פרסי אופיר 2020: המועמדים

ברוכים הבאים לרשימת המועמדים לפרסי האופיר לשנת 2020, או, ליתר דיוק, לתחרות לתואר: הסרט היציג של מדינת ישראל לאוסקר.

כי השנה הדיסוננס בין בחירת הסרט הטוב לבין בחירת הסרט היציג לאוסקר נחשף במלואו: בתי הקולנוע בישראל סגורים כבר למעלה משישה חודשים. אין הקרנות של סרטים בכלל. בתחרות של השנה משתתפים 23 סרטים. רק 7 הופצו לקהל הרחב (ויש עוד כמה, חלקם טובים מאוד, שמחכים להפצה עוד מהתחרות של השנה שעברה). לתחרות השנה ניגשו 26 סרטים. שלושה פרשו מהתחרות בדרך, כולל הסרט המסקרן מכולם, "אחד בלב" של טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש"). גם החדש של ערן קולירין ("ביקור התזמורת") פרש. לאיתן פוקס ("יוסי וג'אגר") יש סרט חדש השנה. הוא בכלל לא ניגש לתחרות.

אז מה שנשאר היא תחרות בין סרטים שמקווים לקצת יחסי ציבור כתוצאה מזכייה פוטנציאלית, כדי שאנשים יבואו לראות אותם בבתי קולנוע שעדיין סגורים, ואין צפי לפתיחתם. ובאותו עניין:

לפי תקנון האקדמיה האמריקאית, על הסרט המייצג כל מדינה להיות מופץ מסחרית לקהל הרחב עד לתאריך 31 בדצמבר. האם בתי הקולנוע בישראל יפתחו עד אז?

יש סייג אחד לחוק הזה בתקנון האמריקאי: אם הסרט היה אמור להיות מופץ, ואז קיבל הפצה דיגיטלית כי בתי הקולנוע נסגרו, אז הוא יהיה כשיר. כלומר, הפצה דיגיטלית (VOD) יכולה לכאורה להכשיר את הסרט לייצוג המדינה באוסקר. אבל האקדמיה הישראלית תצטרך לספק לאמריקאים מסמכים שהסרט אכן היה מתוכנן להיות מופץ בהפצה רגילה, ואז הופץ דיגיטלית. בתקנון האמריקאי כתוב בפירוש:

Provide to The Academy documentation (original document(s) and an English translation) of government mandated theater/cinema closure dates, previously planned theatrical release and steaming distribution or video on demand agreements

כמו כן, התקנון האמריקאי מציין בפירוש שהקרנה בפסטיבל כלשהו לא הופכת את הסרט לכשיר לייצג את המדינה, אלא רק הקרנה מסחרית רגילה.

סייג נוסף שהאקדמיה האמריקאית מציינת לחוק הזה: הסרט יכול להיות מופץ מסחרית גם בכל מדינה אחרת (שהיא לא ארצות-הברית), אבל מי יפיץ עכשיו סרט ישראלי, ויהיה הטוב ביותר, כשבתי הקולנוע ברוב מדינות העולם פתוחים באופן מוגבל, ואפילו הסרט המסקרן ביותר בעולם השנה (Tenet) עושה עסקים מוגבלים, או לפחות כאלו שרחוקים מאוד ממה שהיה צפוי.

