גופו 2014: המועמדויות

והנה מגיעים הרומנים. לא שכחתי. בשבועות האחרונים נכנסתי לאתר האינטרנט של האקדמיה הרומנית לקולנוע אינספור פעמים כדי להתעדכן ברשימת המועמדויות שלהם לפרס הגופו, פרס האקדמיה לקולנוע שלהם. כבר לפני כמה שבועות הם עדכנו שטקס הפרסים יתקיים ב-24 במרץ. אבל מועמדויות? יוק. עד היום. ה-24 בפברואר. בדיוק חודש לפני הטקס הם פרסמו את המועמדויות שלהם. ומבט על רשימת המועמדים מגלה קולנוע מרתק ומגוון. הנה סקירה קצרה של הסרטים העיקריים המועמדים לפרס האקדמיה הרומנית:

בן יחיד – קאלין פטר נצר

עוד אחד מאותם סרטים שקולנוע "לב" קנה, אבל תאריך ההפצה שלו נדחה עד אינסוף (כרגע הוא מתוכנן לראות אור מקרנה רק לקראת סוף אפריל. וזה אחרי שהוא זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין 2013. זה היה בפברואר של השנה שעברה). הסרט הזה, שהיה גם נציג רומניה לאוסקר, עושה רושם של דרמה עצומת רגשות (אור סיגולי, שמעיד על עצמו שהוא איננו מאוהדיו של הקולנוע הרומני החדש, גם הוא אהב מאוד את הסרט). ביום הולדתה ה-60 של גיבורת הסרט בנה היחיד מחליט בהפגנתיות לא להגיע למסיבה. הוא נוהג את הרכב בדרך לא זהירה וגורם למותו של ילד בתאונה. היחסים של האם עם בנה מעורערים, אבל עכשיו הבן נמצא בצרה רצינית, והאם מנסה לעזור לו, למרות הכל. ראיתי כבר סרט אחד של קאלין פטר נצר. "מדליית כבוד" היה סרט עם הרבה הומור, ועם הרבה לב. נדמה שהפעם מקומו של ההומור נזנח לטובת דרמה עוצמתית. עד כמה הסרט הזה טוב נוכל לבדוק בעצמנו עוד כמה חודשים, כשיעלה למסכים של קולנוע "לב". בינתיים, הנה הטריילר להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בתוך לואין דיויס: אז איך הייתי?

ב"לילסדה" (שמי זרחין, 1995) יש סצינה בה אחד מבני המשפחה (המורחבת מאוד מאוד מאוד) מוצא הקלטה של הבן/ האח המנוח. הוא שם את ההקלטה במערכת, וכל בני המשפחה מתקבצים אל הסלון לרגע אחד של זכרון. רגע אחד של רגש מזוקק, הקשבה לשיר אחד יפה של האהוב שהיה ואיננו. כשהשיר מסתיים, וכל בני המשפחה עדיין נאחזים בשובל כוכב השביט שהרגע עבר פה וכבר נמוג, כשכולם עדיין מריחים את הריח של האהוב שהלך, או אז מורידה האמא הגדולה (גילה אלמגור) את הגרזן: "היו לו שירים יותר טובים" – היא אומרת.

וזה "בתוך לואין דיויס". היצירה שאתם כל כך אוהבים, שעשיתם בעצמכם, אבל לא מקבלת את ההערכה שמגיעה לה. השיר שכתבתם, שמבטא את הדברים הכי יקרים לכם, אבל איכשהו השיר הזה לא מצליח למצוא את דרכו ללב אחר. המאפה שבישלתם בעמל רב, אבל זוכה לעיקומי אף מהזולת. הבחורה שאמרתם לה 'אני אוהב אותך', אבל היא לא אמרה 'אני אוהבת אותך' בחזרה. זה "בתוך לואין דיויס". החיפוש המתמיד אחרי הכרה, מילה טובה, איזושהי תודה חמה על העובדה שהנשמה שלכם נחשפה עכשיו לעולם בייסורים, וכל מה שהיא רוצה הוא שכר לעמל. שכר שלעולם לא מגיע.

