לה לה לנד: הביקורת

(שם הסרט במקור: La La Land)

לה לה לנד: כמו להסתכל על הברסלבים שקופצים בצמתים, ולא להבין על מה ולמה הם רוקדים ושמחים כל כך כל הזמן.

לפעמים, בחגים, אני מסתכל בתמהון על המוני בית ישראל היוצאים לבלות, ולא מבין על מה השמחה. הרי אם תשאל אותם למה הם שמחים, הם (ברובם) לא ידעו לספר לי שאלוהים נתן לנו את התורה בחג הזה, ובחג ההוא הוא עשה לנו נס גדול, והציל את עם ישראל מכליה. מה זה משנה למה חוגגים? העיקר שחופש, ולא עובדים מחר, ויש לנו זמן, אז יאללה – לרקוד, ולשיר, ולשתות!

עלי זה לא עובד. אם אני עצוב, צריכה להיות לי סיבה, ואם אני שמח, צריכה להיות לי סיבה. וזאת הסיבה שאני לא אוהב את "לה לה לנד": הסרט הזה הוא חגיגה אחת ארוכה, אבל בלי סיבה. סתם אנשים קופצים, ושרים, ורוקדים – כי ככה זה, קולנוע זה בידור. לא משנה למה. לא צריך סיבה. תשמח! בכח! בפקודה!

la-la-land-1ואני לא יכול לשמוח סתם ככה. אני צריך שמישהו יקח אותי למסע שמח/עצוב. הרי, הנה למשל, סצינת הפתיחה של הסרט. כאילו שדמיאן צ'אזל לקח את הוידאו-קליפ הנפלא של Everybody Hurts של REM ושאב ממנו את כל הנשמה. כן, השיר ההוא להמשיך לקרוא

בגרות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Bacalaureat)

כשהתפרסמו המועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לשנת 2013, היתה הפתעה אחת מרכזית: סרטו הקודם וחורך הקרביים של כריסטיאן מונג'יו, "מעבר לגבעות", נעדר מהרשימה. הסרט המצוין שזכה בפרסי המשחק והתסריט בפסטיבל קאן הגדול לא היה מועמד באף קטגוריה. בחקירה קטנה שעשיתי אז גיליתי שהדבר היה לבקשת הבמאי, ושהוא כלל לא הגיש את הסרט שלו לשיקול האקדמיה הרומנית (מסיבות פרוצדורליות כאלו ואחרות). העיתונות ברומניה ביקרה את מונג'יו קשות על הצעד הזה, וטענה שאחד מהמובילים בבמאי רומניה המודרנית עושה בכלל סרטים לקהל אירופי וחוצלארצי, אבל לא בשביל בני ובנות רומניה עצמה.

והנה מגיע סרטו החדש והנהדר של מונג'יו, גם הוא זוכה פרס בפסטיבל קאן האחרון (פרס הבימוי), והוא סוג של תשובה של מונג'יו לאותם מקטרגים. "בגרות" מציג תמונה רחבה, מורכבת, מלטפת אך גם ביקורתית, של רומניה של היום.

bacalaureat1כי השאלה המרכזית בסרט הזה היא האם לעזוב את רומניה, או להישאר. הבחורה הצעירה במרכז הסרט עומדת בפני להמשיך לקרוא

פרסי סוּר 2016: המועמדים

בסופ"ש האחרון התפרסמו המועמדויות לפרסי הסוּר (Sur) של האקדמיה הארגנטינאית לקולנוע. כדרכי אני מפנה מבט לקולנוע העולמי, שבחלקו מגיע גם לישראל לפעמים. הנה, למשל, הסרט הארגנטינאי היציג של השנה הוא "אזרח מכובד" (El Ciudadao Illustre). זהו הנציג הלאומי של ארגנטינה לאוסקר האמריקאי (שזה משעשע, כי לשחקן הראשי בסרט קוראים אוסקר. מרטינז), והוא כבר הוקרן בפסטיבל חיפה השנה (דילגתי. משום מה נדמה לי שהסרט הזה קצת סנובי. אבל אולי אני טועה). הסיפור הוא על סופר זוכה פרסים שחוזר אל עיר הולדתו בתקווה לגלות שהוא נחשב לבן הנערץ על בני המקום, אבל הוא מגלה שהם דווקא כועסים עליו על כך שהשתמש בהם כהשראה לדמויות בספריו, אבל לא תיאר אותם במיטבם, לדעתם. הסרט הזה מועמד ל-9 פרסי סוּר: לפרס הסרט, בימוי, שחקן (אוסקר מרטינז), שחקנית משנה, שחקן משנה, תסריט מקורי, סאונד, תלבושות, ועיצוב אמנותי.

