פסטיבל טרומסו 2022: הבוס הטוב

(שם הסרט במקור: El Buen Patrón)

בשנה שהביאה סרט חדש של גדול במאי ספרד (ואחד מהכי גדולים בעולם), דווקא הסרט הזה, של פרננדו לאון דה אראנואה, הוא הסרט הספרדי היציג של השנה. "הבוס הטוב" הוא המוביל במועמדויות לפרס הגויה של האקדמיה הספרדית לקולנוע, הוא נציג ספרד לאוסקר, ואפילו הצליח להשתחל אל תוך השורטליסט של 15 הסרטים האחרונים לפני שלב המועמדויות הסופי לאוסקר. ולמרות שהאוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית הולך להיות השנה מרוץ צמוד ומותח בין יפן, נורבגיה, ודנמרק, כשגם אירן, גרמניה, ופינלנד מחכות לעקוץ, ויש גם את סורנטינו האיטלקי, עכשיו, אחרי שראיתי את הנציג הספרדי, כדאי להכניס אותו גם למיקס.

מה שלא אומר שאני חושב שזה סרט מצוין או יוצא דופן. מה שזה כן אומר שמדובר בסרט מאוד מהנה, משעשע, עם ניסיון לומר משהו רציני על העולם האכזרי וחסר הרחמים של עסקים. וזאת גם הבעיה שלו.

לבמאי הסרט קוראים פרננדו לאון דה אראנואה. הוא התחיל את דרכו לפני קרוב לעשרים שנה עם סרטים (נהדרים) על עוולות חברתיות. על אבטלה ("ימי שני בשמש" היפהפה), על עולם הזנות ("נסיכות" המרגש). בסרטים שלו תמיד יש אנושיות חמה, הבנה לנפש האדם הנמצאת במצב קשה. אפילו לא מעט הומור יש בסרטים שלו, גם במצבים קשים. וזאת הצרה של "הבוס הטוב": זאת לא דרמה עם כמה רגעי הרפיה קומיים. "הבוס הטוב" היא קומדיה פרועה עם כמה רגעים של דרמה. וזה לא עובד, כי זה מקהה מאוד את חיצי הביקורת.

לבוס הזה קורים הרבה דברים במהלך שבוע גורלי. דה אראנואה מחזיק יפה בעריכה מדויקת לא מעט כדורים באוויר. כמה וכמה חוטי סיפור שכל אחד מהם מקבל את זמן המסך האפקטיבי שלו. בנוסף, לסרט הזה יש אס קטלני בשרוול: לתפקיד הראשי מלוהק אחד מהשחקנים הטובים ביותר בעולם היום, חוויאר בארדם. השחקן הזה נותן כאן הופעה מצוינת שמצילה את הסרט הזה מעצמו (כמעט). בארדם מסונכרן לחלוטין לחזון הבמאי, שמפיל עליו את להמשיך לקרוא

פסטיבל טרומסו 2022: מיס אוסקה

(שם הסרט במקור: Miss Osaka)

הסרט הוא מדנמרק, הוא מתחיל בדנמרק, ומהר מאוד מגיע לנורבגיה (למעשה, ממש לעיר שבה אני נמצא עכשיו, טרומסו), ואח"כ נוסע ליפן. יש לו הנחת יסוד מרתקת, ועיצוב אמנותי יפה. אבל יש לו יד מאוד לא בטוחה בבימוי, צילום שלא ממש יודע איך לתפוס את הרגע, עריכה מאוד מקרטעת, ושחקנית ראשית שלא ממש מספקת את הסחורה (אולי כי היא לא טובה, ואולי כי היא לא באמת קיבלה הדרכה ראויה מהבמאי).

הסיפור, בבסיסו, מעניין למדי, עם פוטנציאל רגשי לא מועט: זוג מדנמרק, הוא איש עסקים, והיא, אהם, חברה שלו (לא ממש ברור מה היא חוץ מ, אהם, חברה שלו) – הם נוסעים לנורבגיה לצורך עסקי. שלו. כבר מהתחלה ברור שהיא לא ממש מוצאת את עצמה בזוגיות הזו. שהוא איש עסקים, והיא החברה של האיש הזה. בת הלוויה שלו. ואז, במסעדה שבה אמורה להתרחש ארוחת העסקים (שלו) היא פוגשת אישה יפנית שנמצאת בנורבגיה. בין שתי הנשים נוצר קשר חברי כמעט מידי, והן נוסעות אל תוך הלילה הנורבגי למעין סדרה של שיחות (אני מניח שהבמאי, שהיה שותף גם לכתיבה, שאב השראה, לפחות תסריטאית, מההתחלה של טרילוגיית "לפני" של ריצ'ארד לינקלייטר). הסצנות קצרות מדי, השיחות מבולבלות מדי, מצולמות בצורה לא ברורה, עם חוסר בטחון בולט בהפעלת המצלמה כשצריך להתקרב או להתרחק בזום, העריכה חתוכה מדי, לא ממש נותנת למערכת היחסים הזאת להתפתח בצורה אורגנית, אבל ניחא.החלק המעניין של הסרט מתחיל כש להמשיך לקרוא

חוצלארצ

זה פוסט שלא נוגע לקולנוע. בערך.

