סזאר 2018: המועמדויות

הבוקר התפרסמו המועמדויות לפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית לקולנוע. אין הרבה הפתעות, מה שלא אומר שזה לא מעניין.

שני סרטים מובילים את רשימת המועמדויות: "120 פעימות בדקה", הסרט שייצג השנה את צרפת באוסקר (והעובדה שלא עלה אפילו לתשיעייה הפתיעה רבים), ו"להתראות למעלה". "סה לה וי" הנהדר, שעדיין מוצג בישראל, לא מפגר בהרבה אחריהם. ויש עוד כמה סרטים מעניינים ברשימת המועמדויות. הנה סקירה על הסרטים המובילים את רשימת המועמדויות לפרס הסזאר לשנת 2018:

120 פעימות בדקה (120Battements Par Minute) – רובין קמפיו

הסרט הזה

קרא לי בשמך: הביקורת

(שם הסרט במקור: Call me by Your Name)

הסצינה האחרונה של הסרט נפלאה בעיניי. מרגשת, עשויה בטעם, אינטלגנטית, מדויקת, סבלנית, נהדרת.

חבל שהשעתיים שקדמו לסצינה הזאת הביאו לי את הסעיף.

כי כל מה שיש באותה סצינה (אם יש לכם מספיק סבלנות להגיע אליה) נעדר משאר הסרט.התחלת הסרט אומרת ה

לעבור את הגבול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Chez Nous)

לוקא בלוו הוא במאי של כמעט. סרטיו מוקרנים בפסטיבלים, גם בחשובים שביניהם, ומועמדים לפרסים, כולל לפרסי אקדמיה וסזאר למינהו, אבל בלוו, שרוצה מאוד לשבת על יד השולחן של הגדולים, לא באמת מצליח להיות גדול. "לעבור את הגבול" הוא דוגמא מצוינת לכך. כי בלוו יוצא מתוך גישה ראויה לשבח: מבט ביקורתי על צרפת של היום, צרפת שנסחפת אחרי גל שנאה לזרים. בלוו מבקש לצייר תמונת מצב פוליטית עגומה. אבל כמעט כל בחירה שהוא עושה ביצירת הסרט הזה היא שגויה.

ראשית, בניית הקונפליקט: מדובר בבחורה ללא עניין בפוליטיקה. כן, היא שומעת חדשות בדרך לעבודה. כמו כולנו. היא לא חלמה בכלל להיכנס אל תוך הקלחת הזו. אבל הנה, ההצעה מגיעה. היא תתמודד על ראשות העירייה מטעם המפלגה. איזו מפלגה? זאת שהמנהיגה שלה היא תואמת מרין לה-פן כזו (יש אזכור אגבי מאוד של קונפליקט של המנהיגה עם אבא שלה. פיתוח דמויות משנה הוא לא הצד החזק של הסרט הזה. הלאה). הגיבורה שלנו מתלבטת ולבסוף מסכימה. אבל היא גם מפתחת רומן במקביל. ומסתבר שהגבר החדש שלה הוא…

חיפושית הזהב 2018: הזוכים

הערב התקיים בשבדיה טקס חלוקת פרסי האקדמיה שלהם, חיפושית הזהב. הפייבוריט לזכייה היה "הריבוע" של רובן אוסטלונד. היום בבוקר שעון ארה"ב, אחה"צ שעון ישראל, יוכרזו בלוס אנג'לס המועמדים לאוסקר. "פוקסטרוט" יכול להיות מועמד. גם "הריבוע". הסרט השבדי יכול אפילו לזכות. באוסקר. כי בשבדיה הוא

המשחק הגדול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Molly's Game)

