ארכיון חודשי: פברואר 2014
בתוך לואין דיויס: אז איך הייתי?
ב"לילסדה" (שמי זרחין, 1995) יש סצינה בה אחד מבני המשפחה (המורחבת מאוד מאוד מאוד) מוצא הקלטה של הבן/ האח המנוח. הוא שם את ההקלטה במערכת, וכל בני המשפחה מתקבצים אל הסלון לרגע אחד של זכרון. רגע אחד של רגש מזוקק, הקשבה לשיר אחד יפה של האהוב שהיה ואיננו. כשהשיר מסתיים, וכל בני המשפחה עדיין נאחזים בשובל כוכב השביט שהרגע עבר פה וכבר נמוג, כשכולם עדיין מריחים את הריח של האהוב שהלך, או אז מורידה האמא הגדולה (גילה אלמגור) את הגרזן: "היו לו שירים יותר טובים" – היא אומרת.
וזה "בתוך לואין דיויס". היצירה שאתם כל כך אוהבים, שעשיתם בעצמכם, אבל לא מקבלת את ההערכה שמגיעה לה. השיר שכתבתם, שמבטא את הדברים הכי יקרים לכם, אבל איכשהו השיר הזה לא מצליח למצוא את דרכו ללב אחר. המאפה שבישלתם בעמל רב, אבל זוכה לעיקומי אף מהזולת. הבחורה שאמרתם לה 'אני אוהב אותך', אבל היא לא אמרה 'אני אוהבת אותך' בחזרה. זה "בתוך לואין דיויס". החיפוש המתמיד אחרי הכרה, מילה טובה, איזושהי תודה חמה על העובדה שהנשמה שלכם נחשפה עכשיו לעולם בייסורים, וכל מה שהיא רוצה הוא שכר לעמל. שכר שלעולם לא מגיע.
והאמת שההקדמה הזו קצת מגזימה. היא נקראת קצת כמו מלודרמה סוחטת דמעות. וזה לא "בתוך לואין דיויס".
בתוך נשמת האמן. בתוך לואין דיויס
האחים כהן, בחוכמתם כי רבה, ביימו כאן סרט להמשיך לקרוא
המעגל השבור: אין תוכנית. חיים. נקודה.
חמישה סרטים מועמדים השנה לאוסקר בקטגוריית השפה הזרה. את הקמבודי לא ראיתי. מהדני ("ניצוד") יצאתי מסויג למדי. מהפלסטיני ("עומאר") גם יצאתי מסויג למדי. את האיטלקי ("יפה לנצח") ממש לא אהבתי. אז נשאר הבלגי. הסרט שמגיע עם הרבה ביקורות טובות מחו"ל. סרט שאמור להיות אודיסיאה רגשית עצומה. הסרט שאני אמור להריע לו ולרצות שהוא יזכה.
"מגיע" היא לא בדיוק המילה הנכונה. הסרט הבלגי, למרות הביקורות המעולות מחו"ל, לא נרכש להפצה בישראל. הוא הוקרן אמש בסינמטק חולון, והוא יוקרן בחודש הבא בסינמטק הרצליה. ובינתיים הוא יוקרן ביום שלישי הקרוב בערוצי הסרטים של "יס" (זה בטלויזיה), כי אם סרטים בעולם לא מגיעים למסכים הגדולים בישראל, הם לפחות מגיעים למסך הקטן בסלון שלכם.
ואחרי כל זה, יוצא שגם מהסרט הבלגי לא כל כך התלהבתי. הרי מדובר בסרט שמספר על בחור ובחורה צעירים המתמודדים עם מחלת הסרטן של ילדתם הקטנה. סיפור קשה ועצוב. אבל לכל אורך הסרט לא בכיתי ולו פעם אחת. לא הזלתי ולו דמעה אחת. וזה לא שאני מחפש סרטים סוחטי דמעות בכח, אבל בסיפור שכזה, אם אין ולו רגע אחד מרגש, אז משהו בסרט הזה לא בסדר.