בפוסט סיכום שנת 2021 כתבתי: ומה שאני עושה הוא לנסות לשמור על עסקים כרגיל, עד כמה שניתן

נאה דורש נאה מקיים

עד משבר הקורונה, הצלחתי ליצור לעצמי שגרה שכזאת שאפשרה לי לטוס פעם בשנה לחו"ל, למקום שיש בו פסטיבל קולנוע, ואז לטייל וגם לראות סרטים. הפעם האחרונה שהייתי בחו"ל הייתה נובמבר 2019, בפסטיבל הקולנוע בקורק, אירלנד. לפני הקורונה. לפני יותר משנתיים. אבל, כאמור, אני מנסה לחזור לשגרה, למרות הדלתא, והאומיקרון, והמילים האחרות ביוונית שאני עוד לא מכיר, אז טסתי.

כמה ווג'ראס זה לטוס בשגרת קורונה. זה אומר לעשות בדיקה לפני, ולהשיג אישור כניסה למדינת היעד, ולהשיג אישור כניסה למדינה שבה אני עובר בקונקשן, ולהשיג אישור יציאה מהארץ (הכול כפול 2. אני צריך גם לחזור…), ולהדפיס כל כך הרבה אישורים שצריך להראות לכל מיני אנשים שאני כבר מאבד את הצפון (מכירים את זה שהולכים בשדה התעופה ובודקים כל כמה דקות שהפספורט נמצא במקומו? עכשיו תכפילו את זה פי כמה, כי צריך לבדוק שכל האישורים האלו נמצאים גם). וזה גם כמובן אומר להיות ימים שלמים עם מסיכה (בנמלי התעופה ובטיסות עצמן). וזה בנוסף לכאב הראש הרגיל של טיסות לחו"ל.

אבל זה שווה. tromso city centerאני עכשיו נמצא באחד המקומות הכי צפוניים על פני כדור הארץ. מקום שנקרא טרומסו, נורבגיה.

קר כאן (סביב ה-0 מעלות, פלוס מינוס. בעיקר מינוס), אבל להמשיך לקרוא

פרסי רוברט 2022: המועמדויות

היום התפרסמו בדנמרק המועמדויות לפרס הרוברט של האקדמיה הדנית לקולנוע לשנה זאת.

הפתעה מספר אחת: "לברוח" (Flugt), אחד הסרטים הכי מדוברים השנה בסצנת הפסטיבלים העולמית, סרט שהוא אחד המועמדים המובילים לאוסקר השנה, הסרט הזה קיבל רק 4 מועמדויות לפרס במגרש הביתי שלו: לפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, עריכה, סאונד, ומוסיקה. נציג דנמרק לאוסקר לא מועמד אפילו לפרס הגדול, פרס הסרט הטוב ביותר. וזה דווקא סרט יפה ומרגש, גם אם לא הכול עובד בו (הנה מה שכתבתי עליו כשראיתי אותו בפסטיבל ירושלים. הסרט אמור לעלות להקרנות מסחריות בישראל בקרוב).

אז חוץ מ"לברוח", יש עוד כמה סרטים מדנמרק שהאקדמיה מצאה ראויים לפרסים. אלו הם הסרטים המובילים את רשימת המועמדויות השנה:

מרגרט ה-1 (Margrete den Første) – שרלוט סילינג

הסרט המוביל במספר המועמדויות לפרס הרוברט השנה הוא דרמת תלבושות היסטורית. סיפור המתרחש במאה ה-15: המלכה מרגרט שולטת על להמשיך לקרוא

ליקריץ פיצה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Licorice Pizza)

בחיי שאני לא מבין את הסרט הזה

זה לא שהסרט הזה רע. הוא לא. יש בו לא מעט סצנות נהדרות. אבל מבחינתי שום דבר לא מתחבר לשום דבר. אני לא הבנתי על מה הסרט הזה.

האם יש כאן סיפור על הוליווד, מקום קר, עסקי, ומזויף, אבל גם מקום לידת החלומות?

