אוסקר שפה זרה 2017: מקבץ ראשון

(עדכון: היתה בעיה בלינק השוויצרי. תוקן)

זה הזמן הזה של השנה, הזמן שבו כל מדינות העולם נכנסות לקריזה, ומחפשות בקדחתנות את הסרט הלאומי שלהן, זה שלא מדבר אנגלית, אבל יש לו (להערכתן) סיכוי לזכות באוסקר. וזה הזמן הזה של השנה שבו, כמו כל שנה, אני עוקב אחרי ההגשות של כל מדינות העולם (או לפחות חלק גדול מהן). בשנים האחרונות מספר ההגשות רק הולך וגדל, ומגיע לאזור ה-80 סרטים, ובגלל שסרטים זרים מעניינים אותי, ובגלל הכמות האסטרונומית, אני מבצע את המעקב הזה בחלקים, מנסה לתת לכל סרט ולכל מדינה את תשומת הלב שלה.

אבל לפני שנתחיל לעקוב אחרי הסרטים שכבר נכנסו למירוץ, אני רוצה להפנות זרקור קטן למה שקורה עכשיו בברזיל:

במבט מבחוץ, הסרט היציג של ברזיל השנה הוא "אקוואריוס" (והסיפור על הטעות האידיוטית שגרמה לי לפספס את ההקרנה שלו בפסטיבל ירושלים יסופר בהזדמנות אחרת). הסרט הוקרן בפסטיבל קאן השנה, וזכה לתשבוחות הביקורת העולמית, במיוחד על הופעתה של סוניה בראגה, סמל מין עולמי בשנות ה-80, וכנראה שחקנית מעולה היום, בגיל המתקדם שלה. בעת הקרנת הסרט בפסטיבל קאן, צוות הסרט ביצע אקט מחאה פומבי כנגד הדחת נשיאת ברזיל ע"י הפרלמנט הברזילאי. האקט הזה עיצבן כמה אנשים בברזיל, ועכשיו הם מבצעים פעולת נקמה: הם מינו את מבקר הקולנוע שכתב כנגד האקט הזה לראש הועדה שתחליט על הסרט הברזילאי שישלח לאוסקר; ובצעד תמוה הם החמירו מאוד והגבילו את הגיל המותר של הצפייה בסרט ל-18 (הסרט מופץ בברזיל בימים אלו). בצעד של סולידריות, יוצרי קולנוע ברזילאיים שהגישו את סרטיהם לשיקול הועדה, משכו את סרטיהם וביקשו לא להחשיב אותם ככשירים לייצג את ברזיל באוסקר. בין הבמאים שמשכו את סרטיהם נמצאת גם אנה מוילארט, שסרטה "אמא שניה" ייצג את ברזיל באוסקר בשנה שעברה. צעקות וויכוחים על אנטי-דמוקרטיה ועל השתקה כוחנית מצד השלטון הם מנת חלקם של יוצרי הקולנוע בימים אלו בברזיל (וזה נשמע לי קצת מוכר גם כאן), ויהיה מעניין לעקוב אחרי התגלגלות הסיפור הזה. ברזיל אמורה לפרסם את בחירתה לקראת אמצע ספטמבר.

ועכשיו, למדינות שכבר הקדימו והגישו את בחירותיהן לאקדמיה האמריקאית.

פוטו פרג': הביקורת

פעם ראיתי סרט דוקומנטרי על אייבי נתן ז"ל. אחד הדוברים בסרט אמר: "יש שני סוגים של אנשים. יש כאלו שנותנים בסתר. ויש כאלו שנותנים ודורשים הכרה על נתינתם. אייבי נתן היה מהסוג השני".

כזה היה גם פרג' פרי, האיש שבמרכז הסרט הזה. וכתוצאה מהדרישה הזו, מההזדקקות הנואשת להכרה ולתשומת לב, התחולל משבר משפחתי אמוציונלי קשה שהותיר הרבה פצועים רגשית. כבר בתחילת הסרט נאמר במפורשות שהאחים לבית פרי (פרג') לא החליפו מילה זה כ-30 שנה. סיפור רגשי מאוד.

