לקראת 2024 בקולנוע הישראלי: סקירה

כמו בכל שנה, גם הפעם, גם בזמנים הלא רגילים האלו, אני צופה לעבר העתיד, לראות אלו סרטים ישראלים אמורים להיחשף בשנה הבאה. סרטים ישראלים באים לספר לנו את הסיפור שלנו, ובדרך כלל, הסיפור שלנו מגוון. בארץ קטנה כמו שלנו יש הרבה קהילות שונות, מבטים שונים על המציאות שלנו. כרגע יש לנו רק מבט אחד  – המבט על הקונפליקט. כל שאר האספקטים של חיינו חוסים בצילו. ומצד שני, כשאני רואה באתרים השונים כותרת: במאי X ובמאית Y יעשו סרט על ה-7 באוקטובר – אני אומר: "לאט לכם". סרט הוא יצירה שלוקח זמן רב עד שהוא מוכן. כתיבת תסריט, ליהוק, גיוס תקציב, צילומים, עריכה – כל אלו לוקחים הרבה מאוד זמן. לפחות שנה. ברוב המקרים יותר (יוצא דופן אחד שאני זוכר הוא "מוות בב"ש", דוקו מדהים שנעשה בחצי שנה. אבל זהו יוצא דופן שלא מעיד על הכלל). אז בינתיים אני אסקור כאן את הסרטים שינסו לגרום לנו להסתכל על האספקטים השונים של החברה הישראלית עוד לפני שיבואו הסרטים שאיכשהו ינסו לעכל את מה שקרה כאן רק לפני חודשיים (ואולי באמת צריך פרספקטיבה של זמן בשביל מאורעות כול כך משמעותיים).

ב-2024, מבחינה קולנועית, צפויה כאן שנה מרגשת. שני יוצרים ותיקים ומופלאים יביאו סרטים חדשים, יוצרת מוכרת מאוד תביא סרט קולנוע ראשון ומסקרן, עוד כמה יוצרים מוכרים יביאו סרט חדש, ויש כמה סרטים נוספים מסקרנים בקנה. אלו הם הפרויקטים הכי מסקרנים שאספתי לסקירה הזאת:

חלב – מאיה קניג

הסרט הזה לא נמצא בחדר עריכה. הוא כבר גמור, ואפילו הוצג בפסטיבל סרטים בחוץ לארץ (ואפילו זכה בפרס!). אבל גם בלי כל זה, מדובר בפרויקט ששמעתי עליו כבר לפני כמה שנים, ועכשיו, כשהוא סוף סוף גמור, הוא אולי הפרויקט שהכי מסקרן אותי בשנה הבאה. מאיה קניג אולי לא משופשפת כמו הבמאים האחרים שאני אסקור כאן, אבל יש משהו בחוצפה ובאנרגיה הפוטנציאלית בסרט הזה שמגרה לי את בלוטות הציפייה.

גיבורת הסרט היא זמרת שמחפשת דרך להצלחה. היא גם אם חד הורית לתינוקת. ואין כסף. היא מוצאת עבודה במעין מפעל אוטופי שבו שואבים את החלב מהשדיים אל תוך בקבוקים. הכסף טוב (אפילו מאוד), אבל משהו שם לא מסתדר לה. אז היא תלך עם הלב, לבדוק מה קורה שם, או שהיא תקבל את הכסף, תאכיל את הילדה שלה, ותסתום את הפה?

יש לפרויקט המסקרן הזה גם טריילר. מאוד מעניין אותי לראות את התוצאה הסופית.