גיבור הסרט הוא להמשיך לקרוא

סיכום שנת 2021 בקולנוע

איזו שנה לא נורמלית. שנה מאנית-דפרסיבית. או שאין קולנוע בכלל, או שיש. או שלא באים בכלל לראות סרטים, או שבאים בהמוניהם. או שיש סרטים שמצליחים במספרים דמיוניים, או שיש סרטים שאף אחד (ממש אף אחד) לא בא לראות. והסרטים שמצליחים הם בדרך כלל המסחריים עד מאוד, אבל אלו שהם קצת יותר מופנמים (והרבה יותר מעניינים. אותי) – אליהם כמעט אף אחד לא הולך. ואני מדבר גם על הסרטים המאוד מסקרנים שאנשים ממש חיכו להם, למשל, "האב". סרט שכזה, בזמנים פחות קיצוניים, היה יכול להיות להיט קופתי מסיבי. השנה הוא בקושי השמיע ציוץ בקופות.

ויש הרבה דוגמאות אחרות. רובן סרטים טובים עד מצוינים ממש, שמוצאים את דרכם אל הקהל, אם בכלל, רק בפלטפורמות דיגיטליות. ובמקומות כאלו, אם הקהל מוצא את הסרטים האלו בכלל, קשה להגיע ללב. דווקא בקולנוע הסרטים מרגשים יותר, מצחיקים יותר, מרשימים יותר. אז מה שנשאר הוא בלבול חושים.

ומה שאני עושה הוא לנסות לשמור על עסקים כרגיל, עד כמה שניתן. לראות את הסרטים שמעניינים אותי בקולנוע (המסחרי, או בסינמטקים, או בפסטיבלים), ולכתוב עליהם. המפיצים, כמו כולנו, גם מבולבלים, ולא כל כך יודעים איך להתנהל מול הדלתא או האומיקרון. להוציא סרטים או לא. וכך, בבואי להכין רשימה של הסרטים הטובים של השנה לטעמי, חשבתי האם לעשות סיכום כמו בכל שנה, כלומר, האם להכין 2 רשימות: הסרטים הכי הטובים לטעמי שהופצו ועוד רשימה של אלו שלא הופצו, כי, מסתבר, היו לא מעט סרטים מצוינים שראיתי השנה, ומסתבר שהם הולכים להיות מופצים בישראל, מתישהו. למשל, "אימא קטנה" הצרפתי הנפלא,  או "האדם הגרוע בעולם" הנורבגי הנהדר (מועמד מוביל לזכייה באוסקר השנה), או "לברוח" הדני המרתק, או "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" הרומני הפסיכי. כל אלו אמורים לעלות מתישהו להקרנות מסחריות, אבל כשראיתי אותם לא היה מושג שהם נקנו להפצה מסחרית בכלל (ולגבי הפורנו הרומני – הייתי די בטוח של"לב" לא יהיו ביצים להוציא את הסרט הזה למסכים מסחריים. מסתבר שיש להם).

אבל, מסתבר, מעבר לסרטים הנהדרים שהופצו ואלו שעדיין לא, יש לא מעט סרטים מצוינים שעד כמה שידיעתי מגעת לא נרכשו להפצה, ועדיין שווה לחפש אותם. הצלחתי להרכיב שתי רשימות של עשרה סרטים כל אחת, גם בשנה כזאת מאנית-דפרסיבית. אז הנה הם, הסרטים שהכי אהבתי בשנת 2021, חלק ראשון:

מבין אלו שהופצו מסחרית:

10.הגורם האנושי – דרור מורה (ישראל)לפני שבתי הקולנוע המסחריים חזרו מהקורונה, הסינמטקים כבר הקרינו סרטים, בחלקם בהקרנה מסחרית. אחד מהם היה הדוקומנטרי הזה על עשור בחיי המדינה הזאת. העשור של שנות ה-90. עשור שהתחיל ב להמשיך לקרוא

תמונת הנצחון: הביקורת

נתחיל מהסוף: כן, זאת הפקת פאר. ממש. משהו שלא נראה כמוהו בארץ זה זמן רב. אולי אף פעם. צילום מרשים מאוד, בימוי התרחשויות של במאי מיומן שיודע לעשות סדר בבלגן העצום של המלחמה – יש כאן סרט מאוד יוצא דופן מבחינת גודל.

אבל מבעד לערפל המלחמה (ויש כאן הרבה עשן ערפילי והרבה מלחמה) אני מתחיל לתהות מהי התכלית של תמונת הנצחון? וכאן העניינים מתחילים להסתבך. כי מה שאני מבין מהסרט הזה הוא סוג של הצהרה של אבי נשר: תשמעו, אנחנו נלחמנו כל כך הרבה כל הזמן בינינו לביו עצמנו, בין ימין לבין שמאל, עד ששכחנו מהו הבסיס לקיומנו כאן. שכחנו למה המדינה הזאת קמה בכלל. אנחנו כבר לא ידעים מה זאת ציונות.