"הלילה הארוך של פרנסיסקו סנקטיס" (La Larga Noche de Francisco Sanctis) גם הוא הוקרן כבר בישראל, בפסטיבל ירושלים. לא ראיתי אותו, והאמת שדווקא הוא לא נשמע מסקרן, ואכן, הוא אחד מאותם מקרים משונים בטקסי אקדמיות שבהם הסרט מועמד לפרס הסרט, אבל כמעט שלא מועמד לאף פרס אחר ("הלילה הארוך וגו'" מועמד רק ל-3 פרסי סוּר: פרס הסרט, בימוי, ותסריט מעובד). הסיפור מתרחש בשנות ה-70 של המאה ה-20, ובמרכזו גבר (פרנסיסקו סנקטיס שמו, מן הסתם), שידיעה מחרידה מתגלגלת לידיו: שני אנשים פשוטים הולכים להיעצר ו"להיעלם" הלילה ע"י משטר החונטה הצבאית. במשך הלילה הארוך הוא יתלבט אם להזהיר אותם מהסכנה, או לשמור את המידע לעצמו.  הטריילר נראה סביר, כזה שעושה את העבודה, אבל לא הרבה מעבר לזה.

עוד סרט שהוקרן כבר בישראל (בפסטיבל חיפה) הוא "האדם העשירי" (El Rey del Once). הפעם מדובר באכזבה. פספסתי את ההקרנה שלו בחיפה, וגם כשהייתי השנה בפסטיבל ברלין, הסרט הזה חמק לי. אבל מסתבר שדניאל בורמן, במאי סימפטי שמרבה להתעסק בחיי הקהילה היהודית בבואנוס איירס (ואחד מסרטיו אף צולם בים המלח), הפעם האקדמיה הארגנטינאית מתעלמת כמעט לחלוטין מסרטו האחרון, ומעניקה לו רק מועמדות אחת – לפרס השחקנית (חולייטה זילברברג).

יש עוד כמה סרטים מסקרנים ברשימת המועמדים, שאולי עוד יגיעו להקרנות בישראל, למשל: להמשיך לקרוא

סארו – הדרך הביתה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lion)

האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אמר פעם מישהו. הנופים, השפה, הריחות, המאכלים, התרבות – כל האלמנטים המרכיבים את הסביבה שאל תוכה נולדנו, הם חונכים אותנו, מעצבים את זהותנו, מפסלים את אישיותנו. ומה אם אנחנו לא יודעים דבר על עברנו? מה אם החלק הזה של חיינו נעלם מהזכרון, נמחק מסיפור חיינו? איך נוכל להמשיך הלאה, קדימה, אם לא ידוע מה היה מאחור?

בסוף "סארו – הדרך הביתה", גיבור הסרט, סארו, אכן הולך קדימה. אבל "סארו – הדרך הביתה" מיטיב לתאר את אותו חסך, את אותו פגם בחיים של גיבור הסרט, שיש לו רק מושג קלוש על המקום ממנו בא, את חוסר יכולתו להתמיד בלימודיו, בקשר הרומנטי המשמעותי, ובחייו בכלל – כל אלו הם תוצאה של חוסר השלמות הזו של עצם קיומו.

lionכבר כמה חודשים מאז שמעתי לראשונה על הסרט הזה, ואם לומר את האמת, ציפיותי לא היו גבוהות. היה נדמה לי שמדובר בסוחט דמעות מקצועי, שכל מטרתו היא לגרום לצופים לבכות. בכוח. אבל מתברר ש להמשיך לקרוא

החטאים: הביקורת

הסרט החדש של אבי נשר. הבמאי הישראלי הכי מצליח, והכי יציב ועקבי ביצירה שלו, חוזר עם סרט חדש. ולמרות הפגמים שיש בסרט החדש, גם הסרט הזה יזכה בהצלחה (כנראה), כי, מצד שני, ולמרות הנושא הפרובוקטיבי, יש גם הרבה דברים להעריך בסרט החדש.

