבית שלו, בדנמרק, רק בינואר 2013. מה שאומר שבישראל זכינו לראות את הסרט הזה בהקרנות מסחריות רגילות לפני שהתושב הדני הממוצע יכול היה לצפות בו. החלטה הפצתית משונה בהתחשב שמדובר בסרט שזכה בפרסים רבים ומכובדים והוא בעל פרופיל גבוה מאוד (והיה יכול להיות בעל סיכויים גבוהים לזכות בפרס האקדמיה הדנית. תאריך ההפצה המאוחרת בדנמרק הוא גם הסיבה שדנמרק לא יכלה לשלוח את הסרט הזה כנציגה לאוסקר).

אז מי כן מועמד להמשיך לקרוא

לינקולן: ובכל זאת נוע תנוע

היו רגעים בסרט (הארוך) הזה שכבר כמעט הרמתי ידיים. למשל: סצינה בה לינקולן לוקח את בנו (ג'וזף גורדון לוויט. תפקיד קטן ומצוין) עימו העירה. לינקולן עצמו נכנס לתוך בית-חולים, לביקור פצועים, והבן נשאר בחוץ. הוא מתחיל לעקוב אחרי עגלה המובילה אברי גוף מדממים. לינקולן יוצא והא ובנו מתעמתים בעניין גיוס לצבא: הבן מתעקש להתגייס, הוא מרגיש שזו חובתו כאדם. לינקולן מתנגד. הוא לא רוצה לאבד את בנו. הויכוח הזה נתמך בהצגות משחק מצוינות של שני השחקנים. יש בו, לרגע, קלוז אפ מצמית לב של ג'וזף גורדון לוויט. אבל רק לשנייה. מיד בורח ספילברג מהרגש. כאילו כדי לא לרגש, כאילו כדי לא ללחוץ – דווקא במקום שבו הדמעות היו צריכות להגיע, ספילברג הולך נגד הסרט של עצמו.

ג'וזף גורדון לוויט בתפקיד בנו של לינקולן

ג'וזף גורדון לוויט בתפקיד בנו של לינקולן

הסצינה העוקבת היא סצינת ויכוח בין לינקולן לבין אשתו על אותו נושא. אף אחד מהם לא רוצה לאפשר לבן להתגייס, אבל לינקולן עצמו מבחין בנחישות של הבן ומוכן לוותר, והאם עדיין לא. גם כאן זו סצינה עמוסת רגש, אבל כאן ספילברג חותך בעריכה מהירה בין כמה וכמה זויות צילום, קרובות ורחוקות, ולא מאפשר לי להיות ברגע הזה. לא מאפשר לי לחוות אותו כרגע קורע לב של שני הורים שבעצם מאבדים בן (גם אם לא באופן פיסי,עדיין).

בכל החלק הראשון של הסרט ספילברג כאילו להמשיך לקרוא

סזאר 2013: המועמדויות

בד"כ אני צולל לתוך רשימות של מועמדים לפרסים של האקדמיות השונות לקולנוע כדי להכיר בעצמי סרטים שהייתי רוצה לראות (ושלפעמים מגיעים לכאן). הנה, לדוגמא, בסקירת פרסי האקדמיה הקנדית בשנה שעברה נתקלתי בטריילר מדליק לסרט שנקרא "סטארבק". הסרט יעלה בקרוב להקרנות מסחריות בארץ (וראיתי אותו. והוא אכן מדליק). מצד שני, נתקלתי שם, בסקירת המועמדים לפרסים של האקדמיה הקוובקית של השנה שעברה, בטריילר מסקרן לסרט שנקרא "לילה ראשון". ראיתי אותו בפסטיבל חיפה. ורבע השעה הראשונה אכן מקיימת את ההבטחה. והשעה ורבע שאח"כ משעממת.