חמדה – שמי זרחין

מאיה קניג אמנם לא חדשה בשטח, אבל ברזומה שלה יש מעט מדי סרטים. שמי זרחין הוא שועל ותיק, ובד"כ מצליח. "השתיקה", סרטו האחרון (והמצוין, לטעמי) לא יצר קשר עם הקהל הרחב לצערי, אבל זרחין לא שקע במרה שחורה, ומיד עלה שוב על הסוס כדי לצלם סרט חדש נוסף. נדמה לי שב"שתיקה" ניסה זרחין משהו קצת חדש, והקהל לא הגיב טוב לשינוי הזה, אז אולי ב"חמדה" זרחין חוזר למוכר ולאהוב: דרמות חמות רבות משתתפים. קראתי את התקציר כמה פעמים, ולא ממש הבנתי מה קורה שם. כן הבנתי שששון גבאי ואסי לוי יהיו זוג אוהבים עם הפרש גילאים גדול ביניהם (ששון גבאי בן 76. אסי לוי בת 54), והעבר שלו והעבר שלה מופיעים פתאום בחייהם של כל אחד לחוד ומעמידים את האהבה הזאת במבחן.

זרחין הוא קולנוען מיומן שיודע ללהטט בין דמויות רבות ואת ששון גבאי לא צריך להציג (אולי רק לומר שלהרגשתי האיש הזה רק משתפר עם כל סרט שהוא עושה. גם אם היו לי הסתייגויות מ"קריוקי", הצגת המשחק של גבאי שם הייתה בעיניי פנומנלית), ואסי לוי עשתה את תפקיד חייה ב"אביבה אהובתי" של זרחין (וגם שם היה גבאי), כך שהסרט הזה הוא אחד הפרויקטים הכי מסקרנים ב-2024.

פינק ליידי – ניר ברגמן

עוד במאי שאני מאוד אוהב יביא השנה סרט חדש. ניר ברגמן נמצא כאן כבר עשרים שנה (קצת יותר אם נחשיב גם את סרט הגמר שלו כסטודנט, "סוסי ים"), ולטעמי הוא כמעט אף פעם לא מפספס. לא חושב שראיתי אותו עושה סרט רע אי פעם. ברגמן עובד הרבה, חלק לטלוויזיה (רק השנה ראינו את "שישה אפסים" שלו), וחלק לקולנוע (מ"כנפיים שבורות" המרגש של לפני עשרים שנה ועד "הנה אנחנו" היפהפה מתקופת הקורונה), והוא בדרך כלל רגיש ומרגש.

הסרט החדש של ניר ברגמן יתרחש בתוך הקהילה החרדית. זוג נשוי יקבל מעטפה חשודה הביתה. בתוכה יהיו תמונות של הגבר מנשק גבר אחר. הוא טוען שמדובר בתמונות מזויפות, וכל העניין הוא חלק ממזימת סחיטה של כנופיה. מה נכון? מה רוצה ממנו הכנופיה? האם הזוגיות תחזיק מעמד? והאם ניתן לעמוד מול הכוחות הברוטליים שמתקיפים?

נשמע כמו סרט שאני רוצה לראות. נור פיבק ("הברך", "הרף התחתון ביותר") בתפקיד האישה.

יום באמסטרדם – ורוניקה קידר

בעשור הקודם פרצה לתודעה בחורה צעירה עם חוצפה ועם כשרון בשם ורוניקה קידר. היא עשתה סרטים בעבודת יד, עם מימון מינימלי, אבל עם אנרגיה סוחפת. הסרטים שלה, לטעמי, היו בוסריים, אבל היו בהם גם הרבה דברים יפים. כך היה "ג'ו+בל", וכך היה גם "סופעולם" (ואם מישהו יכול לראות את הסרט הקצר שלה, "זנב", אני זוכר אותו כמקורי ומעניין). ואז היא קיבלה ליד תקציב מכובד ועשתה סרט שאני ממש לא אהבתי שנקרא "משפחה". הסרט הזה די צלל בתודעה של כולם, וקידר קצת נעלמה. השנה היא תחזור עם הפקה עצמאית נוספת שנראית מעניינת.

בגדול, זה יהיה מפגש של 2 נפשות אבודות שבורחות מהחיים שלהן. ישראלית אחת שברחה מהחתונה שלה, ואנגלייה אחת שברחה מההלוויה של אימא שלה. שתיהן ייפגשו באמסטרדם ויטפלו אחת בכאב של השנייה. השחקניות לא מוכרות (נל בארלו בתפקיד הבריטית זכתה לפני שנתיים בבאפטא לשחקנית המבטיחה, והיא נתנה את קולה לסרט המצויר "איפה אנה פרנק" של ארי פולמן), אבל בקרדיטים כתוב שבתפקיד משנה ניתן למצוא את ניתאי גבירץ בתפקיד "כדור הארץ" (ככה כתוב באתר של הקרן לקולנוע), מה שזה לא אומר, אז יהיה מעניין.