כן, "תמונת הנצחון" הוא סרט פטריוטי. סרט שמהלל את הגבורה היהודית, והופך את הנוכחות הערבית באזור לסוג של ישות של רשע. דווקא בזמן ש להמשיך לקרוא

לקראת 2022 בקולנוע הישראלי: סקירה

המצב בעייתי. כן, קורונה, אבל הרצון עכשיו הוא לנסות לחיות לצד המגיפה. ייקח עוד זמן עד שהדבר הזה ייעלם מחיינו, ועד אז, מנסים כאן (ובעולם) איכשהו לחיות רגיל. וזה אומר, גם, לראות סרטים בקולנוע. הרתיעה מובנת, ואכן, כמות הצופים המגיעים לקולנוע נמוכה משמעותית מהכמות שהייתה לפני הקורונה, אבל לחיות לצד המגיפה אומר גם להמשיך לספר את הסיפורים שלנו. להמשיך להקשיב לסיפורים שיש לאנשים לספר. להמשיך לחיות את העולם הזה, גם אם האינסטינקט הטבעי הוא לעצור את החיים. עצרנו. עכשיו ממשיכים בזהירות.

עוד מלפני הסגרים נוצר תור של סרטים ישראלים המחכים לראות אור מקרנה של הקרנות מסחריות. ואחרי ההלם הראשוני, בתי הקולנוע היו סגורים לתקופה ארוכה, אבל ההפקות המשיכו להצטלם, כדי להאריך את התור למידה מפלצתית. יש הרבה מאוד סרטים ישראלים שמחכים לפגוש את הקהל שלהם, כמה מהם מסקרנים במיוחד. הנה סקירה על הסרטים הכי מעניינים (לטעמי) שנמצאים כעת בחדרי עריכה, ומחכים לפריצה שלהם (שתגיע מתישהו בעתיד, ובכל זאת, טעימה קטנה וראשונית מהעתיד הזה):

אמריקה – אופיר ראול גרייצרלפני כמה שנים הגיע במאי משום מקום וזכה בהרבה פרסים וגם באהבת הקהל על סרט יפהפה שנקרא "האופה מברלין". גרייצר לא חיכה הרבה, ודי מהר יצא לצלם את סרטו הארוך השני. כמו סרט הבכורה שלו, גם זה מביא אורחים מ להמשיך לקרוא

הבת האפלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Lost Daughter)

כישרונות גדולים התקבצו כדי ליצור את "הבת האפלה". מגי ג'ילנהול, שחקנית טובה ואהובה, מביימת כאן לראשונה. אוליביה קולמן, שחקנית טובה ואהובה, באה לכאן לתפקיד ראשי. ג'סי באקלי, כוח עולה בקולנוע הבריטי והעולמי, באה גם היא לכאן לתפקיד ראשי. שחקנים מצוינים באים לכאן לתפקידי משנה קטנים: אד האריס, למשל, וגם אלבה רורוואכר האיטלקייה. וחלק מצוות ההפקה הוא ישראלי. וכל הפרויקט הזה הוא עיבוד של ספר של אלנה פרנטה ("החברה הגאונה"). יש כאן אפילו מבט לא שגרתי על הצד הנשי של החיים, מבט חתרני אפילו.וכל זה מביא את הסרט ל…משהו מאוד בינוני ומאכזב.

הסרט הזה מספר שני סיפורים. ובאף אחד מהם אין מספיק בשר כדי ליצור רגש דרמטי שיערב אותי בחיי הדמויות.

סיפור אחד הוא על אישה בת 48 ש להמשיך לקרוא

חיפושית הזהב 2022: המועמדויות

אתמול התפרסמה בשוודיה רשימת המועמדים לפרס חיפושית הזהב של האקדמיה לקולנוע שם. הפעם הרשימה מכילה מבחר אקלקטי למדי של סרטים, מסרטים אמנותיים ולא מאוד קומוניקטיביים, דרך פרובוקציות עם או בלי כיסוי, סרטים דוקומנטריים, ועד לסרטים בסגנון קלאסי. רשימה משונה קצת, ועם זאת מסקרנת. אלו הם הסרטים השוודים המובילים של השנה:

קלרה סולה (Clara Sola) – נטלי אלווארז מסן

הסרט המוביל במספר המועמדויות לפרס האקדמיה השוודית לקולנוע הוא סרט דובר ספרדית שהוא גם הנציג של קוסטה ריקה השנה לאוסקר (קו פרודוקציה עם שוודיה, כך שיש בזה הגיון, גם אם קלוש).

בכפר מרוחק בדרום אמריקה חיה קהילה סגורה. קלרה סולה היא אישה בת 40 ש להמשיך לקרוא