אז איך יצא שהסרט הזה חסר את אותו מימד רגשי כל כך נחוץ? הרי אי אפשר להסתמך רק על האלמנט הנוסטלגי. כי כן, בטח, גם אני, כמו כל תל-אביבי, עברתי אינספור פעמים (ועדיין עובר מדי פעם) ע"י בית פרג', בדיזנגוף פינת ארלוזורוב. אבל הפריטה על המיתרים הפמיליאריים צריכה להיות רק חלק מהעניין. היא לא יכולה להיות ה-Raison D'être של הסרט הזה.

כי למה הסרט הזה נעשה בכלל? למה דווקא עכשיו? מה בער לבמאי קובי פרג' (שהוא, לפי עדותו שלו בגוף הסרט ממש, בכלל שחקן) לצאת ולעשות את הסרט הראשון שלו דווקא על הנושא הזה? מה היה הניצוץ שהצית את המסע הזה? הרי כבר בתחילת הסרט אומר קובי פרג': אינספור פעמים עברתי אל מול בית פרג', ולא אזרתי אומץ להיכנס. אז למה עכשיו כן? ולמה לוקח יותר מחצי סרט עד המהלך המאולץ הזה, עד אותו רגע שהוא אכן נכנס?

אולי לא קובי פרג' היה צריך להוביל את הסרט הזה. אולי פרג' פרי, האיש הכל כך

קובו, אגדה של סמוראי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Kubo and Two Strings)

היה היה פעם, בארץ רחוקה רחוקה…

מי היה מאמין שמהמקום הכל כך לא צפוי הזה יגיע אחד הסרטים הטובים של השנה. לא רק הכי טוב של הקיץ, לא רק סרט האנימציה הכי טוב, אלא אחד הסרטים הכי טובים של השנה בכלל, בכל קטגוריה.

כי מה לי ולסיפורי סמוראים? מה לי ולסרט אמריקאי שמתייחס למיתוסים מלחמתיים מזרח אסיאתיים (והם בד"כ עושים את זה בסוג של התנשאות)? מה לי ולעוד סרט אנימציה של קיץ, אחד בעוד סדרה בלתי נגמרת שמופצת עכשיו כדי לתת להורים שעתיים של שקט מהילדים?

לא תכננתי בכלל ללכת לסרט הזה. כי מה לי ולזה. אבל אז התחילו להגיע הביקורות. והן היו חיוביות באופן יוצא דופן. אז החלטתי לבדוק את העניין. והפעם הוייב החיובי הוכיח את עצמו כמוצדק. מדובר לא רק ב

המורה לכינור: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tudo Que Aprendemos Juntos)

אמנות החיים. היכולת לשלב את המחויבויות שלנו עם צרכי הנפש שלנו. למצוא את הזמן גם למה שצריך וגם למה שאנחנו רוצים. גם לחשבונות החשמל, המים, הטלפון, לקניות, לנקיונות, לעבודה, וגם לתחביבים שלנו. ואם אפשר לסדר כך שנרוויח כסף מהתחביבים שלנו, אז בכלל אמנות החיים שלנו משתדרגת.

כמה חבל ש"המורה לכינור", הסרט הברזילאי שעלה בסופ"ש על המסכים בישראל, הסרט הזה שמדבר בדיוק על האמנות החמקמקה הזו, כמה חבל שהסרט הזה כושל בדיוק בארגון החומרים של אותה אמנות.

קודם כל צריך לומר שהלב של הסרט הזה במקום הנכון. נכון, הסיפור של הסרט הזה כבר נדוש, ונעשה כבר עשרות פעמים (מורה מגיע אל כיתה בעייתית, ומצליח למצוא בהם השראה), אבל הסרט הזה יוצק אל תוך הסיפור הזה איזושהי

שבוע קולנוע צ'כי: ביקור בית

(שם הסרט במקור: Domácí Péče)

לכולנו יש מטלות. עבודה. מחויבויות. ימי הולדת של חברים. חשבונות לשלם. הבטחות שהבטחנו וצריך לקיים, למרות שלא תמיד נוח לנו. לחלקנו יש ילדים, וצריך לדאוג להם. חיים, אתם יודעים. אבל איפה החיים שלי? איפה אני בתוך כל הרעש הלבן הזה? מתי מישהו יתן לי משהו? מתי מישהי תתיחס אלי? והאם אני אדע לקבל את מחוות האהבה הזו, זו שמגיעה מכוונה אמיתית, או שאני אבטל אותה כעוד מטלה אחת שמישהו / מישהי עושה רק כי צריך?