כאילו מעולם לא היית פה – אתי צ'יקו

אני מודה שאני זוכה לראות מעט מאוד סרטים קצרים. הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. אבל לפעמים יש כאלו שנחרתים בזיכרון ונוגעים בי בצורה שהרבה סרטים ארוכים לא מצליחים (במאמר מוסגר: אני עדיין מחכה לפיצ'ר הראשון של בנימין פרידנברג, שסרטו הקצר "סיור מודרך" מלפני יותר מעשור הוא אחד הסרטים הקצרים היפים שראיתי).

לפני כעשור ראיתי סרט קצר אחר שהימם אותי. קראו לסרט הזה "רסן", ולבמאית קראו אתי צ'יקו. זאת היתה תמונת הרנטגן של דובר קוסשוילי – המבט על המסורת הגיאורגית המגבילה מנקודת מבט נשית. זה היה סרט תוקפני, אלים, וחונק (היו בו, בין היתר, אונס של אישה ורצח של כלב) שביטא את התסכול מהאלימות הפסיכולוגית שהמסורת כופה עלינו (וכמו סרטיו של קוסשוילי, גם זה דיבר גרוזינית).

אז השנה צ'יקו תביא לנו (סוף סוף) את הסרט הארוך הראשון שלה, וגם הוא יהיה על קו ישראל – גיאורגיה (ולהבנתי הוא גם צולם בגיאורגיה). במרכז הסרט ניצבת עורכת דין (נטע ריסקין, "שטיסל", "געגוע" של שבי גביזון) המטפלת בתיק של ישראלית ממוצא גיאורגי שהגיעה לישראל לפני יותר מעשר שנים כשהיא עזבה את התינוק שלה בגיאורגיה. עכשיו היא מבקשת להביא אותו אליה, ועורכת הדין נוסעת לגיאורגיה כדי לטפל בפרוצדורות המשפטיות. שם היא פוגשת את אחיה של האישה אותה היא מייצגת, והקונפליקט יהיה הרבה יותר מורכב – הרי משפחה היא ערך חשוב, אבל גם כבוד.

אני מניח שהזמן שעבר מאז "רסן" ריכך מעט את האגרסיה המהממת שהייתה בו, ועם זאת, אני מאוד מסוקרן לראות את המבט הנשי על הגבלות המסורת על החיים.

הנכס – דנה מודן

הפרויקט הזה מעניין אותי בעיקר בגלל השמות המעורבים בו: דנה מודן, שאחראית על כמה מרגעי הטלוויזיה היפים בישראל ("אהבה זה כואב", למשל), כאן מביימת לראשונה סרט קולנוע. "הנכס" מבוסס על רומן גרפי מאת רותו מודן, אחותה של דנה (רומן גרפי הוא סוגה לא רגילה עבורי, אבל אחד מספרי הקומיקס היחידים שקראתי בחיי הוא "קרוב רחוק" של מודן). בתפקידים הראשיים כאן רבקה מיכאלי (שאין צורך להציג) ושרון סטרימבן, שמאוד ריגשה אותי ב"כל מה שאני יכולה", והיתה גם טובה מאוד ב"שישה אפסים" של ניר ברגמן (פגשתי השנה את רבקה מיכאלי והיא סיפרה לי שהצחיק אותה שהנכדה שלה בסרט, סטרימבן, גבוהה ממנה בראש לפחות).

הסיפור ב"נכס" הוא על סבתא ונכדה שנוסעות לפולין לבדוק נכס ששייך למשפחה עוד מלפני השואה. במהלך הטיול הנכדה מתחילה סיפור רומנטי עם פולני מקומי (שהוא צייר קומיקס. הממ…), והסבתא מאתרת את אהבת נעוריה שעדיין חיה בפולין. הרבה רגש, הרבה כשרון – פרויקט מסקרן.

