גופו 2019: הזוכים

אמש התקיים בבוקרשט טקס חלוקת פרסי האקדמיה הרומנית לקולנוע. אני הייתי ב…קולנוע, ולא יכולתי לראות את הטקס בשידור חי בסטרימינג, כמו שאני עושה בדרך כלל, אבל כשחזרתי הביתה נכנסתי לאינטרנט לברר מי זכה. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני כחודש, והסקרנות לגבי הזוכים התגברה כשגיליתי שבחלק השני של חודש אפריל, הסינמקים בישראל יחגגו עם שבוע קולנוע רומני, וחלק מהסרטים המועמדים יוקרנו שם, כולל הסרט הזוכה בפרס הגדול, והוא

"משפחת מורומטה" (Morometii 2)למען האמת, זה הסרט שהכי פ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל קולנוע צרפתי: דרך האש

(שם הסרט במקור: Sauver ou Périr)

סיפור על כבאי. אדם נועז, מסור למטרה, גבר גבר, שנפצע בפעולה, וצריך להשתקם.

וזהו.

זה כל הסרט.

כאן אמור להגיע: ואז הוא מוצא תשוקה חדשה בחיים. האהבה הצילה אותו. או משהו כזה.

כלום.

"דרך האש" הוא דוקו דרמה. סרט שעוקב בסבלנות ראויה להערכה אחרי כל השלבים של ההחלמה של גבר שנפצע קשה בפעולה מסוכנת, אבל זה גם סרט בלי מנוע דרמטי של ממש.אמנם פייר ניני, בתפקיד הראשי, נותן את הנשמה שלו, וזה מציל את הסרט הזה. עוד לפני התאונה, בתספורת הקצרה שלו, בחיתוך הדיבור שלו, בתנועת הגוף הנחושה, ניני מוכיח שהוא מסור לתפקיד הזה, לסרט הזה, לדמות הזאת, ולכן, כשהוא נשבר, משהו בכל זאת עובר מן המסך אל האולם. ועם זאת, כל מה ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: אמנדה

(שם הסרט במקור: Amanda)

קצת אנושיות. קצת הבנה. קצת הקשבה. קצת תמיכה הדדית. קצת אהבה. הרבה חיים.

נשמע תמים. נאיבי. אבל אולי זה בכל זאת נכון. יש כל כך הרבה רוע בעולם הזה. ועם זאת, יש סרטים שמחזירים את האמון במין האנושי. בכל זאת, ולמרות הכל. "אמנדה" הוא כזה.

הרוע נמצא גם פה. אחרי הכל, פיגוע המוני הוא שקטף את חייה של אשה צעירה. וילדה קטנה, הבת שלה, ואחיה של המנוחה, עכשיו צריכים להתאבל ביחד. ילדה קטנה בת 7. וגבר צעיר שעדיין לא ממש מצא את עצמו בחיים. שניהם צריכים למצוא תשובות לשאלות שאין עליהן תשובה. ובכל זאת, הסרט הזה מוצא.כי "אמנדה" הוא סרט שטוף שמש. כל הסרט מצולם בגוונים צהובים חמים, לאור השמש המלטף. הרבה מאוד תנועה יש בסרט הזה, אבל זאת תנועה אנושית. אנשים נוסעים באופניים, המונעים ברגלי האנשים, ולא במכוניות ממונעות ורועשות. "אמנדה" הוא סרט שקט, אופטימי. גם אל מול קשיי החיים, לרגעים בלתי נסבלים כמעט, הסרט הזה הולך אל להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: המעבר לאהבה

(שם הסרט במקור: L'amour Flou)

לפעמים יש יתרון בגיל הביניים. זה שהוא כבר לא צעיר, אבל עדיין לא זקן. הגיל שבו אדם כבר עבר כמה וכמה דברים בחייו, אבל גם הגיל שבו עדיין יש רצונות, ותשוקות, ומטרות. גיל שחי כבר את החיים, אבל עדיין רוצה לחיות עוד.

היתרון הוא בגישה. אם הנעורים יש בהם אנרגיה של ריצה קדימה ללא מחשבה, הגיל הבוגר יותר מתייחס לחיים, על פי רוב, בנינוחות יתרה. הרדיפה אחרי התשוקות נעשית בהילוך איטי יותר. מחושב יותר. חכם יותר. בעל נסיון יותר. עמוק יותר. מספק יותר. וזה היופי העיקרי ב"מעבר לאהבה".

לא ממש ברור בסרט הזה מה אמיתי ומה מומצא. שני שחקנים קולנוע צרפתים ידועים למדי משחקים כאן את עצמם (שמות הדמויות בסרט הם שמותיהם בחיים). הם זוג בסרט, כמו בחיים. פרודים בסרט, כמו בחיים. ילדיהם בסרט הם ילדיהם האמיתיים (ואפילו משולבים בסרט צילומי הום וידאו שלהם ושל ילדיהם האמיתיים). והם, עד כמה שאני מבין, בנו את הרעיון הבסיסי של הסרט סביב משהו שהם באמת עשו בחייהם – הם נפרדו, התגרשו, אבל עברו לגור במעין קומפלקס משותף שמורכב משתי דירות נפרדות, וחדר אחד שמחבר את שתי הדירות – חדר הילדים. הם מביימים את הסרט הזה, כתבו אותו, ומשחקים בו. סרט בעבודת יד.מצד אחד, אין בסרט הזה בעצם סיפור. "המעבר לאהבה", מרגע שהרעיון הבסיסי עומד, הוא בעצם אוסף של אפיזודות, המצאות תסריטאיות (שאולי הן לא המצאות בכלל. אולי הן באמת קרו בחיים) משעשעות מאוד (ברובן) שלא ממש מקדמות את הסרט קדימה. מצד שני, ה להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: קלייר דרלינג

(שם הסרט במקור: La Dernière Folie de Claire Darling)

בפסטיבל הצרפתי השנה מוקרן סרט עם קתרין דנב. אז הולכים לראות.

