האמת שהטריילר נראה אידיוטי למדי. בעיקר מדובר בו על תחרות בהקלדה מהירה על מכונת כתיבה. אבל משהו בצבעים ובעיצוב שכנע אותי לבוא. וכשיצאתי גיליתי ששניהם נכונים: הסרט אכן מרשים מאוד ויזואלית, והבמאי מגלה בו יכולות בימוי ניכרות ואפקטיביות למדי, אבל אני מצאתי את הסרט הזה שוביניסטי ודי דוחה.
בחורה כפרית צעירה (דבורה פראנסואה. שחקנית מעולה, כאן בהופעה סימפטית) יוצאת אל העיר הגדולה להגשים חלום: להיות מזכירה. כן, כבר כאן זה מגעיל. הגברים הם האקזקוטיבים, הספורטיביים, המובילים, המעצבים תפיסת עולם. הנשים הן מזכירות. היא מגיעה אל משרדו של סוכן ביטוח, ומצליחה להרשים אותו במהירות הקלדה יוצאת דופן. והוא מעסיק אותה על בסיס זה בלבד, מכיוון שבכל פרמטר אחר היא כושלת. אבל הוא עושה יותר: הוא רושם אותה לתחרות הדפסה מהירה, מאמן אותה ודואג לכל מחסורה (משכן אותה בביתו, למשל) עד לניצחון המיוחל (באליפות האיזורית, הארצית, ואח"כ העולמית). בין לבין, כמו פרופסור היגינס לאלייזה דוליטל, הוא מתאהב בה.
"פופולרית" הוא מלכודת דבש. העיצוב האמנותי מרשים, והבמאי מיומן למדי ביצירת מתח ועניין בסצינות התחרות. הצילום סוחף בתנועה, המוסיקה משולבת בחוכמה, ורומן דוריס, שחקן שהוכיח את עצמו אין ספור פעמים בעבר, נמצא לגמרי באלמנט שלו גם כאן. אבל סיפורי ההתערבות שלו עם חבר שלו על נצחונה של הבחורה הצעירה, והסוף שקשור בכלל להמצאת מכונת כתיבה כדורית – הכל כאן כדי להראות שנשים הן רק פיונים בעולם של גברים. הנשים ישחקו לפנינו – ואנחנו (הגברים) נזיז את העולם. נעבוד. נעשה עסקים. נעשה כסף. הן הבידור שלנו. קרקס של פריקיות. אבל אנחנו (הגברים) – אנחנו העולם.
צבעוני, יפה, מגעיל. דבורה פראנסואה פופולרית.
איתן 
אני דווקא נהניתי. לא פלא שהסרט זכה לפופולאריות אדירה בצרפת. גם הקהל שהיה איתי נהנה מכל רגע. זה התפקיד הבסיס של הקולנוע, לא? לגרום לך הנאה. קורת רוח. העלילה היתה טובה, השחזור התקופתי, המשחק היה מצויין. מומלץ בחום.