פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2019: הזוכים

אתמול התקיים באוסטרליה טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע שלהם. לפני קצת יותר מחודש פרסמתי כאן את רשימת המועמדויות. כתבתי שם שהמתח העיקרי הוא בין הסרט האיכותי יותר לבין הסרט המצליח יותר.

והזוכה העיקרי הוא להמשיך לקרוא

המלחינה

בסינמטק תל אביב מוקרן החודש "המלחינה". לא ממש ברור למה. "המלחינה" היה חלק מתחרות האופיר בשנה שעברה (2018), והוא נשאר על המדף מאז ועד היום. עדיף היה להשאיר אותו שם, כי מדובר בסוג הסרטים שאין הרבה מה לכתוב עליהם פשוט מפני שהם כל כך רעים עד שכבר לא נעים להתחרע עליהם.אני מניח שבהתחלה היה דווקא רעיון מדליק: לעשות להמשיך לקרוא

פרסי גויה 2020: המועמדויות

אתמול התרפסמו בספרד המועמדויות לפרס הגויה של האקדמיה הספרדית לקולנוע. שני סרטים קיבלו את מירב המועמדויות, למרות שלהערכתי, אחד מהם הוא הפייבוריט לזכיה בסוויפ די גדול, והשני יישאר עם הכבוד.

השניים הם

"כאב ותהילה" (Dolor Y Gloria) היפה של פדרו אלמודובר, פרקי חיים מסיפורו של במאי קולנוע מאוגדים יחדיו למעין פסיפס מרגש של אמן ואדם. לא הכל שלם בסרט היפה הזה, אבל יש כאן אהבה גדולה לאדם שהוא שם דבר בקולנוע העולמי, וגם כאן יש כמה רגעים מרגשים מאוד."כאב ותהילה" מועמד ל-16 פרסי גויה: פרס הסרט, בימוי (אלמודובר), תסריט מקורי (אלמודובר), מוסיקה (אלברטו איגלסיאס), שחקן (אנטוניו בנדרס), שחקנית (פנלופה קרוז), 2 שחקני משנה, שחקנית משנה, הפקה, צילום, עריכה, עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, וסאונד.

הסרט השני שקיבל מספר מועמדויות מרשים הוא "בזמן מלחמה" של אלחנדרו אמנבר. כשראיתי את הסרט בפסטיבל חיפה האחרון ידעתי שהסרט ידבר בעיקר לספרדים, וירתיע את כל השאר. זה סוג של "ימים נוראים" של ספרד: תיאור יבש של עליית פרנקו לשלטון בשנות ה-30 של המאה הקודמת. יבש. מאוד יבש. שני סיפורים במקביל: תככים פוליטיים שמאפשרים את עלייתו של הפרנקו לשלטון, ובמקביל, כמה אנשים שמושפעים מהמהלך הפוליטי הזה. או אמורים להיות מושפעים. בסרט הזה הם בעיקר שותים קפה. לא אהבתי את הסרט הזה, והאמת היא שמאוד התאכזבתי, כי ממש אהבתי את סרטיו של אלחנדרו אמנבר לפני כעשרים שנה."בזמן מלחמה" מועמד ל-17 פרסי גויה: פרס הסרט, בימוי (אמנבר), תסריט מקורי (אמנבר ביחד עם אחד בשם אלחנדו הרננדז), מוסיקה (אמנבר), שחקן, שחקן משנה, שחקנית משנה, שחקן מבטיח, שחקנית מבטיחה, הפקה, צילום, עריכה, עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, סאונד, ואפקטים.

