סזאר 2018: המועמדויות

הבוקר התפרסמו המועמדויות לפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית לקולנוע. אין הרבה הפתעות, מה שלא אומר שזה לא מעניין.

שני סרטים מובילים את רשימת המועמדויות: "120 פעימות בדקה", הסרט שייצג השנה את צרפת באוסקר (והעובדה שלא עלה אפילו לתשיעייה הפתיעה רבים), ו"להתראות למעלה". "סה לה וי" הנהדר, שעדיין מוצג בישראל, לא מפגר בהרבה אחריהם. ויש עוד כמה סרטים מעניינים ברשימת המועמדויות. הנה סקירה על הסרטים המובילים את רשימת המועמדויות לפרס הסזאר לשנת 2018:

120 פעימות בדקה (120Battements Par Minute) – רובין קמפיו

הסרט הזה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

קרא לי בשמך: הביקורת

(שם הסרט במקור: Call me by Your Name)

הסצינה האחרונה של הסרט נפלאה בעיניי. מרגשת, עשויה בטעם, אינטלגנטית, מדויקת, סבלנית, נהדרת.

חבל שהשעתיים שקדמו לסצינה הזאת הביאו לי את הסעיף.

כי כל מה שיש באותה סצינה (אם יש לכם מספיק סבלנות להגיע אליה) נעדר משאר הסרט.התחלת הסרט אומרת ה להמשיך לקרוא

לעבור את הגבול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Chez Nous)

לוקא בלוו הוא במאי של כמעט. סרטיו מוקרנים בפסטיבלים, גם בחשובים שביניהם, ומועמדים לפרסים, כולל לפרסי אקדמיה וסזאר למינהו, אבל בלוו, שרוצה מאוד לשבת על יד השולחן של הגדולים, לא באמת מצליח להיות גדול. "לעבור את הגבול" הוא דוגמא מצוינת לכך. כי בלוו יוצא מתוך גישה ראויה לשבח: מבט ביקורתי על צרפת של היום, צרפת שנסחפת אחרי גל שנאה לזרים. בלוו מבקש לצייר תמונת מצב פוליטית עגומה. אבל כמעט כל בחירה שהוא עושה ביצירת הסרט הזה היא שגויה.

ראשית, בניית הקונפליקט: מדובר בבחורה ללא עניין בפוליטיקה. כן, היא שומעת חדשות בדרך לעבודה. כמו כולנו. היא לא חלמה בכלל להיכנס אל תוך הקלחת הזו. אבל הנה, ההצעה מגיעה. היא תתמודד על ראשות העירייה מטעם המפלגה. איזו מפלגה? זאת שהמנהיגה שלה היא תואמת מרין לה-פן כזו (יש אזכור אגבי מאוד של קונפליקט של המנהיגה עם אבא שלה. פיתוח דמויות משנה הוא לא הצד החזק של הסרט הזה. הלאה). הגיבורה שלנו מתלבטת ולבסוף מסכימה. אבל היא גם מפתחת רומן במקביל. ומסתבר שהגבר החדש שלה הוא… להמשיך לקרוא

חיפושית הזהב 2018: הזוכים

הערב התקיים בשבדיה טקס חלוקת פרסי האקדמיה שלהם, חיפושית הזהב. הפייבוריט לזכייה היה "הריבוע" של רובן אוסטלונד. היום בבוקר שעון ארה"ב, אחה"צ שעון ישראל, יוכרזו בלוס אנג'לס המועמדים לאוסקר. "פוקסטרוט" יכול להיות מועמד. גם "הריבוע". הסרט השבדי יכול אפילו לזכות. באוסקר. כי בשבדיה הוא להמשיך לקרוא

המשחק הגדול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Molly's Game)

הפעם אני קצת באיחור. אני מאוד אוהב את הכתיבה של אהרון סורקין, אבל כל מיני אילוצים גרמו לי להתעכב עם הצפייה בסרט החדש שלו, שהפעם הוא גם ביים. ובדרך כבר קראתי כבר כמה ביקורות על הסרט הזה. בכולן הוזכרה הסצנה הזאת של מולי בלום, גיבורת הסרט, עם אבא שלה. והסצינה הזאת היא באמת הסצינה הכי טובה בסרט. חבל שהיא היחידה, וחבל גם שלמרות שהיא נהדרת בפני עצמה, אין לה אימפקט דרמטי בכלל, כי אין בילד אפ לקראתה. הרי אבא שלה (קווין קוסטנר) מופיע בסרט לדקות בודדות. מתוך כשעתיים ו-20 של סרט, האבא מופיע בערך בעשר דקות. ועל זה אי אפשר לבנות מערכת יחסים דרמטית. כך שגם אם האבא בא לומר את האמת לבת שלו בפרצוף לקראת סוף הסיפור, זה לא באמת משנה, כי אני לא באמת יודע מי זה האבא הזה.