אבל חזרה לכאן ועכשיו: היום התפרסמה רשימת המועמדים לפרס האקדמיה הצרפתית לקולנוע, ומסתבר שמככבים בה סרטים שכבר ראינו כאן בארץ. למשל: "שם פרטי", הסרט שהוא גם הצגה (לא ראיתי לא את זה ולא את זה) מועמד ל-5 פרסים: שחקן משנה, שחקנית משנה, תסריט מעובד, שחקן (פטריק ברואל, שהיה כאן בארץ בהופעה), וגם מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר.

גם "בתוך הבית" הנחמד-וזהו של פרנסואה אוזון מועמד לסזאר, ב-6 קטגוריות: פרס הסרט, השחקן (פבריס לוקיני הותיק והמצוין), בימוי, מוסיקה, תסריט מעובד, ופרס תגלית המשחק הגברית (הסרט עדיין על המסכים בישראל. כתבתי עליו כאן).

עוד סרט שכבר על המסכים בישראל ומועמד לסזאר הוא "מנועים קדושים" המופרע והפסיכי של ליאו קאראקס (עלה אתמול בישראל. כתבתי עליו כאן). "מנועים קדושים" מועמד ל-9 פרסי סזאר: פרס הסרט, שחקן (דניס לאבאן המדהים), בימוי, סאונד, עריכה, צילום, תסריט, שחקנית משנה (אדית סקוב המרשימה, שמסיעה את דניס לאבאן ברחבי פאריס) ותפאורה.

ועוד סרט שהקהל בארץ כבר שמע עליו, ובחלקו גם כבר ראה, הוא "אהבה" של מיכאל האנקה. הקו-פרודוקציה הגרמנית-אוסטרית-צרפתית הזו, שכנראה תביא אוסקר לסרט הזר דווקא לאוסטריה, מועמדת ל-10 פרסי סזאר של האקדמיה הצרפתית (הגיוני יותר, שכן הסרט דובר צרפתית, ויש בו שחקנים צרפתים): פרס הסרט הטוב ביותר, שחקן (ז'אן-לואי טרינטיניאן הנהדר), שחקנית (עמנואל ריבה הנפלאה), בימוי, סאונד, עריכה, צילום, תסריט, שחקנית משנה (איזבל הופר הבלתי נלאית, ועדיין המצוינת, גם כאן), ותפאורה (הסרט עלה לפני שבוע בישראל. כתבתי עליו כאן).

סרט נוסף מרשימת המועמדים לסזאר השנה שעבר על המסכים בישראל  הוא "שלום למלכה" של בנואה ז'אקו (עבר מהר מאוד. הוא קצת משעמם. כתבתי עליו כאן). הסרט מועמד ל-10 פרסי סזאר: פרס הסרט הטוב ביותר, השחקנית (לאה סיידו. טובה, אבל לא תזכה כאן), בימוי, סאונד, עריכה, תסריט מעובד, צילום, מוסיקה, תפאורה, ותלבושות (על שני האחרונים כנראה שהסרט כן יזכה).

"פופולרית" האפקטיבי-אך-שוביניסטי הוא עוד סרט שמוצג כאן בישראל (כתבתי עליו כאן) ונמצא ברשימת המועמדויות לסזאר. "פופולרית" מועמד ל-5 פרסים: פרס סרט הביכורים, תלבושות, תפאורה, מוסיקה, וצילום (של גיום שיפמן, זוכה האוסקר על עבודתו ב"ארטיסט").

"חלודה ועצם", סרטו האחרון של ז'אק אודיאר ("נביא"), יגיע בקרוב לישראל (הקרנה שלו שהיתה מתוכננת להשבוע בוטלה ברגע האחרון. העותק לא הגיע בזמן מצרפת). בינתיים הסרט הזה, שזכה לביקורות מעורבות עת הוצג בפסטיבל קאן ב-2012, מועמד ל-9 פרסי סזאר: פרס הסרט הטוב ביותר, שחקנית (מריון קוטיאר), בימוי, סאונד, עריכה, תסריט מעובד, צילום, מוסיקה, ותגלית המשחק הגברית (ניחוש שלי: זה לא שהסרט לא טוב. זה רק שהבמאי הזה הרגיל אותנו ליצירות משובחות מאוד, שבשיאן היה "נביא" שכבש את פרסי הסזאר באותה שנה, בין היתר. נראה לי ש"חלודה ועצם" הוא סתם עוד סרט טוב, אבל לא כמו "נביא" או דברים שהבמאי המשובח הזה עשה לפני כן).

