אנשים ומקומות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Visages Village)

הסרט הזה זוכה לביקורות מצוינות בצורה יוצאת דופן. אז הלכתי לראות במה מדובר. ואני חושב שמדובר בסרט חביב, לרגעים אפילו מרגש, אבל גם בסרט שלמרות אורכו הקצר יחסית הוא מתחיל בשלב מסוים לחזור על עצמו, ואם נכנסים לסרט הזה מבלי להכיר את שם הבמאית, או מבלי לדעת מי זה ז'אן לוק גודאר, ומה זה כלב אנדלוסי – קשה באמת להתחבר אליו.

כי יש כאן זוג מוזר. במאית קולנוע ותיקה ומזדקנת בשם אנייס ורדה (את "קליאו מ-5 עד 7", סרט שהיא עשתה בשנת 1962, אני מאוד אוהב. לא ראיתי סרטים אחרים שלה), ואמן רחוב מוזר וצעיר בשם ז'י-אר. הקונספט שלו הוא לצלם אנשים במעין מעבדת צילום ניידת, ויש לו את הטכנולוגיה להוציא את הצילום בגודל עצום של שלט חוצות לפחות. ואת הצילום הענק הוא מדביק על קירות בגודל בניין.

הקונספט הזה מחזיק את ה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אליבי.קום: הביקורת

(שם הסרט במקור: Alibi.com)

לפעמים אין הרבה מה להגיד על סרט. "אליבי.קום". סרט מצחיק. וזהו. ובקצת (אבל ממש קצת) יותר בפירוט:

קומדיה. מצחיקה. באמת. מבוימת בכשרון. בטיימינג טוב. משוחקת כמו שצריך. עם מחשבה מקורית. באמת אחלה סרט. מה רע?

לא רע. רק לא מספיק טוב.

כי היה כאן חומר ל להמשיך לקרוא

אמור: הביקורת

בהפרש של שבוע יצאו כאן שני סרטים ישראלים איומים. שניהם משאריות התחרות לפרסי אופיר 2016. אני לא נהנה לכסח סרטים, ומצד שני, אני מרגיש שפטור בלא כלום אי אפשר. אז הנה, ממש בקצרה:

"אמור" הוא סרט עם תסריט מגוחך, ובו דיאלוגים איומים, בלתי אפשריים, לא אמינים, שיוצרים סיטואציות לא ריאליסטיות, שבתורן מתחברות לסרט שהתואר "חובבני" יותר הולם אותו. ובכלל: גיבור הסרט חוזר מצרפת אחרי כמה שנים, לא עושה כלום במשך סרט שלם, ואז, בסוף, להמשיך לקרוא

אמא !: הביקורת

(שם הסרט במקור: ! Mother)

אני מאוד חצוי לגבי הסרט הזה. מצד אחד, זה סרט מאוד מרשים. פוער לסתות ברמה מאוד לא רגילה. תאהבו או לא תאהבו את הסרט הזה, דבר אחד אני יכול להבטיח לכם: לא תראו דבר כזה בקולנוע השנה. רמות הטירוף שיש בסרט הזה מדהימות, כמעט גורמות לי למחוא כפיים באולם לבמאי-תסריטאי על ההעזה, כושר ההמצאה, התעוזה, ואפילו החוצפה. סרט מדהים למדי. ואז מגיע הרגע שצריך לומר גם: הסרט הזה פשוט לא עובד.

דארן ארונופסקי. זה השם של הבמאי. כל הטירוף הזה – האמת שזה היה צפוי. זה היה אדיר ונפלא ב להמשיך לקרוא

פרסי דאג'ונג 2017: המועמדויות

הנה עוד דבר שהתעכב על שולחני בגלל פסטיבל חיפה: סקירת המועמדים לפרס הדאג'ונג של האקדמיה הקוריאנית לשנה זו. במהלך הפסטיבל השנה חשבתי לרגע (והיה לי רק רגע אחד קטן לחשוב) שבעצם לא ראיתי סרטים קוריאנים השנה. בעצם ראיתי רק אחד, והוא היה בינוני למדי. איפה כל הסרטים המצוינים שאני רואה מדי שנה, כולל בפסטיבל חיפה ("נערת התא לשמירת חפצים", למשל, או "רכבת לבוסאן")? לא השנה. הם לא הגיעו לארץ בשום צורה. אבל אפשר עדיין לקוות שנוכל לראות אותם באיזושהי צורה. הנה משהו שמשמן את בלוטות הרוק, הסרטים הטובים ביותר בקוריאה השנה, אלו שעומדים לשיפוט האקדמיה הקוריאנית לקולנוע. צריך לומר שהסרט הקוריאני הטוב ביותר השנה (כנראה) לא נמצא ברשימה הזו. "אוקג'ה" של בונג-ג'ון הו נקלע לאש צולבת בין בית ההפקה שלו (נטפליקס) לבין המפיצים בכל העולם, וכך בתי הקולנוע בקוריאה לא הפיצו את הסרט הזה (גם בישראל לא. למרות שהוא היה בתחרות הרשמית בקאן), ו"אוקג'ה" נעדר מרשימת המועמדים (איזה מין מקום זה נטפליקס: בוא נפיק לך את סרט חלומותיך, את זה שתמיד רצית לעשות והוליווד בחיים לא תסכים לשים על זה כסף, אבל גם בוא נקבור אותו, כך שמעט מאוד אנשים יראו אותו וידברו עליו). אז הנה רשימת המועמדים שכן הופצו השנה בקוריאה, הסרטים המסקרנים שמגיעים מהמדינה המסקרנת הזו:

בראש רשימת המועמדים עומד להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2018: מקבץ תשיעי ואחרון

מעט אחרי תחילת פסטיבל חיפה התפרסמה הרשימה הסופית של הסרטים העומדים לשיפוט האקדמיה האמריקאית לקולנוע בתחרות לאוסקר לסרטים שאינם באנגלית. במהלך החודש שעבר סקרתי כאן בבלוג על פני 8 מקבצים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי, מקבץ חמישי, מקבץ שישי, מקבץ שביעי, מקבץ שמיני) 80 סרטים. ברשימה הסופית יש 92 סרטים, אז חיכיתי עד שענייני פסטיבל חיפה יסתיימו, והנה אני משלים את החסר. 12 סרטים נוספים, ועוד סרט אחד של בנגלדש שהוחלף. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי: להמשיך לקרוא

הולכת שבעה: הביקורת

אז עכשיו, כשפסטיבל חיפה נגמר, אפשר לשחרר קצת פוסטים שהתעכבו. אחד מהם הוא על סרט שיצא למסכים לפני כמה ימים. אין הרבה מה לומר על הסרט הזה. הוא פשוט סרט נורא. וזה חבל, כי הבמאי שלו הוא דווקא איש מוכשר.

אם זה היה הסרט הראשון של טומי לנג שהייתי רואה, הייתי מייעץ לו בידידות שיחדל מלעסוק בבימוי סרטים, כי "הולכת שבעה" הוא מקרה מצער של סרט שבו שום דבר לא עובד. כלום. נאדה. גורנישט.

אבל זה יותר מזה. כי לנג כבר הוכיח בעבר שהוא דווקא יודע לביים שחקנים, ושיש לו את התושיה ואת הידע להפקת ועשיית סרטים. ולמרות ששני סרטיו הקודמים היו לא בלי פגמים, אני זוכר אותם לטובה (כאן כתבתי על "טיארה", וכאן על "פטר השלישי"). אלא מה, שני סרטיו הקודמים היו להמשיך לקרוא