וזה רק הסימפטום…כי אהרון סורקין, בדרך כלל, הוא תסריטאי שיודע לברור את המוץ מהתבן. הוא כותב באופן מאוד מאוד מפורט על עולמות מסובכים מאוד. על פוליטיקה (הבית הלבן), או על עולם הספורט (מאניבול), או על עולם העסקים והמחשבים (הרשת החברתית), והוא מציג אנשים שמשתמשים בדיבור היומיומי שלהם בטרמינולוגיה עסקית, מה שמוכיח שהם מקצוענים ויודעים את העבודה שלהם על בוריה. אבל הוא לא שוכח את העובדה שאלו הם אנשים. מתחת לכל הדיבור המפונפן יש בני אדם עם רגשות. לא ב"המשחק הגדול". לא אצל מולי בלום.

כי כאן יש רק את להמשיך לקרוא

3 סיפורי ערבה: הביקורת

קולנוע לב מציג על מסכיו פרויקט לא שכיח המאגד אליו 3 סרטים ישראלים קצרים. המשותף לסרטים האלו הוא מקום ההתרחשות – המדבר, הערבה. מלבד זאת, שלושתם מאוד שונים אחד מהשני – אחד חביב, אחר מבריק, והשלישי תמוה. אורכם הכללי של שלושת הסרטים הוא כ-50 דקות, ומחיר הכרטיס הוא רק 10 ש"ח. שווה. לגמרי שווה.

ב-"3 סיפורי ערבה" יש שלושה סיפורים. בערבה. 3 סרטים קצרים:

הסיפור הראשון, "בדרך חזרה", נראה כמו מ להמשיך לקרוא

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Three Billboards Outside Ebbing, Missouri)

באיזה עוד סרט שמעתם אדם אומר: אה, ויש לי גם סרטן – וצחקתם?

מרטין מק'דונה עשה לפני כעשור קומדיית פשע אלימה ומאוד מצחיקה שנקראה "ברוז'". הייחוד של מק'דונה (ושל אחיו, גם הוא כותב ומביים) הוא היכולת לצחוק מכל הדברים שלכאורה אסור לצחוק עליהם. "ברוז'" היה חגיגה של הומור בוטה, שחור, שמאוד נהנה מהחוצפה שלו. כמה שנים לאחר מכן, מרטין מק'דונה עשה סרט כל כך מאכזב ומפוזר שנקרא "שבעה פסיכופטים". ואז הוא לקח הפסקה של הרבה שנים, ועכשיו הוא חוזר אל הסרט הזה עם השם הארוך – והוא חוזר לפורמה. או יותר נכון, הוא חוזר לברוז', אבל מנקודת מבט של אדם בוגר יותר.

כי גם כאן יש הומור לא צפוי (וגם כאן, כמו ב"ברוז'", צוחקים על נמוכים), והדיאלוגים הם תענוג לאוזן, אבל כאן יש שילוב מאוד מאוזן ומפתיע בין מלנכוליה לקומדיה פרועה. וסוף הסרט, שנשאר פתוח, מגרה את המחשבה לעבוד. מרטין מק'דונה בונה ב"שלושה שלטים וגו'…" סרט שהוא הרהור מתמשך על האלימות בחיינו, שזה קצת מוזר, כי הסרטים שלו הם חגיגה של אלימות, אבל "שלושה שלטים וגו'…" משאיר אותי עם תהיה – אולי כדאי לשבור את מעגל הדמים הזה?

מק'דונה לא מבזבז זמן, ושלושת השלטים עולים כבר בתחילת הסרט. והם גם תחילת סיבוב גלגל האלימות. שרשרת של אירועים ש להמשיך לקרוא