והאמת שההקדמה הזו קצת מגזימה. היא נקראת קצת כמו מלודרמה סוחטת דמעות. וזה לא "בתוך לואין דיויס".

בתוך נשמת האמן. בתוך לואין דיויס

בתוך נשמת האמן. בתוך לואין דיויס

האחים כהן, בחוכמתם כי רבה, ביימו כאן סרט להמשיך לקרוא

המעגל השבור: אין תוכנית. חיים. נקודה.

חמישה סרטים מועמדים השנה לאוסקר בקטגוריית השפה הזרה. את הקמבודי לא ראיתי. מהדני ("ניצוד") יצאתי מסויג למדי. מהפלסטיני ("עומאר") גם יצאתי מסויג למדי. את האיטלקי ("יפה לנצח") ממש לא אהבתי. אז נשאר הבלגי. הסרט שמגיע עם הרבה ביקורות טובות מחו"ל. סרט שאמור להיות אודיסיאה רגשית עצומה. הסרט שאני אמור להריע לו ולרצות שהוא יזכה.

"מגיע" היא לא בדיוק המילה הנכונה. הסרט הבלגי, למרות הביקורות המעולות מחו"ל, לא נרכש להפצה בישראל. הוא הוקרן אמש בסינמטק חולון, והוא יוקרן בחודש הבא בסינמטק הרצליה. ובינתיים הוא יוקרן ביום שלישי הקרוב בערוצי הסרטים של "יס" (זה בטלויזיה), כי אם סרטים בעולם לא מגיעים למסכים הגדולים בישראל, הם לפחות מגיעים למסך הקטן בסלון שלכם.

ואחרי כל זה, יוצא שגם מהסרט הבלגי לא כל כך התלהבתי. הרי מדובר בסרט שמספר על בחור ובחורה צעירים המתמודדים עם מחלת הסרטן של ילדתם הקטנה. סיפור קשה ועצוב. אבל לכל אורך הסרט לא בכיתי ולו פעם אחת. לא הזלתי ולו דמעה אחת. וזה לא שאני מחפש סרטים סוחטי דמעות בכח, אבל בסיפור שכזה, אם אין ולו רגע אחד מרגש, אז משהו בסרט הזה לא בסדר.

וזה לא שהסרט הזה רע או מעצבן. הוא נעים לצפיה, עם הרבה מוסיקה טובה, ושני שחקנים ראשיים שסוחבים בהירואיות את הסרט על גבם.  אבל משהו בבחירות הבימוייות הולך כאילו נגד הסרט, מונע ממנו בכוח להפוך ליצירה הגדולה שהוא היה יכול להיות.

שני שחקנים טובים והרבה מוסיקה יפה. סרט ככה ככה.

שני שחקנים טובים והרבה מוסיקה יפה. סרט ככה ככה.

הדמות הגברית הראשית היא זמר קאנטרי-בלו גראס (אני לא מבין מספיק במוסיקה בשביל לדעת את ההבדל, אבל זה זניח לסרט הזה). ל"מעגל השבור" יש עניין עם אמריקה. כל המוסיקה היא אמריקאית. הסגידה של כל העולם לאמריקה עומדת כאן למשפט. יש דברים נפלאים באמריקה. אבל הכל שם להמשיך לקרוא

מקום בגן עדן: המשמעות של להיות ישראלי

מאיפה להתחיל?

"מקום בגן עדן" הוא סרט כל כך עצום בעיניי, כל כך מלא ברבדים, משמעויות, ניגודים, כל כך מתפקע מהבחנות לגבי חיינו פה במדינה הזו, מדינת ישראל, עד שקשה לי עד מאוד לכתוב עליו. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה נכבשתי, והטקסט שכתבתי עליו נבתב במהירות ובספונטניות. עתה, משראיתי אותו בשנית, קשה לי להכיל אותו. "מקום בגן עדן" כל כך מצוין בעיניי (גם, ובעיקר אחרי צפייה שניה) עד שקשה לי לכתוב על אספקט אחד שאהבתי. כאילו שאם אכתוב על דבר אחד, אאיר זוית אחת, זוית אחרת תישאר בצל, ובכך ייגרם עוול לסרט הכל כך גדול הזה.