זה לא אגואיסטי להקדיש, לפעמים, קצת זמן לעצמי. אבל האם אנחנו באמת יודעים לעשות את זה? "ביקור בית", הסרט הצ'כי שמוקרן בימים אלו במסגרת הפסטיבל הצ'כי בסינמטקים, בודק בדיוק את זה, והוא עושה את זה בעדינות, בטעם, באהבה אנושית אינסופית, ובאנדרסטייטמנט (וכדרכם של הצ'כים, בהרבה הומור).

אשה אחת, שבמסגרת תפקידה כ

שבוע קולנוע צ'כי: האחים סנייק

(שם הסרט במקור: Kobry a Užovky)

ובתוך החום הקיצי המעיק נפתח לו בסינמטקים אתמול שבוע הקולנוע הצ'כי. בניהם וניניהם של מילוש פורמן ויז'י מנזל, והטוענים לכתר של המובילים של הקולנוע הצ'כי המודרני (כרגע מושלים בכתר יאן סווראק, זוכה האוסקר על "קוליה", ויאן ז'רבק, הבמאי של "מחולקים ניפול" שהיה מועמד לאוסקר, ושל עוד הרבה קומדיות טובות לב אחרות), אלו יביאו לשבוע הקולנוע הצ'כי את מיטב היצירה הלאומית המודרנית. וסרט הפתיחה הוא הסרט שהיה הזוכה הגדול של פרס האקדמיה הצ'כית בשנה שעברה.

וזה מוזר קצת לומר את זה, אבל הרוח הצ'כית המפורסמת, זו שלא נכנעת לקשיי החיים, יודעת להתמודד בהומור עם המגבלות שהחיים מציבים, ולהתנהג בטוב לב ובממזריות גם ברגעים לא קלים – הרוח השובבה הזו שכל כך ידועה ומוכרת מסרטיהם של הבמאים הצ'כים הותיקים והמוכרים, הרוח הזאת נמצאת גם בקולנוע הצ'כי המודרני. והרוח הזאת היא היתרון הגדול של "האחים סנייק", אבל, בסופו של דבר, היא גם עומדת בעוכריו.

בסוף הסרט, שני האחים משם הסרט נוסעים ברכב. האח המסודר יותר נוהג, והבעייתי יותר יושב לידו. לאן הם נוסעים? האם להשלמה עם כך שהם אחים, למרות כל הבעיות, או לעימות נוסף, הפעם אחרון באמת? הרוח הצ'כית, זו שאינה שופטת גם את החלשים, היא זו שתדריך אותם. והיא גם זו שמונעת ממני באמת להתרגש מהסרט הזה.

כי מצד אחד, יש כאן באמת סיפור מלא תהפוכות על

אפריקה: הביקורת

באתי לסרט הזה עם הרבה חששות, אבל עם תקווה אחת קטנה בכל זאת. כי זה סרט המשך. בהצהרה רשמית, בגוף הסרט ממש, זה סרט המשך להצלחה מוכחת. וסרטי המשך הם דרכה של הוליווד הממוסדת להימנע מסיכון מחשבתי יצירתי. מה פתאום לחשוב על דמויות חדשות, סיפורים חדשים, כשיש כבר דמויות מוכרות וסיפורים מוכרים שהוכחו כמוצלחים? אז הנה עוד קצת מאותו דבר. הבעיה היא שסרטי המשך, בד"כ, נופלים בהרבה מסרטי המקור. ומצד שני, גם בציפיותי מהסרט הראשון הייתי סקפטי למדי, ולאחר הצפייה הודיתי בטעותי, ונשביתי, כמו רבים אחרים, בקסם העשייה של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן". אז אולי גם הפעם?