וזה לא שהסרט הזה רע או מעצבן. הוא נעים לצפיה, עם הרבה מוסיקה טובה, ושני שחקנים ראשיים שסוחבים בהירואיות את הסרט על גבם. אבל משהו בבחירות הבימוייות הולך כאילו נגד הסרט, מונע ממנו בכוח להפוך ליצירה הגדולה שהוא היה יכול להיות.
שני שחקנים טובים והרבה מוסיקה יפה. סרט ככה ככה.
הדמות הגברית הראשית היא זמר קאנטרי-בלו גראס (אני לא מבין מספיק במוסיקה בשביל לדעת את ההבדל, אבל זה זניח לסרט הזה). ל"מעגל השבור" יש עניין עם אמריקה. כל המוסיקה היא אמריקאית. הסגידה של כל העולם לאמריקה עומדת כאן למשפט. יש דברים נפלאים באמריקה. אבל הכל שם להמשיך לקרוא
מקום בגן עדן: המשמעות של להיות ישראלי
מאיפה להתחיל?
"מקום בגן עדן" הוא סרט כל כך עצום בעיניי, כל כך מלא ברבדים, משמעויות, ניגודים, כל כך מתפקע מהבחנות לגבי חיינו פה במדינה הזו, מדינת ישראל, עד שקשה לי עד מאוד לכתוב עליו. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה נכבשתי, והטקסט שכתבתי עליו נבתב במהירות ובספונטניות. עתה, משראיתי אותו בשנית, קשה לי להכיל אותו. "מקום בגן עדן" כל כך מצוין בעיניי (גם, ובעיקר אחרי צפייה שניה) עד שקשה לי לכתוב על אספקט אחד שאהבתי. כאילו שאם אכתוב על דבר אחד, אאיר זוית אחת, זוית אחרת תישאר בצל, ובכך ייגרם עוול לסרט הכל כך גדול הזה.
לא יודע אם תאהבו את הסרט הזה. אני כן בטוח שתודו שסרט כזה מפואר עוד לא נעשה בישראל. סרט עם יומרה עצומה לספר את הסיפור הישראלי, אבל (לטעמי) היומרה הזו באה עם צניעות וגם עם כיסוי. לכל מהלך תסריטאי יש כאן גם משמעות מיידית לסיפור של הדמות הראשית, וגם משמעות סימלית. אלון אבוטבול, להבנתי, הוא מדינת ישראל. הוא ההתגלמות של כל ישראלי באשר הוא. יש בו כל כך הרבה ניגודים, ועדיין הוא איש פרטי חי וקיים. הוא מגלם את כל התכונות המנוגדות כל כך של הישראלי הטיפוסי, ואולי דווקא בגלל שהוא מלא כל כך הרבה ניגודים, הוא גם אמין כל כך כאדם פרטי.
הישראלי הוא גם אינפנטילי (שם החיבה של הדמות הראשית, שנדבק לו ככינוי, הוא 'במבי') וגם מבוגר ואבהי. הוא גם אכזר וחסר רחמים (הורג ללא מצמוץ את האויב ומחנך את בנו עם לא מעט סטירות) אבל גם אוהב ומחבק. הוא גאוותן אבל גם הוגן. הוא פרגמטיסט (כמה וכמה עסקאות נסגרות בסרט הזה כדי להתקדם בחיים) והוא לא מזיז את עינו מהמטרה. הוא יחמול על כבודו כדי להשיג את מה שהוא רוצה, אבל הוא ידע גם לעמוד על שלו ולא לוותר.
והכל נמצא תחת המטריה התנ"כית.
והגדת לבנך. אלון אבוטבול, 'במבי', ובנו ב"מקום בגן עדן"
להמשיך לקרוא
ציידי האוצרות: כשהתותחים רועמים המוזות שותקות?