לא יודע אם תאהבו את הסרט הזה. אני כן בטוח שתודו שסרט כזה מפואר עוד לא נעשה בישראל. סרט עם יומרה עצומה לספר את הסיפור הישראלי, אבל (לטעמי) היומרה הזו באה עם צניעות וגם עם כיסוי. לכל מהלך תסריטאי יש כאן גם משמעות מיידית לסיפור של הדמות הראשית, וגם משמעות סימלית. אלון אבוטבול, להבנתי, הוא מדינת ישראל. הוא ההתגלמות של כל ישראלי באשר הוא. יש בו כל כך הרבה ניגודים, ועדיין הוא איש פרטי חי וקיים. הוא מגלם את כל התכונות המנוגדות כל כך של הישראלי הטיפוסי, ואולי דווקא בגלל שהוא מלא כל כך הרבה ניגודים, הוא גם אמין כל כך כאדם פרטי.

הישראלי הוא גם אינפנטילי (שם החיבה של הדמות הראשית, שנדבק לו ככינוי, הוא 'במבי') וגם מבוגר ואבהי. הוא גם אכזר וחסר רחמים (הורג ללא מצמוץ את האויב ומחנך את בנו עם לא מעט סטירות) אבל גם אוהב ומחבק. הוא גאוותן אבל גם הוגן. הוא פרגמטיסט (כמה וכמה עסקאות נסגרות בסרט הזה כדי להתקדם בחיים) והוא לא מזיז את עינו מהמטרה. הוא יחמול על כבודו כדי להשיג את מה שהוא רוצה, אבל הוא ידע גם לעמוד על שלו ולא לוותר.

והכל נמצא תחת המטריה התנ"כית.

והגדת לבנך. אלון אבוטבול, 'במבי', ובנו ב"מקום בגן עדן"

והגדת לבנך. אלון אבוטבול, 'במבי', ובנו ב"מקום בגן עדן"

להמשיך לקרוא

ציידי האוצרות: כשהתותחים רועמים המוזות שותקות?

ינואר 1991. זה כבר כמה חודשים מוקרן בישראל הסרט הכי מצליח בעולם. "אשה יפה". עשרות אלפי ישראלים מטריחים את עצמם לבית הקולנוע כדי לראות את היצירה ההוליוודית הזו. ואז צבא ארה"ב (בפיקודו של גנרל נורמן שוורצקופף, איש לבן עם שם שחור) התחיל לכתוש את בגדד, ובתגובה סאדאם חוסיין, נשיא עירק, התחיל לזרוק טילים על תל אביב. מדינה שלמה נכנסה למקלטים. במשך שבועיים הכל נסגר. לא היו הצגות בתיאטרון או בקולנוע. האשה היפה פרשה לחדר האיפור.

אחרי כשבועיים חזרו לאט לאט החיים למסלולם. והניאונים בקופות בתי הקולנוע חזרו לפעול.

עוד עברו כמה וכמה אירועים אלימים על המדינה הקטנה שלנו. בחמורים שבהם פסקה הפעולה התרבותית לזמן קצר עד שיעבור זעם. ואז, כשעובר זעם, הכל חוזר למסלול. הפעילות התרבותית ממשיכה לחיות. עד הפעם הבאה.

