דרייבר: הביקורת

אז מה זו אמנות? סיפור? נגינה? מוסיקה ולחן? סרט קולנוע? מה בונה אותה, את האמנות? מאיפה היא מגיעה, ומה היא נותנת לנו בחיים?

"דרייבר" הוא סרט שצריכים לבוא אליו נטולי ציניות. הרי יש בו אדם שמסיע מוכי גורל אל גבירים אמידים, מלמד אותם את אמנות הסיפור, וכל זאת כדי שיוכלו לשנורר עוד כסף. מצד אחד: הרי הכל בשביל כסף. תאוות בצע. מצד שני: אלו הם מוכי גורל. הם זקוקים לממון בשביל השתלת כבד, או בשביל החתונה של הבת. זו לא תאוות בצע. הם באמת זקוקים לעזרה. והדרייבר מלמד אותם את האמנות. את הדרך לספר סיפור, כדי שיזכו בלב השומעים.

והרי אתם קניתם כרטיס כדי לראות את הסרט. שילמתם כסף. אז בואו תשמעו סיפור. בואו להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

המילים הפשוטות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Le Brio)

זה לא שציפיתי לסרט יוצא דופן באיכותו. להיפך. מכל מה ששמעתי על הסרט הזה, חשבתי שיהיה כאן סרט פשוט, נוסחתי, כזה שעשוי בדיוק לפי הספר. באופן כללי, אין לי בעיה עם כאלו סרטים. את הספר הזה כתבו הרי על בסיס דברים שעובדים, לא?!. אז אם הסרט עשוי כמו שצריך, לפי הספר, הוא עשוי להיות בידור אפקטיבי, ואולי אפילו אינטלגנטי. מה גם שבסרט מככב דניאל אוטיי, שחקן נפלא בעיניי. אמור להיות סרט נהדר.

"המילים הפשוטות" הוא ממש לא נהדר. אכזבה.

יש רעיון יפה בבסיס הסרט. רעיון מעניין אפילו. כמו ששחקן מוצא את הדמות שלו דרך לבישת הבגדים, דרך המראה החיצוני, כך אנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול לבטא את הפנימיות שלו, את האנושיות הייחודית שלו, דווקא כשהוא ימצא את הדרך הנכונה להתלבש, את הדרך הנכונה להציג את עצמו בפומבי. זה לא "הבגדים עושים את האדם", אלא להמשיך לקרוא

לאמץ אלמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Adopte un Veuf)

כשנכנסתי להקרנה ציפיתי לראות סרט חביב ולא מאוד משמעותי.

כשיצאתי מההקרנה גיליתי שאכן ראיתי סרט חביב ולא מאוד משמעותי, ואפילו די זניח.

אבל אני בעד הסרט.

כי הסרט הזה הוא קומדיה בהגדרה, מעצם כתיבתה ומעצם הגדרת המצב הבסיסי שלה, אבל הבימוי מסרב ללכת בדרכים ידועות, והוא מפתיע שוב ושוב בגישה האנושית והחמה שלו. באופן משונה, הסרט הוא קומדיה, ואפילו משעשעת למדי, אבל הוא מסרב להתנהג כמו קומדיה, מסרב ללחוץ בכוח לכיוון ההצחקות הלפעמים מאולצות, אבל מה שהוא מביא במקום, הגישה האנושית, ממלאת את החלל הזה, והופכת את "לאמץ אלמן" לקומדיה עדינה וחביבה.

