אובמה השנה האחרונה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Obama The Final Year)

הפרויקט המבורך של דוקאביב ממשיך להביא סרטים דוקומנטרים לצפיה סינמטקית במהלך כל השנה, אבל הפעם הוא מביא סרט ממש מעצבן.

היה כאן פוטנציאל עצום. אפשרות לראות איך זה עובד באמת. להיכנס אל תוך האגף המערבי של הבית הלבן, לראות את הדמוקרטיה הגדולה בעולם בפעולה, לנסות להבין איך המכונה הגדולה הזאת פועלת מבפנים, ולא דרך שחקנים והעמדות מבוימות, כמו בסדרה "הבית הלבן", אלא עם האנשים האמיתיים, עם הנשיא עצמו, ועם צוות עובדיו בכבודם ובעצמם. היה כאן חומר עצום לסרט מרתק. אז היה. הבמאי של הסרט הזה לא עשה כאן סרט. "אובמה השנה האחרונה" דומה יותר לתכנית ריאליטי. וכידוע, שום דבר בתכנית ריאליטי לא ריאלי.

המטרה המוצהרת של "אובמה השנה האחרונה" היא ל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הלומים: הביקורת

טוב, זה סרט מכובד. וזהו.

אני חושב שהבעיה של הסרט הזה מקורה בכותרות הסיום. שם מתגלה ש"הלומים" הוא בעצם סרט תעמולה. סרט שבכוונתו להעלות מודעות ציבורית לתופעת הלומי הקרב בישראל ובעולם. אז במאי הסרט כנראה יצא מתוך הרצון הזה, ושרבט סיפור מסוים על הלום קרב שכזה. וכך יוצא שחווית הצפיה שלי מגיעה מהכללי אל הפרטי (כלומר: מהנושא הגדול אל הסיפור של גיבור הסרט) במקום מהפרטי אל הכללי (כלומר: הבנת מה שעובר על גיבור הסרט משליכה על כל שאר האנשים שעוברים דברים דומים).

כי גיבור הסרט הוא הלום קרב. זה מה שאני יודע עליו. אני לא ממש מבין מה עובר עליו. התסריט של "הלומים" לא יורד לפרטים. הסצינה הראשונה בסרט, היא סצינת הלחימה, אין בה מספיק פרטים. אני לא ממש מבין מה בדיוק מפריע לו. מה היה בו, באותו קרב, שהלם בו כל כך. כי הסצינה עוצרת בדיוק במקום שבו הוא מקבל הלם, ואני לא מקבל הסבר, רגשי או אחר, למה בדיוק הולם בו. מה בדיוק יחזור אח"כ לרדוף אחריו. מה הספיציפיות של הדמות הזו (אני אמנם לא מומחה, אבל להבנתי הלומי קרב לרוב אמנם סובלים מסימפטומים דומים, אבל כל אחד חווה את המחלה הזו בצורה אינדיבידואלית קצת שונה, המבוססת על חוויותיו המדויקות מהמלחמה. אין את זה ב"הלומים").

אז מה שיוצא מזה הוא ש להמשיך לקרוא

הפרעה בקצב הלב: הביקורת

(שם הסרט במקור: Аритми́я)

…זה לא הולך לשום מקום…

האמירה הזו שבראשית הפוסט נמצאת בסרט, והיא דווקא מגיעה אחרי סצינת סקס יפה. כשכבר קורה משהו חיובי כאן, הוא מיד מתבטל מעצמו. כשכבר משהו מתקדם, הוא מיד הולך אחורה. צעד קדימה, שניים אחורה, סקובי-דו.

"הפרעה בקצב הלב" הוא סרט שכמעט ודבר לא קורה בו. אבל הוא חמוד. יש בו מעט מאוד סיפור והתקדמות. אבל יש בו עולם ומלואו. והוא רוסי, משם, מרחוק, אבל הוא מרגיש לי מאוד מכאן ומעכשיו (אני נשבע שבאחת הסצינות, כשהוא רץ והיא רצה אחריו ברחוב, הסתכלתי על פנסי הרחוב, ועל המכוניות החונות, ועל הבתים, ואפילו על מזג האויר, וחשבתי: זה מאוד דומה לרחובות. העיר רחובות).