ההתחלה של "ציידי האוצרות" מניחה את היסודות לעלילה: מדובר על זמן מלחמת העולם השנייה. מליונים של אנשים נהרגים. דיקטטור גרמני מטורף מכניס את כל העולם לסחרור ארוך וממושך. והצבא האמריקאי (בשיתוף בנות הברית) מנסה להחזיר את העולם ל(סוג של)נורמליות. ובאמצע – ג'ורג' קלוני. הוא מנסה לשכנע אותי, הצופה באולם, שגם בתוך התופת הזו, שווה לחפש ולמצוא ואפילו להיהרג כדי לסכל את התוכנית הנאצית הבזויה של השתלטות על כל יצירות האמנות הקאנוניות. בשביל אחד שחי במדינת ישראל, ועבר (כאזרח) את מלחמת המפרץ, ופיגועים אינספור, ומבצעים צה"ליים שונים, והתקפות טילים, ועוד כהנה וכהנה, כל הנחת היסוד של "ציידי האוצרות" נשמעת מופרכת. האם באמת אפשר לדמיין יחידה צה"לית המוקדשת למציאת יצירות אמנות יהודיות במדינות ערב ושימורן? האם חיילים ישראלים (חרדים או שלא) באמת יסכנו את חייהם כדי להחזיר את יצירות האמנות האלו לבעליהן? האם מוות של חייל ישראלי כדי להחזיר ציור של יהודי זקן יוצא עירק, האם מוות כזה יתקבל בהבנה?

נדמה לי שבמדינה שחיה על החרב על בסיס יומיומי כמו מדינת ישראל האמנות היא אמנם דבר חשוב וחיוני כדי לקיים איזשהו משהו נורמלי שנקרא 'חיים' במדינה הלא נורמלית שלנו. אבל למות בשביל זה? נשמע לי דמיוני. אז "ציידי האוצרות", כבר בהתחלה, מאבד מבחינתי כל אמון.

אבל זה לא סרט כל כך גרוע. אם כבר ב להמשיך לקרוא

מבצע חמנייה: ימין שמאל ימין

זו מוסכמה ידועה שהקולנוע הישראלי הוא סמולני. עוכר ישראל. מתחנף לגויים. מראה צה"ל רע ופלסטינים מסכנים.

וזה כבר כמה שנים שיש כמה נסיונות לעשות קולנוע ימני כתשובה. אבל זה יוצא מסכן. לא מושקע. חסר השראה. הדבר הנורמלי היחיד שאפשר לומר הוא ש"בית לחם" הציג ביושר את מורכבות המצב פה. לא ימני ולא שמאלני (טוב, בערך). אבל הנה מגיע "מבצע חמניה". לזכותו של הסרט אפשר לפחות לומר שהוא נראה טוב. שהוא מופק מכובד. שיש לו "פרודקשן ווליו". שהוא הביא שחקנים עם שם, שלפחות משתדלים. ושהוא מנסה להביא אותה בקונטרה ימנית לסמולנים יפי הנפש האלו. אבל הוא כל כך מגוחך עד שאי אפשר באמת להתייחס לזה ברצינות.

נתחיל בהתחלה. אזעקת אמת. זה ידוע ש להמשיך לקרוא

גויה 2014: המכשפות וג'ון לנון

אמש, בטקס קורקטי למדי, חולקו פרסי האקדמיה הספרדית לקולנוע. לפני כחודש סקרתי כאן בבלוג את רשימת המועמדים (לחצו כאן לתזכורת). ומרשימת הזוכים ניתן ללמוד שהספרדים דווקא מאוד אהבו את הטריפ הפסיכי של אלקס דה לה איגלסיה, למרות שהוא בכלל לא היה מועמד לפרס הסרט. או הבימוי. או התסריט. "המכשפות מסוגארמורדי" היה מועמד ל-10 פרסי גויה. הוא זכה ב-8: עיצוב אמנותי, איפור, תלבושות, עריכה, סאונד, ניהול הפקה, אפקטים, ושחקנית משנה.

טרלה פאבז, זוכת פרס שחקנית המשנה על תפקידה ב"מכשפות מסוגארמורדי", ברגע מרגש במיוחד בטקס אתמול

טרלה פאבז בת ה-74, זוכת פרס שחקנית המשנה על תפקידה ב"מכשפות מסוגארמורדי", ברגע מרגש במיוחד בטקס אתמול

אבל בפרס הסרט הטוב ביותר הספרדים כיבדו סרט שנראה להמשיך לקרוא