לסרט קוראים "לאמץ אלמן", אבל מ להמשיך לקרוא

קופרו 2018: הדוקו הישראלי של 2019-20

בסוף השבוע האחרון התקיים אירוע הפיצ'ינג של פורום הקו-פרודוקציות הדוקומנטרי הישראלי ביוזמתה ובניהולה של אורנה ירמות. זה היה אירוע חגיגי, מכיוון שזוהי השנה ה-20 ברציפות שהאירוע הזה מתקיים. אירועי הפיצ'ינג פתוחים לקהל הרחב ללא תשלום, ולכן מצאתי את עצמי כבר לפני 20 שנה מגיע לשמוע במאים ויוצרים דוקומנטרים מציגים סרטים בתהליכי עבודה שונים (מכיוון שצילומים דוקומנטרים אורכים, על פי רוב, הרבה יותר זמן מאשר צילומים של סרט עלילתי רגיל, ליוצרים יש בדרך כלל חלק קטן מהסרט שכבר צולם ונערך כדי לתת טעימה מהסרט שיהיה), והתרשמתי במשך השנים מלא מעט פרויקטים שבשנים לאחר מכן היו לסרטים גמורים, והיה מעניין לעקוב אחרי תהליך ההשלמה שלהם.

במשך 20 השנים שחלפו הניב הקופרו הישראלי עשרות שיתופי פעולה בינלאומיים בסרטים שהפכו לנהדרים, מרגשים, מצליחים, זוכי פרסים ואפילו מועמדים לאוסקר ("הצלמניה", "שומרי הסף", "5 מצלמות שבורות", אם להזכיר רק שלושה). לי היה המזל, ויכולתי לעקוב אחרי רוב מפגשי הקו-פרו במהלך השנים (עד כמה שאני זוכר החמצתי רק שני אירועים כאלו מתוך העשרים – אחד בגלל שירות מילואים, והשני בשנה שעברה, בגלל הנופש שלי בפסטיבל הסרטים בסידני, אוסטרליה), ובשנים האחרונות אני גם כותב על הסרטים שנמצאים בתהליך הכנה כאן בבלוג, ומחפש אותם בשנים שלאחר מכן בדוק-אביב (הנה, למשל, החוויות שלי מקופרו 2016, שם גיליתי את הסרט של דפני ליף ואת הסרט על המחתרת היהודית, שראיתי לאחר מכן בדוקאביב, או מקופרו 2015, שם נפגשתי לראשונה ב"יומני אוסלו", שאמור להיות מוקרן בפסטיבל ירושלים המתקרב, או ב"אחיות" של דנאי איילון, נכון לעכשיו הסרט הכי טוב שראיתי ב-2018).

לרגל קופרו ה-20 החגיגי, הועבר האירוע מהמקום הרגיל שלו ליד סינמטק תל אביב אל המרכז הערבי-יהודי ביפו, מקום שקט, יפהפה, ופסטורלי ליד הים. השקט הזה שימש רקע נאות לפרויקטים החדשים שדוקומנטריסטים ישראלים עמלים עליהם בימים אלו. האורחים (רובם כבר קבועים, ולא מגיעים לכאן בפעם הראשונה) מצאו את רוב ההצעות השנה כלא מבושלות עדיין, בשלבים ראשוניים מדי מכדי לקבל החלטה לגבי השקעה. כמו כן, נדמה לי שהאורחים הבינלאומיים התפנקו מדי, והעדיפו ללכת על בטוח, ולהשקיע בפרויקטים של במאים מוכרים ויוצרים עם רקורד, ולהזניח מעט יוצרים שזהו להם סרטם הראשון. למרבה הצער, דווקא אלו היו הפרויקטים שהכי סקרנו אותי.

בהמשך הפוסט אני אכתוב כאן על קצה המזלג על הפרויקטים שהכי תפסו לי את תשומת הלב. חפשו אותם בשנה-שנתיים הבאות בדוקאביב ו/או בפסטיבלים השונים:

44 שעות – רותם גרוס

הסיפור הכי מדהים ששמעתי בזמן האחרון, שכנראה יהיה סרט בלתי יאמן.

היה היה גבר ב להמשיך לקרוא

שאהבה נפשי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Disobedience)

יש הרבה דברים יפים ב"שאהבה נפשי". הרבה דברים להעריך. הרבה מחשבה מאחורי הסיפור הזה, הרבה כשרון. אבל, איכשהו, בסופו של דבר, הסרט הזה לא עבד עלי.