אם רוצים, ממש ממש רוצים, לתמצת את עלילת הסרט, אפשר לומר משהו כמו: בהתחלת הסרט היא אומרת לו: אני רוצה להיפרד. אז הוא אומר לה: בסדר. מחר אני אקח את הדברים שלי מהבית. היא אומרת לו: לא בוער. קח לך שבוע. חפש דירה בנחת. ואז תעזוב. ובמהלך השבוע הזה הוא ינסה לשכנע אותה לא להיפרד. זה הסרט, בגדול.

אבל היתרון הגדול של הסרט הוא הרגשת המציאות הכל כך מוחשית שהוא נוטע בי. ככה אנשים מתנהגים (לפחות היא. הוא פחות). ככה אנשים מדברים. בעבודה. בחיים. ביום יום. זו תמונה מאוד אמינה ומוכרת של להמשיך לקרוא

העיתון: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Post)

בער לו. כנראה היה ממש חשוב לו.

לסטיבן ספילברג יש כבר סרט מוכן. אחר. שונה מאוד מ"העיתון". כזה שמצריך עבודה ארוכה על אפקטים. הוא צילם אותו כבר לפני יותר משנה. ואז נפל דבר. היו בחירות לנשיאות בארה"ב, ואחד לא ממש נורמלי הוא מנהיג העולם החופשי עכשיו. והוא די אינפנטיל. אם מישהו מצייץ משהו לא לרוחו, אז הוא מבטל אותו בשרשרת של ציוצי נגד. בריון שכונתי מצוי, רק שעכשיו יש לו כל כך הרבה יותר כוח מכל בריון אחר בעולם. ואם אתה לא אוהב אותו, ואם יש לך חוצפה לצאת נגדו, ואם יש לך אפילו עזות מצח לכתוב על זה בעיתון – אז אתה, והעיתון, וכל מי שתומך בכם – בסכנה. אש התופת נשלחת אליכם באדיבות הבית הלבן. מסתם קללות דרך איומים ועד מעשים מגבילים של ממש, פעולות משפטיות – הכל מותר לאיש החזק בעולם. הכל מותר לו. לנו אסור. דמוקרטיה. וזה בער לספילברג. אז הוא יצא לעשות את "העיתון".

כי ההסטוריה, מסתבר, חוזרת על עצמה. זה קרה כבר בתחילת שנות ה-70. נשיא אחר ישב שם. שיכור כוח גם הוא. וגם הוא איים ותבע למשפט אנשים שחקרו את השחיתות של ממשלו. הסרט הזה הוא על האנשים שפעלו, באומץ, נגד הכוח המאיים הזה על הדמוקרטיה. לסטיבן ספילברג מאוד אכפת מבסיס החיים הזה בעולם הדמוקרטי המערבי שאנחנו מכירים (או רוצים להכיר): החופש לחקור את השחיתות, זכות הציבור לדעת את האמת, גם אם היא לא נעימה, על האנשים שמנהיגים אותנו. ספילברג מצא את התסריט הזה, וצילם את הסרט הזה במהירות שיא. ועדיין, הוא לוקח את הזמן להשקיע בו את הלב והנשמה שלו. לוקח את הזמן להסביר לנו עד כמה באמת האנשים האלו מסכנים את כל מה שיש להם בחיים. את הכל.