הפעם אני קצת באיחור. אני מאוד אוהב את הכתיבה של אהרון סורקין, אבל כל מיני אילוצים גרמו לי להתעכב עם הצפייה בסרט החדש שלו, שהפעם הוא גם ביים. ובדרך כבר קראתי כבר כמה ביקורות על הסרט הזה. בכולן הוזכרה הסצנה הזאת של מולי בלום, גיבורת הסרט, עם אבא שלה. והסצינה הזאת היא באמת הסצינה הכי טובה בסרט. חבל שהיא היחידה, וחבל גם שלמרות שהיא נהדרת בפני עצמה, אין לה אימפקט דרמטי בכלל, כי אין בילד אפ לקראתה. הרי אבא שלה (קווין קוסטנר) מופיע בסרט לדקות בודדות. מתוך כשעתיים ו-20 של סרט, האבא מופיע בערך בעשר דקות. ועל זה אי אפשר לבנות מערכת יחסים דרמטית. כך שגם אם האבא בא לומר את האמת לבת שלו בפרצוף לקראת סוף הסיפור, זה לא באמת משנה, כי אני לא באמת יודע מי זה האבא הזה.

וזה רק הסימפטום…כי אהרון סורקין, בדרך כלל, הוא תסריטאי שיודע לברור את המוץ מהתבן. הוא כותב באופן מאוד מאוד מפורט על עולמות מסובכים מאוד. על פוליטיקה (הבית הלבן), או על עולם הספורט (מאניבול), או על עולם העסקים והמחשבים (הרשת החברתית), והוא מציג אנשים שמשתמשים בדיבור היומיומי שלהם בטרמינולוגיה עסקית, מה שמוכיח שהם מקצוענים ויודעים את העבודה שלהם על בוריה. אבל הוא לא שוכח את העובדה שאלו הם אנשים. מתחת לכל הדיבור המפונפן יש בני אדם עם רגשות. לא ב"המשחק הגדול". לא אצל מולי בלום.

כי כאן יש רק את

3 סיפורי ערבה: הביקורת

קולנוע לב מציג על מסכיו פרויקט לא שכיח המאגד אליו 3 סרטים ישראלים קצרים. המשותף לסרטים האלו הוא מקום ההתרחשות – המדבר, הערבה. מלבד זאת, שלושתם מאוד שונים אחד מהשני – אחד חביב, אחר מבריק, והשלישי תמוה. אורכם הכללי של שלושת הסרטים הוא כ-50 דקות, ומחיר הכרטיס הוא רק 10 ש"ח. שווה. לגמרי שווה.

ב-"3 סיפורי ערבה" יש שלושה סיפורים. בערבה. 3 סרטים קצרים:

הסיפור הראשון, "בדרך חזרה", נראה כמו מ

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Three Billboards Outside Ebbing, Missouri)

באיזה עוד סרט שמעתם אדם אומר: אה, ויש לי גם סרטן – וצחקתם?

מרטין מק'דונה עשה לפני כעשור קומדיית פשע אלימה ומאוד מצחיקה שנקראה "ברוז'". הייחוד של מק'דונה (ושל אחיו, גם הוא כותב ומביים) הוא היכולת לצחוק מכל הדברים שלכאורה אסור לצחוק עליהם. "ברוז'" היה חגיגה של הומור בוטה, שחור, שמאוד נהנה מהחוצפה שלו. כמה שנים לאחר מכן, מרטין מק'דונה עשה סרט כל כך מאכזב ומפוזר שנקרא "שבעה פסיכופטים". ואז הוא לקח הפסקה של הרבה שנים, ועכשיו הוא חוזר אל הסרט הזה עם השם הארוך – והוא חוזר לפורמה. או יותר נכון, הוא חוזר לברוז', אבל מנקודת מבט של אדם בוגר יותר.

כי גם כאן יש הומור לא צפוי (וגם כאן, כמו ב"ברוז'", צוחקים על נמוכים), והדיאלוגים הם תענוג לאוזן, אבל כאן יש שילוב מאוד מאוזן ומפתיע בין מלנכוליה לקומדיה פרועה. וסוף הסרט, שנשאר פתוח, מגרה את המחשבה לעבוד. מרטין מק'דונה בונה ב"שלושה שלטים וגו'…" סרט שהוא הרהור מתמשך על האלימות בחיינו, שזה קצת מוזר, כי הסרטים שלו הם חגיגה של אלימות, אבל "שלושה שלטים וגו'…" משאיר אותי עם תהיה – אולי כדאי לשבור את מעגל הדמים הזה?