כשעושים סרט על תרבות אחרת, שונה, יש סכנה לגישה מתנשאת. סוג של מבט על חיות מעבדה שהיוצר שולט עליהן. מהבחינה הזאת, סבסטיאן ליילו, שמסתכל כאן מבחוץ על קהילה שונה וזרה לו (וזרה גם לרובנו, היא הקהילה היהודית-חרדית של לונדון), הוא דווקא עושה עבודה מכובדת ומעניינת. אבל אולי ההקפדה הזאת על הגישה המכבדת לזר, לשונה ומשונה הזה, אולי זה מה שמנע מהסרט הזה להפוך ליצירה המרגשת והמפעימה שהיא הייתה אמורה להיות.

כי יש כאן סיפור על מישהי שגדלה בתוך הקהילה החרדית, חזרה בשאלה, התנתקה לחלוטין מאורח החיים הזה, והנה אבא שלה נפטר, והיא בבת אחת נזרקת חזרה אל תוך החיים והמנהגים הכל כך חונקים ומגבילים שאותם היא עזבה בחיתוך חד ולא פשוט. רונית, הדמות אותה משחקת רייצ'ל וויז, עברה לעיר אחרת (ניו יורק), ומנהלת חיים חילונים לגמרי. והנה, בשיחת טלפון אחת, היא נזרקת חזרה אל כל מה שברחה ממנו. אבל הגוף של וויז לא מגיב ל להמשיך לקרוא

המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה: הביקורת

ובפעם השניה זו קרן מור

את "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" ראיתי פעמיים. בפעם הראשונה די נדהמתי. כשבאים לקופות הסינמה סיטי ושואלים איזה סרטים יש עכשיו, בטח יגידו לכם שיש גם את "הסרט הישראלי החדש הזה", אבל אתם צריכים לדעת שהסרט הזה הוא אמנם סרט ישראלי, אבל הוא אחר ושונה מכל סרט ישראלי שאי פעם ראיתם (וגם מהרבה סרטים לא ישראלים). כי סרטים ישראלים מתרחשים בירושלים, תל אביב, חיפה, בני ברק, עכו. מקומות שאנחנו מכירים, חיים בהם, עוברים ברחובותיהם יום יום. רוב הסרטים הישראלים גם מתרחשים בהווה, או באיזושהי נקודת זמן מוגדרת בעבר ההסטורי של המדינה הזו. "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" מתרחש במקום לא מוגדר, בזמן לא מוגדר. הסרט הזה הוא, במודע, סיפור אגדה. היה היה פעם.

ובהתאם, כך הוא גם מעוצב ומבוים. החוקים המשונים של העולם המוזר הזה שנפרס מול עינינו, הדמיון הנפלא של התסריטאים ושל המעצבים האמנותיים של הסרט הזה, והשימוש הנהדר שגלעד אמיליו שנקר הבמאי עושה כאן במוסיקה מכניסים אותנו לעולם כל כך אחר ושונה ממה שאנחנו מכירים, בקולנוע שלנו, כמו גם בקולנוע העולמי או בכלל ביום יום.

וכמו סיפורי האחים גרים, סיפור האגדה הזה הוא בעצם למבוגרים. סיפור על עולם שבו ה להמשיך לקרוא

אריאל 2018: הזוכים

היום התקיים במקסיקו סיטי טקס פרסי האריאל של האקדמיה המקסיקנית לקולנוע. לפני כחודש וחצי סקרתי כאן את המועמדים הבולטים. בסופו של דבר, הפרסים התחלקו בעיקר בין שני סרטים, שניהם כבר הוקרנו בפסטיבל ירושלים, את שניהם לא ראיתי, אבל לפחות בקשר לאחד מהם, אני לא ממש מבין מה ההתלהבות הגדולה ממנו. והוא גם הזוכה הגדול. הסרט המדובר הוא להמשיך לקרוא