כלומר, אלא אם הסרט הזוכה השנה יהיה אחד מה-7 שכבר הופצו ("אלוהי הפסנתר", "המוסד", "המחשמלים", "המתים של יפו", "הרפתקה בשחקים", "מחילה", ו"עכביש ברשת"), האקדמיה הישראלית צריכה לקוות ולעשות אולי אפילו טקסי וודו שונים ומשונים כדי שבתי הקולנוע בישראל יפתחו לקהל הרחב לפני 31 בדצמבר. (אה, רגע: כדי להיות כשיר לייצג אותנו באוסקר, הסרט צריך להיות מופץ אחרי ה-1 באוקטובר 2019. "המוסד" הופץ ביוני בשנה שעברה. "הרפתקה בשחקים" הופץ ביולי 2019. "מחילה" הופץ בספטמבר 2019. הם לא כשירים לייצג את המדינה באוסקר). (ואה, עוד רגע: "עכביש ברשת" דובר ברובו אנגלית. גם הוא לא כשיר). אני אמנם מעריך את האקדמיה שמתעקשת על טקס לקולנוע גם בימי משבר (ואני ממשיך לסקור בבלוג שלי את טקסי האקדמיות בחו"ל מאותה סיבה), אבל, שלא כמו בחו"ל, אם התחרות היא בין סרטים שכמעט אף אחד לא ראה, ואין יודע מתי נראה, אז התחרות היא רק כדי לשלוח איזשהו סרט לאוסקר, איזושהי תקווה חלושה לפרס חמקמק, ובלי קשר בכלל לאנשים החשובים באמת: הקהל הישראלי רוכש הכרטיסים.

אני צריך לומר שמבחינה אישית, השנה, לראשונה זה לפחות 15 שנה, לא פקדתי את הקרנות האקדמיה. אני לא חבר אקדמיה (מעולם לא הייתי), וההקרנות השנה היו מצומצות בגלל הקורונה, ולא יכולתי להידחף כמו שאני עושה כל שנה (מה גם שלא יכולתי לקבל הרשאה לצפייה דיגיטלית, כי אני לא חבר אקדמיה). כך שיוצא שמתוך 23 הסרטים שבתחרות, ראיתי רק 9 (אלו שהופצו ברובם, ועוד כמה בפסטיבלים). הסרטים המסקרנים מכולם לגבי מבין אלו שבתחרות הם "הנה אנחנו" של ניר ברגמן, ו"אסיה" של רותי פרי-בר (למרות שגם אני מודה שאם בתי הקולנוע נפתחים מחר, הסרט שאני הכי ארצה לראות, גם אם הוא לא סרט איכות, הוא "לשחרר את שולי". אחרי יותר מחצי שנה בבית, אני רוצה לראות קומדיה עם שלישיית "מה קשור". אח"כ אני אראה את הסיפור על אבא ובן אוטיסט, או על אמא שעוזרת לבת שלה שחולה במחלה סופנית).

ואחרי כל זה, אני עדיין מתעניין בקולנוע ישראלי. קולנוע. זה שרואים בקולנוע. אז בתי הקולנוע עדיין סגורים, אבל המועמדויות לסרטים שאולי יוצגו באולמות ובהיכלים מתישהו מתפרסמות היום, והנה הן:

להמשיך לקרוא

אריאל 2020: המועמדויות

אתמול בערב (במהלך הלילה שעון ישראל) התפרסמה רשימת המועמדים לפרס האקדמיה לקולנוע של מקסיקו, פרס האריאל. מקסיקו נפגעה קשה מהקורונה, ויש בה מאות אלפי חולים, ועשרות אלפים איבדו את חייהם כתוצאה מהמחלה הזאת. מכורח הנסיבות, הטקס הזה אכן נדחה, אבל הוא לא בוטל. בדרך כלל, הטקס במקסיקו מתקיים באיזור יוני, אבל השנה הוא נדחה לספטמבר. וזה לא מאוד מסובך, כי כל הסרטים שעמדו לשיפוט האקדמיה במקסיקו כבר הופצו לקהל הרחב לפני הקורונה, שלא כמו אקדמיה אחרת במזרח התיכון, שעושה תחרות בין סרטים שאף אחד לא ראה (חלק מהם סרטים שגם אף אחד לא יראה). אף אחד מהסרטים המובילים את רשימת המועמדויות לא נראה או נשמע לי מוכר, וכרגע קשה לראות מתי אוכל לתפוס חלק מהם בפסטיבלים כאלו ואחרים, אבל עדיין מעניין אותי לדעת מה קורה במדינה הזאת, שמוציאה מתוכה קולנוע מעניין, כולל במאים זוכי אוסקר בשנים האחרונות. אלו הם הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות של פרסי אריאל לשנת 2020:

אני לא כאן (Ya no estoy aqui) – פרננדו פריאס

הסרט המוביל במספר המועמדויות להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2020: התחלה (בערך)

אתר האינטרנט של האקדמיה הישראלית לקולנוע התעדכן היום עם רשימת הסרטים בתחרות פרסי אופיר לשנת 2020. כמו כן, לרשימה צורף מכתב מאת אסף אמיר, יו"ר האקדמיה, ומאת נעמי מיכאלי, מנכ"לית האקדמיה.

במכתב הם מציינים שהם אמנם מבינים שהמצב עדיין לא ברור, ושהמחשבה הראשונית היא בכלל על הפרנסה, ולא על הפרסים, ובכל זאת הם מבקשים לקיים את התחרות, גם אם עדיין לא ברור איך ומה בדיוק. אבל משורה וחצי במכתב אני כנראה מבין מה הסיפור: זאת לא תחרות לבחירת הסרט הישראלי הטוב של השנה. זאת התחרות לבחירת הנציג הישראלי לאוסקר. במכתב כתוב:

חשוב לנו שלא לוותר על שנת 2020. לתת חשיפה לסרטים שנעשו והופצו כמו גם לסרטים חדשים.

אז קודם כל: איזו חשיפה? למי החשיפה? הרי מתוך רשימת 26 הסרטים שבתחרות השנה, רק 7 הופצו לקהל הרחב. עוד 19 ממתינים להפצה. בהתחלה, רק לכמה מאות חברי האקדמיה תהיה גישה לצפייה בהם. בהמשך, בעוד כמה חודשים, שנה, שנתיים, או שלוש (אם בכלל) – לקהל הרחב. בהמשך המכתב נכתב:

בנוסף אנחנו בודקים בימים אלה היתכנות להקדים כבר בשנת 2021 את טקס אופיר לתקופת האביב כדי לאפשר זמן מספיק לקמפיין אוסקר ראוי לסרט הזוכה…ובכך לקדם אף יותר את החשיפה של קולנוע ישראלי בעולם.

כלומר: אנחנו מכוונים את הקולנוע הישראלי החוצה, לחוצלארץ. תושבי ישראל לא חשובים. וזה חבל, כי אני דווקא עוקב אחרי האתר של האקדמיה הישראלית בזמן האחרון, ופרויקט "מובילים קולנוע" בהובלת האקדמיה הישראלית הוא מפעל יפה, שבמסגרתו מאורגנות הקרנות של סרטים ישראלי שונים, חדשים יותר ופחות, במקומות רבים ושונים בארץ, בליווי שיחות עם היוצרים. כך שהאקדמיה כן פועלת להנגיש קולנוע ישראלי לקהל, רק שנדמה לי שהאקדמיה עצמה כאילו מתביישת בפעילות שלה, ואת הפעולות הגדולות שלה היא מכוונת החוצה, במקום לקהל הרחב והמגוון שיבוא לראות סרטים ישראלים בצוותא, בכל המדינה, בבת אחת, מה שייצור דיבור על במאים, שחקנים, וסרטים ישראלים, ויהפוך את הקולנוע הישראלי להצלחה כאן, פה בישראל, ולא רק שם, בחו"ל.

להבנתי, האקדמיה לא מוותרת על ההקרנות המסורתיות, אבל מכיוון שכרגע בתי הקולנוע סגורים, לא נקבע לוח זמנים להקרנות. חברי האקדמיה יוכלו לצפות בסרטים בלינק מאובטח במחשב, אבל אני לא ממש יודע כמה מהם באמת עושים את זה, ואני לא באמת יודע אם רק על הבסיס הזה תתקיים ההצבעה.