ינואר 1991. זה כבר כמה חודשים מוקרן בישראל הסרט הכי מצליח בעולם. "אשה יפה". עשרות אלפי ישראלים מטריחים את עצמם לבית הקולנוע כדי לראות את היצירה ההוליוודית הזו. ואז צבא ארה"ב (בפיקודו של גנרל נורמן שוורצקופף, איש לבן עם שם שחור) התחיל לכתוש את בגדד, ובתגובה סאדאם חוסיין, נשיא עירק, התחיל לזרוק טילים על תל אביב. מדינה שלמה נכנסה למקלטים. במשך שבועיים הכל נסגר. לא היו הצגות בתיאטרון או בקולנוע. האשה היפה פרשה לחדר האיפור.
אחרי כשבועיים חזרו לאט לאט החיים למסלולם. והניאונים בקופות בתי הקולנוע חזרו לפעול.
עוד עברו כמה וכמה אירועים אלימים על המדינה הקטנה שלנו. בחמורים שבהם פסקה הפעולה התרבותית לזמן קצר עד שיעבור זעם. ואז, כשעובר זעם, הכל חוזר למסלול. הפעילות התרבותית ממשיכה לחיות. עד הפעם הבאה.
ההתחלה של "ציידי האוצרות" מניחה את היסודות לעלילה: מדובר על זמן מלחמת העולם השנייה. מליונים של אנשים נהרגים. דיקטטור גרמני מטורף מכניס את כל העולם לסחרור ארוך וממושך. והצבא האמריקאי (בשיתוף בנות הברית) מנסה להחזיר את העולם ל(סוג של)נורמליות. ובאמצע – ג'ורג' קלוני. הוא מנסה לשכנע אותי, הצופה באולם, שגם בתוך התופת הזו, שווה לחפש ולמצוא ואפילו להיהרג כדי לסכל את התוכנית הנאצית הבזויה של השתלטות על כל יצירות האמנות הקאנוניות. בשביל אחד שחי במדינת ישראל, ועבר (כאזרח) את מלחמת המפרץ, ופיגועים אינספור, ומבצעים צה"ליים שונים, והתקפות טילים, ועוד כהנה וכהנה, כל הנחת היסוד של "ציידי האוצרות" נשמעת מופרכת. האם באמת אפשר לדמיין יחידה צה"לית המוקדשת למציאת יצירות אמנות יהודיות במדינות ערב ושימורן? האם חיילים ישראלים (חרדים או שלא) באמת יסכנו את חייהם כדי להחזיר את יצירות האמנות האלו לבעליהן? האם מוות של חייל ישראלי כדי להחזיר ציור של יהודי זקן יוצא עירק, האם מוות כזה יתקבל בהבנה?
נדמה לי שבמדינה שחיה על החרב על בסיס יומיומי כמו מדינת ישראל האמנות היא אמנם דבר חשוב וחיוני כדי לקיים איזשהו משהו נורמלי שנקרא 'חיים' במדינה הלא נורמלית שלנו. אבל למות בשביל זה? נשמע לי דמיוני. אז "ציידי האוצרות", כבר בהתחלה, מאבד מבחינתי כל אמון.
אבל זה לא סרט כל כך גרוע. אם כבר ב להמשיך לקרוא
מבצע חמנייה: ימין שמאל ימין
זו מוסכמה ידועה שהקולנוע הישראלי הוא סמולני. עוכר ישראל. מתחנף לגויים. מראה צה"ל רע ופלסטינים מסכנים.
וזה כבר כמה שנים שיש כמה נסיונות לעשות קולנוע ימני כתשובה. אבל זה יוצא מסכן. לא מושקע. חסר השראה. הדבר הנורמלי היחיד שאפשר לומר הוא ש"בית לחם" הציג ביושר את מורכבות המצב פה. לא ימני ולא שמאלני (טוב, בערך). אבל הנה מגיע "מבצע חמניה". לזכותו של הסרט אפשר לפחות לומר שהוא נראה טוב. שהוא מופק מכובד. שיש לו "פרודקשן ווליו". שהוא הביא שחקנים עם שם, שלפחות משתדלים. ושהוא מנסה להביא אותה בקונטרה ימנית לסמולנים יפי הנפש האלו. אבל הוא כל כך מגוחך עד שאי אפשר באמת להתייחס לזה ברצינות.
