גלגל ענק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wonder Wheel)

באחת הסצינות בסרט קייט ווינסלט עומדת מול המראה, מתרגלת את מה שהיא הולכת להגיד למציל החתיך. מציגה טיוטות לפני הדבר האמיתי. וזה "גלגל ענק". טיוטה של סרט.

הסרט החדש של וודי אלן. משהו שאפילו המבקרים כבר התעייפו מלחבוט בו. ואם לומר את האמת, הפעם הם די צודקים. "גלגל ענק" הוא סרט מאוד בינוני. אבל הוא לא כזה נורא כמו שעושים ממנו. יש בו הרבה בעיות, אבל הוא דווקא מעניין. נכון שיש בו מיחזור של סרטים אחרים שוודי אלן עשה, ונכון שהרעיון הפסימי של אלן הנוגע לחטא בלי עונש כבר בוצע הרבה יותר טוב בסרטים קודמים שלו, אבל גם כאן יש, בבסיס הסרט, סיפור לא רע. הבעיה היא שהפעם אלן כל כך התרשל בהבאת הסיפור אל המסך שזה מתסכל. שב בבית, לטש את התסריט, תכתוב עוד דראפט או שניים, ואח"כ צא לצלם את הסרט. אבל וודי אלן כבר עובד על אוטומט. וחבל.

עד כמה הסרט הזה עצל? יש שני מאפיונרים שמחפשים את אחת הדמויות, ומופיעים כאן לשני חצאי סצינות. לתפקיד המאפיונרים אלן ליהק שני שחקנים, שניהם מהקאסט הקבוע של סדרת הטלויזיה "הסופראנוס". סדרה על מאפיונרים. השניים האלו עושים את התפקיד הזה מתוך שינה, בלי מאמץ. אבל זה רק סימפטום. לתסריט של אלן כאן אין להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2017: הזוכה

היום התקיים באוסטרליה טקס חלוקת הפרסים של האקדמיה האוסטרלית לקולנוע לשנת 2017 (למעשה, מכיוון שהאקדמיה באוסטרליה מחלקת פרסים גם ליצירות טלויזיה, וכמות הפרסים גדולה, הטקס מתחלק לשניים. החלק הראשון התקיים שלשום, והשני היום). את רשימת המועמדים לפרס סקרתי כאן לפני קצת יותר מחודש. ויש זוכה אחד. זוכה גדול. הוא היה מועמד ל-12 פרסים. הוא זכה ב-12 פרסים. והזוכה הוא אהוב ומוכר גם בישראל. הזוכה הוא להמשיך לקרוא

קוקו: הביקורת

(שם הסרט במקור: Coco)

איך הם עושים את זה? כל פעם מחדש, אולפני פיקסאר עושים עבודה מדוקדקת, מקצועית, יסודית, פרפקציוניסטית, ויודעים, שוב ושוב, ליצור מוצרים שמכוונים לקהל הרחב, סרטים עם נושאים חוצי גילאים, שמתאימים גם לילדים וגם למבוגרים, מבלי לוותר על איכות ומבלי להתיילד. היו לאולפני פיקסאר גם סרטים מאכזבים, והיו רגעים שחשבתי שהקסם כבר פג. ואז הם מביאים סרט כמו "הקול בראש". או "קוקו".

בבסיסו, "קוקו" הוא סרט התבגרות. סיפור על נער צעיר עם תשוקה לעצמאות. תשוקה למציאת דרכו בעולם. תשוקה למוסיקה. והוא, כמו כל להמשיך לקרוא

האיש שהפיל את הבית הלבן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mark Felt, The Man who Brought Down the White House)

אף פעם לא ממש אהבתי את ליאם ניסן. הוא יבש מדי לטעמי. גמלוני, חמוץ מראה. אבל בכל זאת הלכתי לראות את הסרט הזה שהוא מוביל, כי יש כאן דוקו-דרמה על אחד הסיפורים המרתקים ביותר של המאה ה-20. חקירה לשחיתות עמוקה כל כך שבסופה התפטר נשיא. סיפור יוצא דופן (ומה פתאום, זה לא דומה בכלל למה שקורה עכשיו בארצות הברית. או בישראל). התוצאה: יבש. חמוץ. כמעט לא מעניין.