ובכל זאת, מהם הסרטים הבולטים ברשימה?

ראשית, אלו ש להמשיך לקרוא

צוללת: הביקורת

הקורונה עדיין כאן, אבל בתי הקולנוע עובדים. בערך. בסינמטקים מוקרן הסרט הדוקומנטרי "צוללת", והלכתי לבדוק במה מדובר כי אהבתי סרט קודם של היוצרת, דבורית שרגל, וכי הסיפור הזה על הרצח יוצא הדופן הזה באמת שרק ליד האוזן שלי בחדשות לא מזמן.אבל יש בסרט הזה בעיה. אני חושב שהיה זה היצ'קוק שאמר להמשיך לקרוא

גופו 2020: הזוכה

וטקס חלוקת פרסי האקדמיה הרומנית לקולנוע התקיים בפארק הירקון.

סוג של.

אתמול ב-19:30 בערב התחיל השידור החי. כשעה של ראיונות על השטיח האדום. אחרי עוד כמה דקות של התארגנות, ב-20:45, התחיל הטקס. מנחה אחד שעמד בצד שמאל של הבמה לכל אורך הטקס (שנמשך כשעתיים ו-45 דקות), שני מיקרופונים שהועמדו במרכז הבמה (במרחק מסוים ביניהם), ובין שני המיקרופונים הועמד סטנד קטן ועליו הונח כל פעם הפסלון. כמעט כל המועמדים הגיעו לקבל את הפרסים, היו נאומי תודה, מערכונים מוקלטים מראש – בקיצור, היה טקס כמעט רגיל לגמרי.

ההבדל העיקרי בין הטקסים בימים רגילים לטקס בימי קורונה הוא קיומו באוויר הפתוח. על מדשאה גדולה (סוג של פארק הירקון) הוקמה במה, מול הבמה נפרסו שולחנות וכסאות (במרחק מסוים ביניהם), וכל האורחים ישבו עם חבריהם סביב השולחנות. קיום הטקס בחוץ גרם לאחד הרגעים המשעשעים בטקס, כשהמנחה ניסה לגרש ברחשים ומעופפים דומים שמצאו להם מה לעשות באיזור.

את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני 4 חודשים (לפני הקורונה. זוכרים את הזמנים ההם?). האקדמיה הרומנית לא התלבטה יותר מדי, וכבר מהשלבים הראשונים של הטקס ניתן היה להבין שסרט אחד הולך לקחת כאן את רוב הפרסים. והזוכה העיקרי הוא להמשיך לקרוא

מריונטה: הביקורת

לפי כל הדיווחים, בקרוב, עוד מעט, ממש מעבר לפינה, חוזרים לקולנוע. החדר הגדול והחשוך הזה, עם עוד כמה אנשים, ועוד כמה כסאות, ומסך גדול. וסרט. קולנוע.

בינתיים

יש עדיין כל מיני תחלופות. סינמטק תל אביב מציע, עדיין, כמה סרטים ב-VOD. בין היתר יש שם גם את "מריונטה". אני תמיד בעד צפייה בסרט על מסך גדול, בקולנוע, אבל במקרה של "מריונטה", יכול להיות שהקורונה דווקא עושה חסד עם הסרט הזה. זה לא סרט בשביל לצאת בשבילו מהבית, אבל בצפייה לא מחייבת על מסך קטן, זה דווקא לא רע.

אשה אחת, כתבת צבאית, דורכת על איזושהי יבלת של הצבא, וחייה מתהפכים על פניהם כתוצאה מכך. הלחץ של אנשים בחלונות הגבוהים גורמים לפיטוריה ולרדיפה אחריה בכל מיני דרכים, אבל היא נחושה להגיע לאמת.

