אוסקר שפה זרה 2019: מקבץ חמישי

כמובטח, הנה מגיע המקבץ החמישי. במקבצים הקודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי, מקבץ רביעי) פירטתי על 40 בחירות של מדינות במירוץ לאוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית. במקבץ כאן עוד 10 סרטים, כולל אחד לפחות שנחשב מועמד רציני. כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי:

פורטוגל: עלייה לרגל (Peregrinação) – ז'ואאו בוטלו

פורטוגל שולחת לאוסקר סרט הרפתקאות היסטורי. מבוסס על יומניו של אחד, פרנאו מנדש פינטו, הסרט מגולל את הרפתקאותיו ומסעותיו במאה ה-16, מפורטוגל, עד לאסיה, הודו, סין ויפן, וחזרה לפורטוגל. הסרט מורכב מ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אוסקר שפה זרה 2019: מקבץ רביעי

אז עכשיו, כשחזרתי מחו"ל, זה הזמן להשלים פערים. בשלושה מקבצים קודמים (מקבץ ראשון, מקבץ שני, מקבץ שלישי) פירטתי את 29 הסרטים שהמדינות השונות בחרו לייצג אותן באוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית. בשבועיים שביליתי בטורונטו התפרסמו עוד 32 בחירות של סרטים, ואני אפרט אותן במקבצים בימים הקרובים, כדי לא להעמיס יותר מדי. אז הנה המקבץ הרביעי, בו יצוינו 11 בחירות נוספות של מדינות שונות (כרגיל, הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

סרביה: אנרכים (Izgrednici) – דז'אן זצ'ביץ'

בהשראת פרופסור מקורי לסוציולוגיה, 3 סטודנטים יוצאים לרחבי העיר על מנת להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: סיכום

אז חזרתי לארץ. ואסור להתלונן. שבועיים במקום שהוא לא ישראל, מבלי לחשוב על עבודה ועל הלחצים היומיומיים של הארץ הזאת במקום זר ואחר (שמדבר אנגלית!) – היה סבבה. חוץ מזה ש:

בחיי, כמה שטורונטו חמה. כמו תל אביב, ואפילו יותר.

כמה גבוהה טורונטו. וצפופה. ומחניקה. הכל כאילו מודרני שם. זה לא אירופה הקלאסית. ישן מפני חדש תוציאו.

ויש כמה דברים קצת משונים בטורונטו. למשל:

לקח לי זמן להתרגל לעובדה שכל המחירים על המדפים בכל החנויות הם לא מחירים סופיים, כי הם לא כוללים מעמ. וכך יצא שקניתי בקבוק קולה בסופר והכנתי כסף מדויק כי רציתי להיפטר מהכסף הקטן, ואז זה לא הספיק לי, אז שילמתי בשטר (וקיבלתי עוד קצת כסף קטן כעודף).

פניה שמאלה בקנדה זה דבר משונה: אין רמזורים ייעודיים לפניה שמאלה. הרכב מחכה שהתנועה מהכיוון הנגדי תעבור, ופונה.

פניה ימינה בקנדה זה דבר משונה: מותר לנסוע גם באדום.

יש מעט מאוד ריאות ירוקות בעיר, ומה שיש קטן מאוד, ואפשר לראות ולשמוע את התנועה גם בתוך הפארקים הקטנים. למעשה, יש רק פארק אחד גדול ומרווח בטורונטו, אבל הוא נמצא בקצה המערבי של העיר, רחוק מהמרכז. שם מצאתי דבר שנראה קצת מוכר

והנה עוד שני דברים מוזרים להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: האם תוכל אי פעם לסלוח לי?

(שם הסרט במקור: Can You Ever Forgive Me)

מליסה מקארת'י. בחיי שאני לא מבין את השחקנית הזו. נתקלתי בה לראשונה בתפקיד סוקי הטבחית בסדרה המקסימה "בנות גילמור". ואז היא הלכה ועשתה לעצמה שם בסרטים לא מקסימים בכלל, בקומדיות גסות ובוטות (שגם הביאו לה מועמדות אחת לאוסקר). ואז היא עשתה סרט קטן ומקסים בשם "וינסנט הקדוש", שם היא הזכירה לי שהיא יכולה להיות שחקנית מרגשת ועדינה, ואז היא שבה לקומדיות הלא נעימות. ועכשיו היא עושה לטעמי את התפקיד הכי גדול בקריירה שלה – בסרט רציני ויפהפה, מרגש וחכם.