שאר הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות:

"עד הודעה חדשה" (La Trinchera Infinita) – אייטור ארגי, ג'ון גאראניו, מארי גואנגה

הצוות מאחורי הסרט הזה מתחיל לייצר פילמוגרפיה עם משקל מרשים. לפני כמה שנים הם עמדו מאחורי סרט שגם הופץ בישראל שנקרא "פרחים לאנה" (אני זוכר אותו כסרט יפה אבל קר). לפני שנתיים הם זכו ב-10 פרסי גויה על סרט שנקרא "ענק". וגם עכשיו הם מועמדים להרבה פרסים על הסרט האחרון שלהם. הסיפור הפעם נוגע לזוג נשוי טרי יחסית בספרד של 1936. עם פרוץ מלחמת האזרחים, הבעל הופך למבוקש על ידי השלטונות. הוא מתחבא במסתור שנחפר בבית שלהם עד שיעבור זעם. הוא נשאר במחבוא כ-30 שנה.

אנטוניו דה לה טורה כבר מתחיל להתמחות ב להמשיך לקרוא

לעולם לא מאוחר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Edie)

אח…הנופים של סקוטלנד. ההרים. הצמחיה שמכסה את ההרים. קרני השמש הבוקעות מבין העננים. ההרים. הכבישים הצרים המתפתלים בדרכים הכפריות. ההרים. איזה נופים יפים יש בסקוטלנד. ההרים…זה הסרט הזה. "לעולם לא מאוחר" הוא סרט בלי סרט. בלי תסריט. רק צילומי נוף יפהפיים, עם אשה אחת קצת מבוגרת שהולכת בנופים האלו. וגם גבר אחד קצת צעיר שלפעמים מצטרף אליה כדי לעזור. אבל אין לסרט הזה להמשיך לקרוא

בלון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ballon)

יש לי לא מעט בעיות עם הסרט הזה, אבל צריך לומר מראש שמדובר בחוויה קולנועית לא רעה בכלל, בסופו של דבר. נדמה לי שהבמאי, אחד בשם מיכאל הרביג, עושה את עבודתו בצורה שנהוג לכנות "לפי הספר", כך שאמנם מדובר בעבודה מקצועית מרשימה, כי הספר הזה, אם הוא קיים, נכתב על פי פרמטרים אפקטיבים, וההרביג הזה הוא תלמיד לא רע בכלל של השיטה הזאת, ומצד שני, ה"בלון" הזה חסר באמת איזשהו שאר רוח, איזשהו רגש ואפילו מחשבה מעבר לביצוע הרהוט של הקולנוע הדרמטי האפקטיבי שיש כאן.הסיפור כאן הוא על משפחה שבורחת לחופש. לכאורה, לא צריך להסביר. הרי "חופש" זו מילה שמייצגת ערך שכולנו רוצים. כולנו עורגים לחופש. זאת הטעות הראשונה של הסרט הזה, להבנתי. "בלון" מספר סיפור אמיתי של אנשים ספיציפיים, אבל הוא לא מתעניין כמעט בכלל במי הם האנשים האלו, מה זה הדבר הזה שכל כך כואב להם, למה הם רוצים לחופש, מה בדיוק מפריע להם בחיים במזרח גרמניה הקומוניסטית עד שהם משקיעים כל כך הרבה בתכנית מסוכנת כל כך. "בלון" רזה מאוד מבחינה דרמטית. זהו סרט מתח שעשוי בצורה מרשימה, אבל הדמויות לא מפותחות בכלל, כך שאני אולי נמתח, אבל לא באמת אכפת לי.

צריך גם לומר ש להמשיך לקרוא

סיפור נישואים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Marriage Story)

חווית הצפיה שלי ב"סיפור נישואים" היתה מבלבלת.

מצד אחד, מדובר בגבר ואשה ברגע הכי חשוף שלהם. הכי אמיתי שלהם. הכי כואב שלהם. מקום שבו הם מודים שהם אוהבים אחד את השני, אבל לא מסוגלים להיות אחד עם השני. לא מסוגלים לקיים את האהבה הזאת.

מצד שני, כל הסביבה המקיפה את הגבר הזה, את האשה הזאת, כולם כל כך מזויפים. לובשים מסכות, משקרים, מתנחמדים ולא דוברים אמת.