וזאת קומדיה.טומי לנג לא יוצר סרטים מושקעים. להיפך. הוא עושה סרטים בעבודת יד, בהפקה עצמית. וזה ניכר ברמה הטכנית הלא ממש משופרת של התוצאה (ב"מריונטה" מדובר בעיקר על עיצוב פס קול רועש שמקשה לעיתים לשמוע את השחקנים), אבל אם מצליחים לצלוח את הקשיים ולסלוח עליהם מגלים הרבה טוב לב ונעימות, כי בעצם ההתמודדות של לנג עם האין-כסף של ההפקה הוא מוצא כמה רעיונות יצירתיים מלבבים ואף מרגשים.

כמו סרט קודם שלו ("פטר השלישי"), גם "מריונטה" נדמה יותר כ להמשיך לקרוא

פרסי איריס 2020: הזוכים

אמש התקיים בקוויבק, קנדה, טקס חלוקת הפרסים של האקדמיה הקוויבקית לקולנוע. טקס – כלומר, תפאורה של סלון על במה. שלוש ספות קטנות (אחת מכל צד, עליהן ישובים שני מנחים גברים, ואחת באמצע, עליה ישובה מנחה אישה). שולחן בין שלושת הספות. מאחור בצד ימין – איש עם קלידים וגיטרה (ומסכה. כי קורונה). מאחור בצד שמאל – סטנד מדפים עם כמה פסלונים לתצוגה (כי הקונספט הוא  – פרסים על הספה בסלון).

הבעיה היא שאין ממש כימיה בין שלושת המנחים, והשידור לא ממש זורם, והבעיה השניה היא שכל המועמדים והזוכים בזום, ויש לא מעט בעיות טכניות בשידור שכזה, החל מאיכות תמונה לא מאוד משופרת, וכלה בחוסר התאמה מלאה של הסאונד לתמונה.

את רשימת המועמדויות סקרתי כאן לפני כחודש. מסתבר שהסרט הזוכה כנראה באמת מ להמשיך לקרוא

פרסי דאג'ונג 2020: הזוכה

עכשיו ארבע אחה"צ שעון ישראל. הערב התקיים טקס חלוקת פרסי האקדמיה הקוריאנית לקולנוע בסיאול (השעון בסיאול הוא 6 שעות קדימה ביחס לישראל). צפיתי בטקס בשידור ישיר בסטרימינג. כמובן שאני לא מבין מילה בקוריאנית, ובניגוד לטקסים בשפות אחרות, הרבה יותר קשה לעקוב אחרי המתרחש (ניסיתי לעקוב במקביל בטוויטר, בהצלחה חלקית בלבד), אבל היו כמה דברים שהבנתי על המקום:

"פרזיטים", מן הסתם, היה המועמד המוביל לזכיה. הטקס הזה לא ממש חגג את "פרזיטים", ומבלי להבין הרבה, ראיתי את "פרזיטים" מפסיד הרבה פרסים.

הטקס עצמו היה מאובן וחסר התלהבות באופן קיצוני.

הטקס התקיים באולם, והיו הופעות של זמרים (בהתחלה היתה הופעה של זמרת קוריאנית תואמת בריטני ספירס למינהו, עם להקת רקדניות, ופלייבק, ותאורה משתוללת. כל מה שצריך). באמצע גם הגיעה זמרת אחרת שהשתדלה להלהיב בקול גדול עם שיר יותר רגוע. וגם בסוף היה זמר אחד.

היתה מוסיקה גרנדיוזית, ותלבושות מרשימות, ושטיח אדום לפני הטקס. כל מה שאתה מצפה מטקס שכזה.

וכל פעם שהיו צריכות להגיע מחיאות כפיים, נשמעו כמה בודדות שכאלו. ככה, בשקט.