כי ליאם ניסן עושה את מה שהוא תמיד עושה: עובד על תו אחד. הדמות הזאת של מארק פלט, היא כל כך צודקת כל הזמן. חשובה מאוד. אידאליסטית. מאמינה בצורה כל כך בסיסית בצדקת הדרך. חכמה ומתוחכמת כל כך. כמעט סופרמן. אין בכלל חולשות לאיש הזה. הוא מושלם. וכך ניסן מציג בסרט דמות כל כך להמשיך לקרוא

קרב המינים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Battle of the Sexes)

לפני עשור בערך היה סרט אחד מקסים שהגיע משום מקום וכבש את לב העולם. "מיס סאנשיין הקטנה" היה סרט מרענן, משעשע, מרגש, כיפי, והוא אפילו זכה בשני אוסקרים (לשחקן משנה ולתסריט). יוצרי הסרט ההוא קצת התברברו מאז, ולא הצליחו לשחזר את ההצלחה. עכשיו הם חוזרים, וגם הפעם מדובר בסרט חמוד, משעשע, אפילו מרגש לעיתים, אבל הקסם של "מיס סאנשיין" עדיין נשאר ייחודי. נראה לי ש"קרב המינים" ישאר סרט מינורי בפילמוגרפיה של יוצרי הסרט. חביב אבל לא מספיק טוב.

כי יש כאן סיפור מרתק. חשוב. אמיתי. אלופת טניס נלחמת על זכויות נשים, תשלום הוגן ושווה, מנהיגה מרד בהגמוניה הגברית, יוצרת תנועת מחאה שכולה שמחת חיים ואמונה בצדקת הדרך. ויותר מכך, מדובר בשנות ה-70, זמנים בהם שכר שווה לנשים היה מושג משונה, לא כזה שנמצא בקונצנזוס. לא כזה שנמצא בכלל בדיבור הציבורי. ואשה אחת מוצאת בעצמה אומץ כדי לצאת נגד השיטה. להיות מצטיינת בתחומה, ולדרוש יחס שווה כמו לגברים באותו מקצוע.

אמה סטון, בתפקיד הראשי, היא עושה את הסרט. היא מחזיקה אותו בחיים. היא הסיבה לראות אותו, למרות להמשיך לקרוא

סה לה וי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Les Sens de la Fête)

בישראל (ובעולם הגדול) קוראים לסרט הזה "סה לה וי". השם המקורי של הסרט הוא אחר, ומתאים יותר. "תחושה של חגיגה" (תרגום בערך. הצרפתית שלי חלשה). גם "תחושה", וגם "חגיגה". צמד היוצרים שהביאו את הלהיט הגדול "מחוברים לחיים" ואת הסרט היפה "סמבה" יצרו בעבר עירוב של דרמה וקומדיה, ובסרט החדש שלהם הם משתכללים, יוצרים קומדיה טהורה, אבל עם הרבה לב, הרבה אהבת אדם, וגם אם אין ממש סיפור בסרט הזה, יש כאן גם דרמה, וגם הרבה קומדיה – והתוצאה, אחד הסרטים הכי יפים, מהנים, מחממי לב של השנה.

כי אם מישהו ישאל אתכם – אז על מה הסרט, האמת היא שאין הרבה מה לומר. יש תיאור מצב: חברת קייטרינג מארגנת חתונה מפוארת בטירה עתיקה לפי דרישות מאוד מפורטות של לקוח. מאוד מפורטות. בחברה הזו יש להמשיך לקרוא

דינה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dina)

במסגרת היוזמה המבורכת של דוקאביב לפרוס הקרנות של סרטים דוקומנטרים מדוברים מהעולם על פני כל השנה, מוקרן החודש בסינמטק תל אביב הסרט "דינה". לכאורה, מדובר בממתק מרגש. למעשה, מדובר בסרט נודניקי בצורה בלתי רגילה, גם אם לכאורה אני צריך לבוא מראש במצב רוח סלחני.

כי הסיפור הוא על זוג לפני חתונה. הסרט עוקב אחריהם לפני, במהלך, וקצת אחרי החתונה. אה, וצריך לומר גם ששני בני הזוג נמצאים בתפקוד גבוה יחסית. יחסית לזה שהם אוטיסטים, או עם תסמונת אספרגר. או גם וגם. אז לכאורה צריך לבוא לסרט הזה בגישה סלחנית מראש. לאנשים האלו קשה א-פריורית. אז את כל הקשיים שכרוכים בניהול מערכת יחסים רצינית – כל מה שאומר כאן עלול להיחשב כחסר רגישות.

ובכל זאת, אני לא ממש מבין את הסרט הזה. ראשית, ר להמשיך לקרוא