אבל אל מול כל השמות הגדולים האלו מגיעה ההפתעה להמשיך לקרוא

מנועים קדושים: אני מוכן לקלוז-אפ שלי, מר קאראקס

יש סרטים שרואים בלי לדעת הרבה עליהם, ואח"כ נכנסים לפורומים, בלוגים, או אתרים אחרים באינטרנט ומתווכחים עליהם. אבל יש גם סרטים שצריך לבוא אליהם עם ידע מוקדם. אני חושב ש"מנועים קדושים" הוא כזה. אני חושב שכדאי לכם לקרוא על הסרט לפני שאתם רואים אותו. "מנועים קדושים" היא יצירה כל כך חריגה, כל כך מופרעת ולא קונבנציונלית, עד שאני חושש שאם תיכנסו להקרנה טאבולה ראסה, מבלי לדעת עליו דבר, לא תוכלו לעכל אותו, ותפספסו יצירה כבירה. כדאי לדעתי לקרוא קצת פרשנויות, לקבל קריאת כיוון מהמבקרים השונים, ואז להחליט.

וואו, איזה טירוף. "מנועים קדושים" של ליאו קאראקס הצרפתי הוא התקפה פרועה ומשולחת רסן על כל סוגי הקולנוע הקיימים. על כל הסרטים המיינסטרימים האלו שמטמטמים את השכל של הקהל הרחב, עד שהם הופכים לעיסה אחידה של אנשים חסרי צוואר הבוהים בתמונות זזות ולא מסוגלים לזוז או לחשוב בצורה אינדיבידואלית (כפי שהסצינה הראשונה בסרט מדגימה).

אנשים חסרי צוואר, זומבים שצופים בקולנוע. ההתחלה של "מנועים קדושים"

אנשים חסרי צוואר, זומבים שצופים בקולנוע. ההתחלה של "מנועים קדושים"

"מנועים קדושים" הוא סרט כמעט נטול עלילה. במרכזו גבר אחד, כנראה שחקן קולנוע, שמנויד בלימוזינה מ"פגישה" ל"פגישה". כל "פגישה" כזו היא בעצם סצינה אחת בסרט אחר בז'אנר אחר. בכל סצינה כזו השחקן מגלם תפקיד שונה לחלוטין. את התלבושות והאיפור הנדרש הוא עוטה על עצמו בעת שהנהגת האדיבה מסיעה אותו מ"פגישה" ל"פגישה". וכל "פגישה" כזו, כל סרט כזה, הוא בעם פרודיה פרועה וארסית מאוד על הקולנוע המקובל היום. אם זה מדע בדיוני (סצינת המושן קפצ'ר המדהימה), אם זה הקולנוע הסוגד ליופי (סצינת "חרא" עם אווה מנדס. שיא של טירוף בלתי נתפס) או אם זה מחזמר (סצינה יפהפיה עם קיילי מינוג). ליאו קאראקס יורה כאן בכולם. בקולנוע ההוליוודי המטמטם, ובקולנוע האירופי המטומטם, זה שקיבל על עצמו את המרות האמריקאית, ורק מנסה לשכפל איכות הוליוודית אבל עושה את זה בצורה חיוורת (סצינה בה 'השחקן' מגלם אבא שמחזיר את ביתו ממסיבה, שבה, אגב, נוגן שיר של קיילי מינוג).

קאראקס לועג גם להמשיך לקרוא