גם המנחים עצמם היו רציניים כאלו. הרי בדרך כלל, בטקסים כאלו, המנחים מספרים בדיחות, משתדלים להשרות אוירה בידורית. כאן היו גבר אחד ואשה (יפה. וצעירה) אחת שעמדו אל מול פודיום, אמרו כמה מילים רציניות כאלו, ואז הזמינו אל הבמה את מגישי הפרסים, שגם הם היו רציניים כאלו. וגם אם הם חייכו, או הגניבו צחקוק, זה היה מאולץ ודי מביך.

הקהל ישב סביב לשולחנות. היה מעט קהל (שהורכב ברובו מהמועמדים), ולא כל המועמדים הגיעו (כי היו הגבלות על מספר האנשים בקהל. קורונה וזה). אפילו בונג ג'ון הו, המועמד המוביל, לא כיבד את האירוע בנוכחותו. אז מעט הקהל שהיה מחא מעט כפיים למנחים רציניים ומאובנים בטקס שהיה אמור להיות חגיגה של הקולנוע, אבל הוא היה הכל חוץ מחגיגה.

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כמה חודשים. המועמד המוביל, כאמור, היה "פרזיטים". הוא היה מועמד ל-11 פרסים. בסופו של הערב, הוא זכה ב להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2020: הזוכים

אמש (במהלך הלילה לפי שעון ישראל) חולקו בקנדה פרסי האקדמיה לקולנוע. למעשה, מכיוון שהאקדמיה בקנדה אמונה גם על פעילות הטלויזיה, חלוקת הפרסים בקטגוריות השונות והמאוד מרובות התפרסה על פני ארבעת הימים האחרונים. אבל, בגלל שיש קורונה, לא היה טקס. למעשה, היה מעין שידור טלויזיוני עם קריינות, הודעות חסות, "והמועמדים הם", "והזוכה הוא/ היא/ הם". השידור עצמו נמשך כ-40 דקות. זה הכל. במהלכו, כיתובית קטנה על המסך הפנתה את הזוכים להודות על הזכיות ב…טוויטר.

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני קצת יותר מ-3 חודשים. רשימת הזוכים היתה צפויה למדי, אבל עם הפתעה אחת בכל זאת.

"שיר השמות" (The Song of Names), הסרט עם מספר המועמדויות הגדול ביותר, עוד הספיק לעלות להקרנות מסחריות בישראל כשבועיים לפני שהקורונה סגרה את הכל. סרט שואה מוסיקלי שקיבל ביקורות סבירות (לא ראיתי), היה מועמד ל-9 פרסים, וזכה ב-5 מתוכם: פרס המוסיקה ופרס השיר המקורי (שניהם להאוורד שור הותיק), סאונד ועריכת סאונד, ופרס לאיפור.

השבוע התפרסם שפסטיבל ירושלים נדחה לסוף אוגוסט, ואמור להתקיים במתכונתו הרגילה. אני מקווה שהוא יביא גם את הסרטים הקנדים המסקרנים שזכו, כי על פניהם הם נראים מאוד מעניינים. ולטעמי, אני מסוקרן בעיקר מהסרט הזוכה המרכזי, והוא: להמשיך לקרוא

דוד די דונטלו 2020: הזוכים

אז גם באיטליה הבינו שאי אפשר למשוך את זה עד אינסוף. את המועמדויות לפרס האקדמיה סקרתי כאן עם פרסומן באמצע פברואר. הטקס היה מיועד לתחילת אפריל. הוא נדחה בחודש, והתקיים אמש. הבעייה היא שלגרמנים יש כנראה יותר חוש הומור מאשר לאיטלקים. הטקס שהתקיים בגרמניה לפני שבועיים היה תכנית בידור לכל דבר, עם מנחה שרקד, ושר, וסיפר בדיחות. הטקס האיטלקי שהתקיים אמש היה מאובן ומשונה למדי.

מנחה אחד עומד על במה ריקה עם מסכים גדולים. כמובן שאין קהל, ואין אורחים. כל מי שמגיע לקבל פרס, עושה את זה מ להמשיך לקרוא