הסרט הזה הוא סיפור חייה של אחת, לי ישראל. ומאחורי הסיפור הזה מסתתרת אמירה על כך שלפעמים שקר לבן שמספק נחמה עדיף על אמת עכורה שמייאשת. כי הנה, גב' ישראל הזאת – התסריט לוקח את הזמן לספר לי על להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: דרכים בפברואר

(שם הסרט במקור: Les Routes en Février)

זה היה צריך להיות סרט שאני אוהב. אבל אני לא.

הסרט קנדי, אבל הוא מתרחש באורוגוואי, ומדבר ספרדית. כשהוא כבר מדבר. כי חלק מהבעיה של הסרט היא דילול הדיאלוגים המכוון שהופך את הסרט הזה למלאכותי. הסיפור הוא כזה: בחורה צעירה ילידת אורוגוואי היגרה עם משפחתה לקנדה לפני כמה שנים. האבא ניסה את מזלו במערב המתקדם ולא הצליח. לא מזמן הוא עבר מן העולם, והבחורה הצעירה חוזרת לכפר הולדתה, להתנחם ולנחם את הסבתא (האמא השכולה).

יופי של הנחת עבודה. אבל הסרט הזה כל כך מאולץ. כל כך מלאכותי. הדקות הראשונות של הסרט, בעודה מנסה למצוא את הדרך לכפר, מחוסרות דיאלוג לחלוטין. ואז היא מגיעה לכפר בערב, סבתא מקבלת את פניה, והן הולכות לישון. ביומיים הקרובים הצעירה לא תזוז מהבית. הסבתא תצא לכל מיני סידורים, אבל הצעירה תשתעמם (ביחד איתי) בבית. למה לא לצאת, להתוודע לכפר שאותו עזבת מזמן? לא משנה.

הצעירה, מסתבר, להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: מי ישיר לך שיר?

(שם הסרט במקור: Quién te Cantará)

אז מי אנחנו? איך אנחנו מבטאים את עצמנו בעולם? איך אנחנו יכולים לשמור על הטוהר של האני הפרטי שלנו? איפה שיווי המשקל שלנו כשאנחנו אוהבים אחר? מעריצים אחר? האם אנחנו מנסים לחקות את האהוב, או מבטאים משהו אותנטי שלנו? איפה עובר הגבול בין ביטול עצמי לבין אינדיבידואליות?

קרלוס ורמוט. אתם אולי לא מכירים את השם. תרשמו את השם הזה, ותתחילו להכיר. סרטו הקודם, "ילדה בוערת" (ראיתי אותו בפסטיבל ירושלים 2015. כאן כתבתי עליו) הצביע על יכולת בימוי מרשימה, מבטיחה. סרטו החדש, "מי ישיר לך שיר?", הוא קפיצת דרך משמעותית קדימה. הגשמת ההבטחה של הסרט הקודם, ועוד עם הרבה עודף שנשאר. סיפור מעשיה משונה טווה כאן ורמוט: זמרת מפורסמת מתמוטטת על חוף הים. העוזרת האישית שלה מבהילה אותה לבית החולים, ואח"כ מטפלת בה בבית, עוזרת לה להתאושש. לאט לאט מתבררים הפרטים: היא אכן זמרת מפורסמת, אבל כבר 10 שנים שלא הופיעה או הוציאה חומר חדש. מאז מות אמא שלה היא הסתגרה בבית. ואז להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: רצה עם יענים

(שם הסרט במקור: Emu Runner)

סרטים על קהילות מרוחקות הרבה פעמים נופלים למלכודת הסרט האקזוטי שאין בו הרבה יותר מזה. "רצה עם יענים" הוא כזה, אבל בכל זאת יש בו משהו.

הסרט מתרחש באוסטרליה, ומספר על קהילה אבוריג'ינית שחיה במקום מבודד. במרכז הסרט – ילדה בת 9. בתחילת הסרט, אחרי שתיים-שלוש סצינות שמבססות קשר יפה עם האמא, אותה אמא עוברת מן העולם בפתאומיות. הסרט מתאר את התמודדותה של הילדה עם האבל דרך קשר עם יען. נשמע כמו סיפור קטן ומרגש.

הבעיה היא שאין באמת קשר בין הילדה ליען. היא מביאה לו אוכל, ועוד פעם, ועוד פעם, וזהו בערך. הקשר בינה לבין היען לא מ להמשיך לקרוא