מק'דונה לא מבזבז זמן, ושלושת השלטים עולים כבר בתחילת הסרט. והם גם תחילת סיבוב גלגל האלימות. שרשרת של אירועים ש

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2018: המועמדויות

אתמול הוכרזו בקנדה המועמדויות לפרס האקדמיה שלהם לקולנוע לשנה זו. כמו בדנמרק, גם בקנדה לא ממש מעריכים את הסרט שהם עצמם שלחו השנה לאוסקר, וכך, "הוצ'לאגה, ארץ הנשמות" (Hochelaga, Terre des Âmes) של פראנסואה ז'יראר, סרט שמתחיל בהווה אבל חוקר את ההסטוריה של קנדה על פני 700 שנה, הסרט הזה מועמד אמנם ל-8 פרסים, אבל לא מועמד לפרס הסרט, או הבימוי, או לפרסי המשחק ("הוצ'לאגה" מועמד לפרס העיצוב האמנותי, צילום, תלבושות, איפור, מוסיקה, סאונד, עריכת סאונד, ואפקטים).

שורה ארוכה של סרטים נמצאת ברשימת המועמדים, ואין לקנדים ברשימה פייבוריט. בפוסט הזה אני אנסה לגעת בבולטים שביניהם:

אובמה השנה האחרונה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Obama The Final Year)

הפרויקט המבורך של דוקאביב ממשיך להביא סרטים דוקומנטרים לצפיה סינמטקית במהלך כל השנה, אבל הפעם הוא מביא סרט ממש מעצבן.

היה כאן פוטנציאל עצום. אפשרות לראות איך זה עובד באמת. להיכנס אל תוך האגף המערבי של הבית הלבן, לראות את הדמוקרטיה הגדולה בעולם בפעולה, לנסות להבין איך המכונה הגדולה הזאת פועלת מבפנים, ולא דרך שחקנים והעמדות מבוימות, כמו בסדרה "הבית הלבן", אלא עם האנשים האמיתיים, עם הנשיא עצמו, ועם צוות עובדיו בכבודם ובעצמם. היה כאן חומר עצום לסרט מרתק. אז היה. הבמאי של הסרט הזה לא עשה כאן סרט. "אובמה השנה האחרונה" דומה יותר לתכנית ריאליטי. וכידוע, שום דבר בתכנית ריאליטי לא ריאלי.

המטרה המוצהרת של "אובמה השנה האחרונה" היא ל

הלומים: הביקורת

טוב, זה סרט מכובד. וזהו.

אני חושב שהבעיה של הסרט הזה מקורה בכותרות הסיום. שם מתגלה ש"הלומים" הוא בעצם סרט תעמולה. סרט שבכוונתו להעלות מודעות ציבורית לתופעת הלומי הקרב בישראל ובעולם. אז במאי הסרט כנראה יצא מתוך הרצון הזה, ושרבט סיפור מסוים על הלום קרב שכזה. וכך יוצא שחווית הצפיה שלי מגיעה מהכללי אל הפרטי (כלומר: מהנושא הגדול אל הסיפור של גיבור הסרט) במקום מהפרטי אל הכללי (כלומר: הבנת מה שעובר על גיבור הסרט משליכה על כל שאר האנשים שעוברים דברים דומים).

כי גיבור הסרט הוא הלום קרב. זה מה שאני יודע עליו. אני לא ממש מבין מה עובר עליו. התסריט של "הלומים" לא יורד לפרטים. הסצינה הראשונה בסרט, היא סצינת הלחימה, אין בה מספיק פרטים. אני לא ממש מבין מה בדיוק מפריע לו. מה היה בו, באותו קרב, שהלם בו כל כך. כי הסצינה עוצרת בדיוק במקום שבו הוא מקבל הלם, ואני לא מקבל הסבר, רגשי או אחר, למה בדיוק הולם בו. מה בדיוק יחזור אח"כ לרדוף אחריו. מה הספיציפיות של הדמות הזו (אני אמנם לא מומחה, אבל להבנתי הלומי קרב לרוב אמנם סובלים מסימפטומים דומים, אבל כל אחד חווה את המחלה הזו בצורה אינדיבידואלית קצת שונה, המבוססת על חוויותיו המדויקות מהמלחמה. אין את זה ב"הלומים").

אז מה שיוצא מזה הוא ש