כי התחלת הסרט, עושה רושם, קצת נסחבת. סדרה של שיחות ארוכות, הרבה מלל, פרישת הכלים על לוח השחמט הזה, הכנת השטח. סטיבן ספילברג היה להוט לעשות את הסרט הזה, אבל זה לא בא על חשבון יסודיות. "העיתון" מציג את ש להמשיך לקרוא

פרסי רוברט 2018: המועמדויות

האקדמיה לקולנוע של דנמרק הכריזה אתמול על המועמדויות לפרס הרוברט שלהם לשנה זו. במבט כללי נדמה שהקולנוע הדני סבל בשנה האחרונה מתוצרת בינונית למדי. בזמן שסוזאן ביר מתעסקת בסדרת הטלויזיה "מנהל הלילה", וכעת נמצאת בתהליך הפקת סרט עבור נטפליקס עם סנדרה בולוק ועם ג'ון מלקוביץ', ובזמן שלארס פון טרייר נמצא בחדר העריכה עם הפרויקט האחרון שלו, הדנים כנראה עשו כמה דברים השנה שלא הצליחו להתעלות לרמה מניחה את הדעת. אפילו הסרט שהם שלחו השנה לאוסקר, "אתה נעלם" (Du forsvinder), הוצג בשנה האחרונה בפסטיבל טורונטו, אבל זכה לביקורות לא טובות, והנה, גם האקדמיה הדנית לא ממש מאמינה בסרט הזה, והעניקה לו רק 5 מועמדויות: לפרס התסריט המעובד, שחקנית, שחקן, עיצוב אמנותי, וסאונד (הסרט שדנמרק שלחה השנה לאוסקר לא מועמד אפילו לפרס הסרט. עד כדי כך הדנים עצמם לא מאמינים בסרט הזה).

רשימת הסרטים הדנים הראויים שנה כנראה מצומצמת במיוחד, כי הם מצאו מקום ברשימת המועמדים לסרט הטוב ביותר לסרט אנימציה שנראה חביב למדי, אבל זניח. משהו שיכול להיות שיצוץ על המסכים בישראל באחד החגים, כנראה בדיבוב לעברית בלבד. לסרט קוראים

הסיפור המדהים על האגס הענק (Den utrolige historie om den kæmpestore pære) – אמלי נוסבי פיק, יורגן לרדם, פיליפ איינסטיין ליפסקי

יש לאקדמיה הדנית קטגוריה נפרדת לסרטי ילדים ונוער, אבל הסרט הזה מועמד גם לפרס הסרט הטוב ביותר, וביחד עם המועמדויות לסאונד ולתסריט המעובד, יש לסרט הזה 4 מועמדויות. הסיפור הוא על חתול ופיל הדגים יום אחד בקבוק ובו הודעה מראש העיר הנעדר: הוא נחטף אל אי מסתורי, והם חייבים לבוא ולהציל אותו. החתול והפיל נעזרים באגס ענק ההופך לספינה, ובדרך הם עוברים הרפתקאות רבות. הטריילר נראה מקסים, אבל קשה לי לדמיין סרט שכזה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בכל שנה אחרת (בכל זאת, זה לא פיקסאר).

אז אילו סרטים מעניינים יש בכל זאת בדנמרק השנה?

עולם אפל (Underverden) – פנאר אחמד

על פניו, נראה כמו סרט של וין דיזל הדני. ל להמשיך לקרוא

להרוג אייל קדוש: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Killing of a Sacred Deer)

אז היה פעם את "שן כלב". סרט יווני כל כך קיצוני שקיטב את הצופים בו. הוא אפילו היה מועמד לאוסקר. ראיתי אותו בזמנו, והוא הפך לאחד הסרטים שהכי שנאתי בעשור האחרון. במסווה של איזושהי מסה על חינוך, "שן כלב" הוא פשוט סרט שמאוד נהנה לזעזע. סטיות שונות ומשונות מוצגות על המסך, כאילו כדי ללמד אותי משהו על אנשים שחרדים כל כך לחינוך ילדיהם עד שהם חונקים את תודעתם ומעוותים את מוחם, אבל למעשה כדי להציג רשימת סצינות איכסיות לתפארת.