נתחיל בהתחלה. אזעקת אמת. זה ידוע ש להמשיך לקרוא
גויה 2014: המכשפות וג'ון לנון
אמש, בטקס קורקטי למדי, חולקו פרסי האקדמיה הספרדית לקולנוע. לפני כחודש סקרתי כאן בבלוג את רשימת המועמדים (לחצו כאן לתזכורת). ומרשימת הזוכים ניתן ללמוד שהספרדים דווקא מאוד אהבו את הטריפ הפסיכי של אלקס דה לה איגלסיה, למרות שהוא בכלל לא היה מועמד לפרס הסרט. או הבימוי. או התסריט. "המכשפות מסוגארמורדי" היה מועמד ל-10 פרסי גויה. הוא זכה ב-8: עיצוב אמנותי, איפור, תלבושות, עריכה, סאונד, ניהול הפקה, אפקטים, ושחקנית משנה.
טרלה פאבז בת ה-74, זוכת פרס שחקנית המשנה על תפקידה ב"מכשפות מסוגארמורדי", ברגע מרגש במיוחד בטקס אתמול
אבל בפרס הסרט הטוב ביותר הספרדים כיבדו סרט שנראה להמשיך לקרוא
נברסקה: סיפור פשוט
איש מבוגר אחד מקבל הביתה חומר שיווקי. "זכית!" אומר המכתב. הוא לא טורח לקרוא את האותיות הקטנות, ויוצא, רגלית, אל מדינת נברסקה, כדי לאסוף את שהובטח לו, מיליון דולר. לא עוזרות כל התחינות של אשתו וילדיו. הוא עקשן. אז הבן שלו מצטרף אליו ומסיע אותו אל האין-פרס. זה הסרט. זה הסיפור של "נברסקה".
אבל לא באמת. כי אם זה היה הסיפור, אז הסרט הזה היה נגמר אחרי רבע שעה. לא המהלכים העלילתיים חשובים ב"נברסקה". מה שחשוב היא האוירה. מצולם בשחור-לבן מרהיב, הסרט החדש של אלכסנדר פיין הוא המנון לאנושיות של בני האדם. סרט עדין מאין כמותו, הפורט על נימים בלתי נראים כמעט, צנועים מאוד, של רגש חם בין אב לבנו. בין איש לאשתו. בין אדם לרעהו.
להגדיר את הסרט הזה כסרט מסע יהיה לא לגמרי מדויק. מצד אחד, נכון שבסרט מסע לא המטרה חשובה, אלא מה שקורה בדרך. אבל בסרט מסע נמצאים רוב הזמן בתנועה. ב"נברסקה" מגיעים הגיבורים למקום מסוים, ונשארים שם רוב הזמן. הם עוברים שם מספר הרפתקאות (כמה מהן, למשל זאת בבית ילדותו של האב, היו לטעמי קצת מאולצות מדי תסריטאית), אבל הכל קורה באותה עיירה. ובכל זאת, מערכת היחסים בין הבן ואביו מתפתחת בצורה בלתי נראית, עד הסצינה האחרונה והכל-כך יפה ומרגשת, בה הבן מעניק לאביו רגע חסד אחד, רגע שכמוהו לא ידע האב שנים ארוכות-ארוכות. כל ההשפלה שבזקנה, שבחולי, שבחוסר התוחלת של החיים בתוך גוף מתבלה ומוח לא בדיוק טרי, כל ההרגשה החמוצה הזו נמוגה לרגע אחד של נצחון.
dude, where's my car – אב ובנו נוסעים ל"נברסקה"
ורגע הנצחון הזה מתאפשר בגלל ה להמשיך לקרוא
מועדון הלקוחות של דאלאס: סרט בידורי על חולה איידס
אז היה "קפה דה פלור". הסרט שהכי אהבתי בשנה שעברה. סרט שנתן לי את ההרגשה שהבמאי, ז'אן מארק ואלה, השקיע בו את כל-כולו. כל תו, כל קאט, כל נגיעה תסריטאית, כל שילוב של מוסיקה ותמונה ב"קפה דה פלור" העיד על סרט שבא מהלב.