נו, שוין. שיהיה.

לא שזה סרט רע. דווקא יש בו חן, ולא מעט סצינות נעימות. אבל הן לא מתחברות לשום דבר מעניין במיוחד.

הסיפור הוא על אשה מבוגרת המתכוננת ליום האחרון בחייה. היא מחליטה לעשות מכירת חצר של כל תכולת הבית שלה. וזהו פחות או יותר.

מכרים מגיעים. הבת מגיעה (שהיא, אגב, הבת האמיתית של קתרין דנב. פיסת מידע שמוסיפה קצת לסרט, ומי שלא יודע את זה מפסיד אלמנט דרמטי). זכרונות עולים. החיים עוברים. והנה הם נגמרים. הו.כל המעברים בין הווה לעבר חלקים, ויש אפילו רגעים יפים של אשה בוגרת מסתכלת על עצמה כצעירה (כשהבמאית מראה באותו שוט גם את המבוגרת וגם את הצעירה), מה גם שקלייר דרלינג, גיבורת הסיפור, סובלת מהבזקי אלצהיימר קלים, כך שתפיסת המציאות של הסרט הזה מעורערת, מה שהופך את הסרט הזה (בתיאוריה) למעניין יותר.

הצרה היא ש להמשיך לקרוא

סדקים: הביקורת

אז הנה מגיע עוד סרט ישראלי חדש למסכים. הבעיה היא שזה לא ממש סרט. וחמור יותר, ומעצבן הרבה יותר, ההרגשה שאני קיבלתי מצפיה ב"סדקים" היא של אופורטוניזם. נסיון לקפוץ על העגלה של הנושא הנדון ביותר בתקשורת בעת האחרונה. נסיון שאין בו כוונה אמיתית לטפל בתופעה חשובה, אלא יותר נסיון של אגו טריפ, מקום לומר: תראו אותי, גם אני עושה סרט חשוב.

כי הנה, מישהו רצה כאן לעשות דרמה על הטרדה מינית. או קיי. מכובד. מעניין. וזהו. כי אם אתה רוצה לטפל בנושא חשוב – בבקשה. תתחיל לעבוד. תפתח דמויות. תפתח סיפור. תחקור מניעים. תצרף דמויות משנה. תעשה משהו. ב"סדקים" אין כמעט כלום."סדקים" הוא סרט גנרי על הטרדה מינית. איזשהו פרופסור מואשם ע"י איזושהי סטודנטית לשעבר שלו בהטרדה. הוא מגיע לחקירה בתחנת המשטרה, ושם הסרט נעצר. כמעט כל הסרט עומד במקום, שם, בתחנת המשטרה. הנסיונות לפתח את הסיפור כל כך מגוחכים ומביכים. זה אפילו לא להמשיך לקרוא

נעלמים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Keepers)

לפני בערך 15 שנה הגיע לישראל סרט קטן וחביב מסקוטלנד שנקרא "פרנקי היקר". אמילי מורטימר שיחקה אם חד הורית לילד כבד שמיעה, היוצרת אשליה אצל בנה שאביו הוא מלח הנוסע בעולם, ולכן הוא נעדר מחייהם. כשהילד שומע שהספינה עליה הוא חושב שאביו נמצא עומדת לעגון בעיירה בה הוא חי, הוא נרגש, מה שגורם לאמא לבקש מגבר זר ל"שחק" את האב לתקופה קצרה. את הגבר הזר שיחק שחקן אנונימי ונחמד בשם ג'רארד באטלר.

מאז הבאטלר הזה הפך לכוכב סרטי אקשן מצליחים מאוד. "300", "המטרה הבית הלבן", "לצוד את האויב", ועוד הרבה סרטים שאני לא מתקרב אליהם. והנה הגיע לחופינו סרט שמנסים למכור אותו לקהל בעזרת הסטאר-פאואר של האקשיונר הזה, אבל הרגשתי שיש כאן משהו שונה. שג'רארד באטלר מנסה למצוא את דרכו חזרה אל אותו פרנקי, לעשות כאן משהו עם קצת יותר נשמה. מה גם שלצידו נמצא כאן פיטר מאלן, שחקן בריטי עוצמתי מאוד ("קוראים לי ג'ו", "טיראנוזאור"), שהוא גם במאי שיצר את אחד הסרטים הכי קשים לצפיה שראיתי בחיי ("האחיות מגדלנה").

אז כן, ה"נעלמים" הזה הוא אכן לא סרט אקשן מטופש. מה שלא אומר שהוא סרט טוב.

להבנתי, יש כאן סוג של תרגיל קולנועי, אבל בלי ממש ערך מוסף. סוג של להמשיך לקרוא