מסתבר ש"שן כלב" פתח את השערים ליורגוס לנתימוס, הבמאי של "שן כלב", והוא התחיל לעשות סרטים באנגלית. את סרטו הקודם, "הלובסטר", לא יצא לי לראות, אבל סרטו האחרון, "להרוג אייל קדוש", מגיע עכשיו להקרנות מסחריות מצומצמות למדי בישראל, והלכתי לראות אותו כדי לבדוק אולי בכל זאת יש משהו בבמאי הזה, שדי הרבה מבקרים מתפעלים ממנו. אז ככה: יש. העיצוב האמנותי מרשים מאוד, הצילום יפהפה, אבל כמו "שן כלב", כך גם כאן, ב"להרוג אייל קדוש", לנתימוס פשוט מציג רצף סצינות שכל מטרתן לגרום לשוק אצל הצופה. זה כאילו הוא ישב וחשב: מה יכול להגעיל את הצופה? איזו עוד המצאה זדונית אני יכול לכתוב? או.קיי, בוא נגעיל, בו נהמם, בו נציג איכס-פיכס על המסך (ונעשה את זה בנקיון סטרילי). זאת כל המטרה של הסרט הזה, להבנתי. להגעיל אותי. ללא שום מטרת על. ללא שום שימוש באיכס-פיכס כדי להגיד משהו בעל ערך. סתם, כמה שיותר מגעיל ודוחה, יותר טוב.

הרי כבר בהתחלה, עוד לפני שהעניינים מתחילים להתדרדר, מגיעה סצינת הסקס בין שני ההורים. הם אנשים נשואים ששוכבים מדי פעם, אז זה הגיוני. שניהם גם רופאים. אז הם משחקים ברופא וחולה. רק שהם מסכימים ביניהם שהחולה תהיה תחת הרדמה מלאה. מה שהופך את ה"רופא" לסוג של נקרופיל. למה? ככה. כדי שאני ארגיש גועל.

וזה רק המתאבן. אבל עוד לפני שאני צולל אל הסיפור עצמו, משהו בסגנון של הסרט מעצבן ולוחץ לי על אינסטינקט ההקאה. לנתימוס מביים את השחקנים כך ש להמשיך לקרוא

שעה אפלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Darkest Hour)

מה אומר לכם השם אדולף היטלר?

אני מניח שדי הרבה. השטן בכבודו ובעצמו. שליט גרמניה בשנות ה-30 וה-40, האיש שסחף אחריו אומה שלמה למסע שנאה והרג עצום מימדים, הוגה תורת הגזע, ועוד כהנה וכהנה. למדתם על זה בבית הספר. קראתם על זה. ראיתם סרטים.

עכשיו תעשו תרגיל אינטלקטואלי קטן: דמיינו שאתם חיים בתל אביב ב-1940. אתם שקועים עמוק במלחמות הקיום היומיומיות. החדשות מדברות על התנכלויות של ערבים, על האצל והלחי, על מעפילים, והעמודים הפנימיים של העיתונים מדברים גם על מלחמה באירופה. עכשיו תנסו ביושרה לענות על השאלה: מה אומר לכם השם אדולף היטלר. אני מניח שלא כל כך הרבה. אני מניח שתחשבו על איזשהו שליט מחרחר מלחמה, מפחיד אפילו, אבל כל המשמעויות של השואה לא יהיו במחשבותיכם, כי אתם לא ממש יודעים עליהם דבר. וצריך גם לזכור שב-1940 אין אינטרנט, אין טלוויזיה, והחדשות מגיעות הרבה יותר לאט לחופינו. מה גם שאפילו היום, כשהעולם שלנו קטן הרבה יותר, גם עכשיו, עם אינספור הערוצים והאתרים שמכסים את אירועי העולם, גם היום אנחנו לא ממש יודעים מה קורה בצפון קוריאה, למשל.

"שעה אפלה" מתרחש ב-1940. אבל הוא סרט עם פרספקטיבה של 75 שנה. ובכך הוא חוטא לאמת.

כי החלק העיקרי של הסרט מתעסק בשאלה: האם לפתוח במשא ומתן עם היטלר, או לעלות להתקפה צבאית. אלו ה להמשיך לקרוא