סודה – ארז תדמור

זאת לא סקירה של סרטי השנה הבאה בישראל בלי פרויקט חדש של ארז תדמור. האיש וורקוהוליק, אבל הכמות לא באה על חשבון האיכות (ולפעמים יש לזה גם הד בתגובות הקהל – "בחורים טובים" שהוא ביים היה הסרט הישראלי המצליח ביותר בקופות ב-2022, למשל).

"סודה", להבנתי, הוא פרויקט שקרוב במיוחד לליבו של תדמור – הוא מדבר על ניצולי שואה, נושא שעד כמה שאני יודע תדמור מביא מהבית. במרכז הסרט שמתרחש בשנות ה-50 תהיה אישה שהגיעה לישראל עם הבת הקטנה שלה (את האישה תגלם רותם סלע). רוב תושבי העיירה מתפרנסים מעבודה במפעל הסודה שבמקום, כך שהקהילה צפופה, והופכת צפופה יותר כשעולים חשדות שהעולה החדשה ניצלה תודות להיותה קאפו באושוויץ.

ארז תדמור ביים כמה וכמה שחקנים אל הצגות משחק יוצאות דופן (רועי אסף ב"ארץ פצועה", מכרם ח'ורי ב"בן של אלהים", אם לציין רק שתי דוגמאות). מעניין לראות מה הוא יוציא מרותם סלע, כמו שגם יהיה מעניין לראות את הטייק של המאה ה-21 על סיפור ניצולי השואה.

חליסה – סופי ארטוס

לפני קרוב לעשור הגיע משום מקום סרט של במאית לא מוכרת בשם סופי ארטוס ומאוד הרשים אותי. "עמק" הכיר לי את נוה צור ואת ג'וי ריגר, והיה תמונת מצב של אלימות נוער וחקירה כנה של הסיבות והתוצאות של האלימות הזאת.

הרבה מאוד זמן לקח לארטוס לעשות סרט שני, אבל השנה הוא יגיע, וגם הפעם היא הולכת ישר ללב: הסרט ימוקם בשכונת חליסה, חיפה. במרכז הסרט תעמוד אחות בטיפת חלב (בתפקיד הראשי – נועה קולר. עוד סיבה לסקרנות מהפרויקט הזה). האישה הזאת עקרה, ואין לה ילדים, אבל היא נפגשת עם תינוקות בכל יום במסגרת העבודה, עד שיום אחד היא נפגשת עם אימא צעירה (בת 18) וחסרת יכולות פיננסיות לקיים את התינוקת שלה. בכל יום שעובר הקשיים מתגברים, והאישה שיש לה ילד ולא יכולה, כמו גם האישה שאין לה ילד ויכולה חושבות על דרך שבה הן יכולות לעזור אחת לשניה.

למרות שדי צפוי מה הולך לקרות כאן, זה נשמע כמו דרמה עוצמתית, והזווית הנשית דרכה מסופר הסיפור כנראה תיתן אגרוף לבטן. פרויקט מאוד מסקרן.

עד כאן שמונה מהפרויקטים הכי מסקרנים בקולנוע הישראלי לשנה הבאה. במסגרת התחקיר לפוסט הזה נתקלתי בעוד כמה וכמה שמות מעניינים, אבל הייתי חייב לדלל את הפוסט כדי לא לצאת ארוך מדי. לערן ריקליס יהיה סרט חדש השנה, עלית זקצר שביימה את "סופת חול" חוזרת גם היא, האחים פז עם פרויקט מתוקשר (ועם אדיר מילר), תום נשר, הבת של, תנסה לעשות את זה בעצמה, אסף קורמן ("את לי לילה") חוזר לכיסא הבמאי (ומביא איתו, שוב, את אשתו, השחקנית המצוינת לירון בן שלוש), ויש גם סרט שנקרא "כי את מכוערת". וזה על קצה המזלג.

שתהיה שנה טובה. אבל ממש טובה.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il