על המסכים בישראל מוקרן בימים אלו (בהצלחה משמחת) אחד הסרטים הטובים של השנה לטעמי, "חולייטה". וזה מזכיר לי שאחד הסרטים הכי אהובים עלי הוא "הכל אודות אמא" של אותו במאי, מ-1999. אני זוכר שבשנת 2000, אחרי ש"הכל אודות אמא" זכה בהצלחה עצומה בכל העולם, ואפילו זכה באוסקר, אני זוכר שחשבתי: מה אלמודובר יעשה עכשיו? מה יכול לעשות במאי שהגיע לשיא היצירתי הכי גדול שהוא היה יכול לקוות לו? האם הוא יתחיל למחזר את עצמו, או שבכל זאת ימצא דרך מקורית להמשיך את הקריירה שלו?

וקצת אחרי זה הגיע "דבר אליה", שמבחינתי עונה על השאלה הזו תשובה כפולה ומתוחכמת: כן, אלמודובר מיחזר את עצמו בסרט הזה, חזר אל תמות שהוא נגע בהן בעבר, אבל הפעם מנקודת מבט בוגרת, ובכך הוא רענן את היצירה שלו (ויצר סרט נפלא ומרגש, שזכה גם הוא באוסקר). אז מה נקודת המבט הרעננה של דבורית שרגל בסרט החדש, זה שבא אחרי ההצלחה המשמחת והלא צפויה של סרטה הקודם?

אז אחרי שתי ההקדמות האלו, אני

מרחוק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Desde Allá)

והנה סרט אחר. בתוך כל סרטי הקיץ, מגיע למסכי הסינמטק בהקרנות מסחריות סרט מונצואלה, סרט שדורש סבלנות, מחשבה, התכוונות. וגם אז, לא בטוח שתהיו מסופקים מהחוויה.

———————

המבט. תילי תילים של מאמרים אקדמים, תיזות אוניברסיטאיות, וקורסים סימסטריאלים דנו בנושא המבט בכלל, ובקולנוע בפרט. האדם שמביט (בד"כ הבמאי, אבל לא רק) הוא זה שמחזיק בעמדת הכוח כלפי נשוא המבט. הוא זה שקובע את זוית המבט, ונגזרת ממנה – ההתיחסות לנשוא המבט.

גבר בגיל העמידה מביט מרחוק בנערים צעירים. הוא ניגש לאחד מהם ומציע לו לבוא עימו (תמורת כסף). בביתו הוא יושב על כסא בקצה החדר, מביט בנער אובד העצות שעומד מולו. הוא מבקש ממנו להסתובב ולהוריד את הבגדים, אם ברצונו לקבל את הכסף. והוא מביט בו.

זה סיקוונס הפתיחה של "מרחוק". עם מעט מאוד מילים, ועם משחק מרתק בין

פרסי אופיר 2016: המועמדויות

יש שידור חי! באתר האינטרנט של האקדמיה!! אנחנו במאה ה-21! שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…

והנה המועמדויות (פוסט מתעדכן. ראו אחרי הקפיצה):

אז עדכנתי כמעט את הכל. 12 מועמדויות ל"אבינו" (סרט נפלא), 12 גם ל"סופת חול" (גם הוא נהדר), 9 ל"לעבור את הקיר" (סרט יפה, אבל הרבה פחות טוב לטעמי מ"למלא את החלל"), 7 ל"שבוע ויום" (רק 7? הייתי בטוח שזה הסרט הפייבוריט לזכות), 6 ל"מעבר להרים ולגבעות" (אני מופתע. לא חשבתי שחברי האקדמיה כל כך אוהבים את הסרט הזה), 5 ל"ג'נקשן 48" (כנ"ל. לא חשבתי שיש שם אהבה גדולה לסרט הזה), 5 ל"ישמח חתני" (סרט חביב), ו-5 ל"הרמוניה" (גם לסרט הזה לא חשבתי שיהיו כל כך הרבה מועדמויות). נוני גפן ואבישי סיוון נשדדו (3 מועמדויות ל"הכל שבור ורוקד" ורק 2 ל"תיקון"), ו"נמל בית" קיבל גם הוא 3 מועמדויות (אבל הפעם, כנראה, לא יזכה). עדות לכמה השנה הזו עמוסה בסרטים טובים אפשר לראות בקטגוריית התסריט. 7 מועמדים!