ואולי גם הגיבורים עצמם לא תמיד אמיתיים עם עצמם ועם הסביבה. זה מתחיל מהעיסוק של שניהם. היא שחקנית. הוא במאי. הם מתעסקים בעיקר בתיאטרון. אבל הקטע הקצר שאנחנו רואים מההצגה הוא קטע של תיאטרון אוונגארד. כזה שמתעסק בסגנון, פחות בתוכן. בעטיפה ולא במהות.

זה ממשיך מכל הסובבים אותם. אנשי התעשייה של הקולנוע שמתעסקים במושגים מקצועיים שונים ומשונים שרחוקים מאוד מהרגע הרגשי של המשחק, של עצם קיום אמנות הבאת הטקסט הכתוב לכדי קליטה חושית של קהל.

וזה מסתיים בקרב הקשה מאוד של הגירושים. בהשתתפות עורכי הדין. לורה דרן, למשל, בתפקיד עורכת הדין של האשה – היא אומרת לקליינטית שלה שעורך הדין של הגבר הוא "כריש", מרושע. ואז היא תפצח איתו בשיחת מסדרון מנומסת על "איך האישה? ומה שלומך?".אל נוח באומבך התוודעתי בסרט האהוב על ידי הביקורת העולמית "חיים בין השורות". אני זוכר שאני בעיקר נ להמשיך לקרוא

האירי: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Irishman)

ארצות הברית של אמריקה כבית אבות של פושעים.

איזו הפתעה גדולה הסרט הזה. אני לא מתלהב ממרטין סקורסזה בדרך כלל. גלוריפיקציה ומיתולוגיזציה של עולם הפשע – זה לא בשבילי. גם האנרגיה של סקורסזה, ההתלהבות שלו – זה בדרך כלל לא מושך אותי. אבל הפעם מדובר בחיה אחרת לגמרי.

צריך לומר שמדובר בסרט של כשלוש שעות וחצי. המון זמן. לא הרגשתי אותו עובר (אולי רק קצת לקראת הסוף הסרט נסחב קצת, אבל במשך יותר משלוש שעות זה תענוג שאני לא רוצה שייגמר). וזה בעיקר בגלל הבימוי. מרטין סקורסזה הבין שכדי לספר את הסיפור של פרנק שירן, האירי, צריך נשימה ארוכה. וזה "האירי". נשימה ארוכה. הכל נעים, הכל שקט, הכל מעודן. גם הרציחות, גם האלימות הקשה (ויש כאן הרבה מזה) – הכל, אבל הכל, במתק שפתיים. בחיוך. עם אורות חמים. עם מוסיקת ג'אז מלטפת. לפעמים בלי מוסיקה בכלל. בשקט.מרטין סקורסזה מביים את הסרט הזה בנינוחות. מכיר לנו את כל גלריית הדמויות העניפה הזאת, הכל בסבלנות, מבלי לצעוק, בנועם, בשקט, וברגעים שנפסקת המוסיקה – אלו הרגעים הכי מרגשים. הרצח של קנדי, למשל. סצינה בה הכל מפסיק לרגע. רואים את החדשות בטלויזיה, והמומים. כמובן שהכל מוכנס לקונטקסט. בחירתו של קנדי היתה כלי משחק בידי המאפיה, אבל כשהוא נכנס לתפקיד, הילד העשיר הזה (קנדי), הוא עשה מה שהוא רצה. המאפיה לא ממש ניהלה אותו. "האירי" לא מראה שהמאפיה תכננה את הרצח הזה, אבל הוא כן מראה את תגובתו של ג'ימי הופה לחדשות – הוא חוזר לשתות את הקפה שלו. בזמן שכולם עומדים המומים מול הטלויזיה בבית הקפה, הוא חוזר לשולחן שלו.

ג'ימי הופה. הוא בעצם הנושא של הסרט. במשך חלק גדול מהסרט אני צופה ב להמשיך לקרוא