ועכשיו מגיע הסרט החדש של ז'אן מארק ואלה. ונדמה לי שהסרט הזה, למרות הנושא הטעון שלו, הוא סרט שבו ואלה מוריד את הרגל מהגז. מאוד נהניתי מהסרט, ובאופן מפתיע מדובר בבידור משובח, אבל אם "קפה דה פלור" היה יצירת אמנות בכל מובן המילה, עם הרבה מחשבה מאחוריה, "מועדון הלקוחות של דאלאס" הוא כמו שיר פופ טוב: לא משהו עמוק במיוחד, או איכותי במיוחד, אבל גם מוצר פופ צריך לדעת להנדס. וז'אן מארק ואלה יודע את העבודה.
די הופתעתי, האמת, מכמה שנהניתי מהסרט הזה. סיפורו האמיתי של אדם שמגלה שהוא חולה באיידס, ואז הוא נלחם במערכת הבריאותית שנשלטת ע"י שיקולים כלכליים במקום שיקולים של עזרה לציבור – סיפור כזה לא נשמע כמו משהו שהמילה "בידור" יושבת עליו. אבל זה בדיוק מה שצוות הסרט עושה ממנו. ז'אן מארק ואלה שב ומוכיח כאן את ה להמשיך לקרוא
יפה לנצח: לא הבנתי כלום
באמת. כלום. לא הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני. ורק בסוף, בוויס אובר שמסיים את הסרט, הבנתי. אבל גם אז לא הבנתי. לא הבנתי למה הייתי צריך לעבור 140 דקות מפרכות כדי להגיע למסקנה. וגם המסקנה הזו היא לא הגיונית: אם הסרט הזה אומר שהיופי הבלתי נתפס של החיים הוא רק העמדת פנים, מסכה שמכסה על עליבות, משהו שנותן טעם קטן לחיים אבל זו פיקציה, שקר שמכסה על האמת, אז למה הסרט הזה מבזבז שעתיים וחצי א-ר-ו-כ-ו-ת מאוד כדי לחגוג את השקר הזה.
אבל נתחיל בהתחלה. לקח לי בערך שלוש דקות להתנתק רגשית. ונשארתי מנותק לכל אורך הסרט. "יפה לנצח" הוא תצוגה קולנועית יפהפיה ומרהיבה מאוד שהיא בעצם בלון נפוח מיומרה. אין מאחוריה דבר. באחת הסצינות יש ג'ירפה. ואשר יגורתי בא: הג'ירפה נמצאת שם רק כדי שלצלם יהיה תירוץ נוסף להעלות את המצלמה על מנוף לעוד תעלול צילומי יפה אך חלול. כך גם כל סיקוונס הפתיחה: תנועות מצלמה מסחררות שלא מספרות לי דבר. בתום הסיקוונס הזה תייר יפני מתמוטט. לא נפגוש את התייר הזה בהמשך הסרט.
אחרי הסיקוונס הראשון מגיע השני: מסיבה רעשנית במיוחד של החברה הגבוהה. מהר מאוד הסרט הזה הופך לקקופוניה ללא תכלית. ואני, כשצועקים לי באוזן, אני לא צועק בחזרה. אני משתבלל ומחכה שייגמר הרעש.
העניין עם הסרט הזה שגם כשהרעש לוקח הפסקה, הוא הופך לסרט צרפתי פסאודו פילוסופי. שיחות אינסופיות של דמויות שאני לא מכיר על פילוסופיות מעייפות שלא מעניינות אותי, כי אני לא ממש מכיר את ההשפעה של אותן פילוסופיות על החיים שלהן, אז גם התיאוריה לא מעניינת.
צבעוניות משקרת חושים. "יפה לנצח".
איתן 