אז האם "אבינו" באמת הולך לנצח, או ש"שבוע ויום", המשתרך מאחור ינצח בכל זאת? ואולי רמה בורשטיין, שמקבלת אהבה גדולה מחברי האקדמיה (9 מועמדויות!), או "סופת חול" (גם אותו אוהבים מאוד)? צמוד צמוד השנה בפרסי אופיר. מעניין מעניין בפרסי אופיר השנה.

פרסי אופיר 2016: סיכום חלק א'

אתמול ראיתי את הסרט האחרון בתחרות האופיר השנה. מחר מתחילה ההצבעה על פרסי אופיר. 27 סרטים עלילתיים הוצגו בחודש וחצי האחרונים לבחירתם של קרוב לאלף חברי אקדמיה. ומכאן, הדיסקליימר הרגיל: העובדה שחלק גדול מהסרטים עדיין לא הופצו לקהל הרחב (רק 6 מתוך ה-27 התחילו למכור כרטיסים לכל דיכפין שיבוא לראות אותם. אחד מהם, "אבוללה", אפילו הצליח מאוד)  – העובדה הזו הופכת את התחרות ללא שיוויונית א-פריורית. אבל שמענו שמהשנה הבאה זה אמור להשתנות (אני שומע ששבי גביזון מסיים עבודה, סוף סוף, על סרט חדש. אני שומע דברים טובים מהקרנות הנסיון. ויש גם אבי נשר חדש קרוב לסיום. אבל מתי הם יופצו זאת שאלה יותר קריטית, והאם יהיו מספיק סרטים לתחרות בשנה הבאה, זו עדיין שאלה לא פתורה), אז בינתיים אני אתעסק בתחרות של השנה.

ויש גם את השאלה השניה, שעדיין לא באה לידי פתרון, והיא שאלת ההצמדה האוטומטית של התואר "נציג ישראל לאוסקר" לזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, מכיוון שחלק לא קטן מחברי האקדמיה לא מצביעים לסרט הטוב ביותר לטעמם, אלא לסרט שהם חושבים שיש לו סיכוי יותר טוב באוסקר. והשנה, כמו בשנים שעברו, זה עלול ליצור עיוות. כי השם החם ביותר עכשיו הוא "שבוע ויום". ואני רוצה להיות ברור: אני חושב שמדובר בסרט משעשע, מאוד יפה, ובחלקו מרגש (במיוחד הסוף), אבל אני ראיתי השנה לא מעט סרטים טובים בהקרנות האקדמיה, חלקם טובים מאוד, ויש אפילו מצוינים ממש, ו"שבוע ויום" אפילו לא נמצא בחמישיה הסופית מבחינתי (את החמישיות הפרטיות שלי תוכלו לראות בהמשך הפוסט הזה). אני גם לא חושב שאני מכיר חבר אקדמיה אחד שיאמר ש"שבוע ויום" הוא הסרט הטוב ביותר שהוא ראה השנה. ובכל זאת, הסרט הזה הוא הפייבוריט לזכיה השנה. כי הסרט הזה היה השנה בפסטיבל קאן, קיבל ביקורות מעולות, נמכר להפצה בינלאומית באינספור מדינות, וגם זכה בפרסים הגדולים של פסטיבל ירושלים. זה הסרט שהוא הלהיט הגדול של סצינת הקולנוע הישראלי עכשיו, לפחות מבחינת באז. ואולי הוא גם הסרט הנכון לייצג את ישראל באוסקר. אבל לטעמי הוא לא הסרט הישראלי הטוב של השנה.