לפני 15 שנה, כשתור הזהב המודרני של הקולנוע הישראלי היה עדיין בחיתוליו, יצא למסכים סרט שנקרא Made in Israel. זאת היתה קומדיה מטורפת על הנאצי האחרון. ארי פולמן (לפני "ואלס עם באשיר") עשה סרט נועז על הצורך שלנו לשחרר כבר את התפיסה שלנו בזכר השואה. היינו, ראינו, הפנמנו, הלאה. הסרט של פולמן לא זכה בזמנו להצלחה, אולי בגלל שהקהל הישראלי ב-2001 עדיין לא היה מוכן להניח לזכר השואה, ואולי גם בגלל שהסגנון הקומי במופגן של פולמן ניכר אותו מהסרט (אני מאוד אהבתי את הסרט ההוא. כמה שנים לאחר מכן ארי פולמן יעשה סרט פורץ גבולות שיזכה להצלחה גדולה. משהו שנקרא "ואלס עם באשיר"). הסרט החדש של אבי נשר דן בנושא דומה, אבל סגנונו אחר. הוא מלודרמטי ומלטף, וברוב חלקיו הוא עשוי במיומנות שתלטף את הקהל, שסביר להניח שיענה לסגנון הבימוי הזה, ובכלל, עברו כבר 15 שנים מאז הסרט ההוא של פולמן (ו-70 שנים מאז המלחמה ההיא). ישראלים כבר יורדים לברלין, גרמניה. והסרט הרי מבוסס על סיפור אמיתי. אולי עם ישראל מוכן לקבל את הסרט הזה של נשר, שמבקש להשלים כבר עם השואה, עכשיו יותר מאז.

אבי נשר עושה ב"חטאים" סרט שהוא בו זמנית מוקפד ואמביציוזי מאוד, וגם סרט מרושל באופן מפתיע. "החטאים" מתרחש בישראל, גרמניה, ופולין, והוא גם סרט תקופתי, והעיצוב האמנותי ושימת הלב לפרטים שהרכיבו את המציאות הישראלית והאירופית ב-1977, זמן התרחשות העלילה – הכל כאן מדויק ומרשים מאוד (ושימו לב לבדיחה הפרטית של אבי נשר הנוגעת לסרט הביכורים שלו עצמו, "הלהקה", שצולם ב-1977. זה מופיע בחטף, לרגע קט, ברקע, וזה הצחיק אותי בקול רם). וכרגיל, אבי נשר פוגע בול בליהוק, ובהקפדה על עבודת המשחק.

הסיפור הוא על שתי אחיות שונות באופיין.

past-lifeהסכנה בסיפורים מעין אלו היא ש להמשיך לקרוא

הסודות של איידה: הביקורת

והמנהג הנפלא של הפצת סרטים דוקומנטרים ישראלים בהפצות מסחריות רגילות נמשך. האחרון בסדרה (בינתיים) הוא "הסודות של איידה", סרט פוסט-שואה שמגלם בתוכו סיפור מלא אמוציות. כסרט, הוא עובד רק בחלקו.

aidas-secretsיש משהו קצת מתסכל בצפיה בסרט הדוקומנטרי הזה. הסיפור שהסרט הזה מספר מכיל דרמה גדולה, רגשות גועשים, גם מפעם וגם מהיום, טוויסטים וגילויים מפתיעים – כל מה שדרמה טובה צריכה. וזה לא תסריט שנכתב ע"י תסריטאי בן אנוש, אלא על ידי ישות אלוהית, גורל, או איך שלא תקראו לזה – סיפור שהיה באמת. הבעיה עם הסרט הזה היא שכל עוד מספרים לנו על המתרחש או על מה שקרה בגוף שלישי, הדרמה עובדת ומרתקת. יש בסיפור הזה אפילו תובנה על תקומתו של העם היהודי אחרי האסון הגדול ביותר שניתן (או אולי לא ניתן) לדמיין. באופן פרדוקסלי, כשאנחנו צופים בדמויות עצמן מושפעות ע"י הנעשה – משהו בסרט הופך צולע ואף קצת מגוחך.

כי נדמה לי, ואני רק יכול לנחש, אבל זוהי ההרגשה שסחבתי עימי לכל אורך הצפיה, נדמה לי ש להמשיך לקרוא