בחודש וחצי האחרונים הלכתי לסינמטק תל אביב וראיתי את כל 27 הסרטים בתחרות האופיר. במהלך תקופת ההקרנות פרסמתי גם פוסטים על חלק מהסרטים. אני נצמד לכלל הברזל: לפרסם פוסטים רק על סרטים שכבר קיבלו חשיפה כלשהי בפני קהל בפסטיבלים או בהקרנות מסחריות. וכך, תוכלו למצוא כאן פוסטים על 16 מתוך 27 הסרטים שבתחרות (6 שכבר הופצו, ועוד 10 שהוקרנו בפסטיבלים בארץ ו/או בחו"ל). וכך, לפני שיבוא מישהו להגיב על החמישיות שלי, ויאמר לי: מה עם סרט X, ולמה סרט Y לא בחמישיות שלך, אז הנה, בקצרה, על הסרטים שלא כתבתי עליהם:

אמור – סרט לא טוב. מאוד לא טוב.

הולכת שבעה – סרט לא טוב. מאוד לא טוב.

אנשים שהם לא אני – לא מעט חברי אקדמיה התחברו לסרט הזה. אני מאוד לא אהבתי אותו.

הלהקה האחרונה בלבנון – הפתעה נעימה מאוד. באתי עם ציפיות ברצפה, וקיבלתי סרט קומי מאוד חביב שעושה את העבודה. ועם זאת, זה לא סרט לפרסים.

אנטנה – הפקה מרשימה. סרט לא.

הפורצת – שחקנית אדירה. סרט לא.

לב שקט מאוד – שחקנית אדירה. סרט לא.

ישמח חתני – שחקנים נהדרים, צילום יפהפה. סרט זניח (אם כי עם פוטנציאל להפוך ללהיט קופתי).

נמל בית – הפעם ארז תדמור לא פוגע. סרט מאכזב.

לעבור את הקיר – נראה לי שהסרט הזה סגור בחמישיה, והוא מקבל המון סימפטיה מחברי אקדמיה. לטעמי זה סרט חכם מאוד, עם התסריט הכי יפה שראיתי השנה. אבל לא אהבתי את העבודה של השחקנית הראשית, וזה קלקל לי את החוויה. לכן הוא גם לא יהיה בחמישיה שלי.

סנפשוט – בחלק הראשון של הסרט עוד חשבתי : זה דווקא לא נורא, הסרט הזה. ואז הוא הופך לנורא. נורא מאוד.

כמה מילים כלליות לפני שאני פורש כאן את החמישיות שלי:

לטעמי, "אבינו" של מני יעיש הוא לא רק הסרט הישראלי הכי טוב של השנה, הוא סרט השנה שלי בכלל. ראיתי את הסרט הזה פעמיים, והוא עובד נפלא. סרט חכם מאוד, שמבוים באנרגיה סוחפת, מבלי לאבד לרגע את הרגש ואת המחשבה על המשמעויות שמעבר.

"תיקון" – אני מבין שלקהל, כולל אלו של חברי האקדמיה, קשה להתחבר לסרט הזה. אבל מבחינתי הוא סרט נפלא, שלרגעים נדמה שהוא עושה דווקא, אבל הוא אף פעם לא עושה סתם. סרט מדהים שראוי לתשומת לב, מועמדויות, ואולי אפילו פרסים.

"עניינים אישיים"  – הפקה ערבית-ישראלית-פלסטינית צנועה, שהיתה לה רק הקרנה אחת לחברי האקדמיה (ואחת בפסטיבל קאן), כך שלא מספיק חברי אקדמיה ראו את "עניינים אישיים", וחבל, כי מי שכן ראה את הסרט הזה נכבש. סרט יוצא דופן בקצב שלו, ברוח המשועשעת-מהורהרת שלו (מזכיר קצת את "ביקור התזמורת" מהבחינה הזו), וסרט שראוי לתשומת לב.

ומכאן, למשחק השנתי שלי ב"אם הייתי חבר אקדמיה הייתי בוחר ב:". הבחירות מבוססות על טעמי האישי בלבד, והן לא הימורים על מה הולך להיות (וכפי שהבהרתי כאן למעלה, "שבוע ויום" ו"לעבור את הקיר" נראים לי סגורים בחמישיה. הם לא בחמישיה שלי).

אז:

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר