לקראת 2018 בקולנוע הישראלי: סקירה

אמצע דצמבר. עוד מעט סיכומי שנה. בינתיים, כמו בכל סוף שנה, אני מנסה לפתוח חלון אל הסרטים הישראלים של השנה הבאה. לנסות לאמוד אלו סרטים יעמדו במוקד תשומת הלב בשנה הקרובה, לפחות מהצד הישראלי.

צריך לומר: שנת 2017 היתה שנה יחסית מאכזבת. קצת מוזר לומר את זה על שנה שבה יצא סרט שעוד יכול להביא לישראל את האוסקר (או לפחות להיות מועמד), אבל למרות שהיו לא מעט סרטים מעניינים ואפילו לא רעים בכלל, לא היה השנה אף סרט שהדהים אותי, שסחף אותי, שריגש אותי כל כך עד שהוא הפך לבלתי נשכח. גם הקהל לא התחבר ברובו לסרטים, ורק סרט ישראלי אחד הפך השנה ללהיט גדול (ודווקא הפחות טוב מכולם לטעמי).

לפני שהתחלתי לחפש חומר לפוסט הזה ידעתי רק על שני סרטים ישראלים מעניינים שנמצאים בעריכה, כך שבהתחלה חשבתי שגם שנת 2018 תמשיך איזושהי מגמה מדאיגה של ירידה באיכות של הקולנוע הישראלי, אבל עם העמקת החיפוש (באינטרנט, ודרך שליחת כמה מיילים לאנשים מסוימים) גיליתי ששנת 2018 עומדת להיות (לפחות בפוטנציה) שנה קולנועית מרתקת, ויכול להיות שיהיו בה כמה סרטים מרגשים ומאוד מעניינים. הנה כמה מהפרויקטים המסקרנים שנמצאים כרגע בשלבים שונים של עריכה, ואמורים להיחשף בשנה הקרובה:

הנשף-טל גרניט ושרון מימון

נכון לעכשיו, הפרויקט הישראלי שהכי מסקרן אותי ב-2018. סרטם הקודם של גרניט ומימון היה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

גלגל ענק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wonder Wheel)

באחת הסצינות בסרט קייט ווינסלט עומדת מול המראה, מתרגלת את מה שהיא הולכת להגיד למציל החתיך. מציגה טיוטות לפני הדבר האמיתי. וזה "גלגל ענק". טיוטה של סרט.

הסרט החדש של וודי אלן. משהו שאפילו המבקרים כבר התעייפו מלחבוט בו. ואם לומר את האמת, הפעם הם די צודקים. "גלגל ענק" הוא סרט מאוד בינוני. אבל הוא לא כזה נורא כמו שעושים ממנו. יש בו הרבה בעיות, אבל הוא דווקא מעניין. נכון שיש בו מיחזור של סרטים אחרים שוודי אלן עשה, ונכון שהרעיון הפסימי של אלן הנוגע לחטא בלי עונש כבר בוצע הרבה יותר טוב בסרטים קודמים שלו, אבל גם כאן יש, בבסיס הסרט, סיפור לא רע. הבעיה היא שהפעם אלן כל כך התרשל בהבאת הסיפור אל המסך שזה מתסכל. שב בבית, לטש את התסריט, תכתוב עוד דראפט או שניים, ואח"כ צא לצלם את הסרט. אבל וודי אלן כבר עובד על אוטומט. וחבל.

עד כמה הסרט הזה עצל? יש שני מאפיונרים שמחפשים את אחת הדמויות, ומופיעים כאן לשני חצאי סצינות. לתפקיד המאפיונרים אלן ליהק שני שחקנים, שניהם מהקאסט הקבוע של סדרת הטלויזיה "הסופראנוס". סדרה על מאפיונרים. השניים האלו עושים את התפקיד הזה מתוך שינה, בלי מאמץ. אבל זה רק סימפטום. לתסריט של אלן כאן אין להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2017: הזוכה

היום התקיים באוסטרליה טקס חלוקת הפרסים של האקדמיה האוסטרלית לקולנוע לשנת 2017 (למעשה, מכיוון שהאקדמיה באוסטרליה מחלקת פרסים גם ליצירות טלויזיה, וכמות הפרסים גדולה, הטקס מתחלק לשניים. החלק הראשון התקיים שלשום, והשני היום). את רשימת המועמדים לפרס סקרתי כאן לפני קצת יותר מחודש. ויש זוכה אחד. זוכה גדול. הוא היה מועמד ל-12 פרסים. הוא זכה ב-12 פרסים. והזוכה הוא אהוב ומוכר גם בישראל. הזוכה הוא להמשיך לקרוא

קוקו: הביקורת

(שם הסרט במקור: Coco)

איך הם עושים את זה? כל פעם מחדש, אולפני פיקסאר עושים עבודה מדוקדקת, מקצועית, יסודית, פרפקציוניסטית, ויודעים, שוב ושוב, ליצור מוצרים שמכוונים לקהל הרחב, סרטים עם נושאים חוצי גילאים, שמתאימים גם לילדים וגם למבוגרים, מבלי לוותר על איכות ומבלי להתיילד. היו לאולפני פיקסאר גם סרטים מאכזבים, והיו רגעים שחשבתי שהקסם כבר פג. ואז הם מביאים סרט כמו "הקול בראש". או "קוקו".

בבסיסו, "קוקו" הוא סרט התבגרות. סיפור על נער צעיר עם תשוקה לעצמאות. תשוקה למציאת דרכו בעולם. תשוקה למוסיקה. והוא, כמו כל להמשיך לקרוא

האיש שהפיל את הבית הלבן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mark Felt, The Man who Brought Down the White House)

אף פעם לא ממש אהבתי את ליאם ניסן. הוא יבש מדי לטעמי. גמלוני, חמוץ מראה. אבל בכל זאת הלכתי לראות את הסרט הזה שהוא מוביל, כי יש כאן דוקו-דרמה על אחד הסיפורים המרתקים ביותר של המאה ה-20. חקירה לשחיתות עמוקה כל כך שבסופה התפטר נשיא. סיפור יוצא דופן (ומה פתאום, זה לא דומה בכלל למה שקורה עכשיו בארצות הברית. או בישראל). התוצאה: יבש. חמוץ. כמעט לא מעניין.

כי ליאם ניסן עושה את מה שהוא תמיד עושה: עובד על תו אחד. הדמות הזאת של מארק פלט, היא כל כך צודקת כל הזמן. חשובה מאוד. אידאליסטית. מאמינה בצורה כל כך בסיסית בצדקת הדרך. חכמה ומתוחכמת כל כך. כמעט סופרמן. אין בכלל חולשות לאיש הזה. הוא מושלם. וכך ניסן מציג בסרט דמות כל כך להמשיך לקרוא

קרב המינים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Battle of the Sexes)

לפני עשור בערך היה סרט אחד מקסים שהגיע משום מקום וכבש את לב העולם. "מיס סאנשיין הקטנה" היה סרט מרענן, משעשע, מרגש, כיפי, והוא אפילו זכה בשני אוסקרים (לשחקן משנה ולתסריט). יוצרי הסרט ההוא קצת התברברו מאז, ולא הצליחו לשחזר את ההצלחה. עכשיו הם חוזרים, וגם הפעם מדובר בסרט חמוד, משעשע, אפילו מרגש לעיתים, אבל הקסם של "מיס סאנשיין" עדיין נשאר ייחודי. נראה לי ש"קרב המינים" ישאר סרט מינורי בפילמוגרפיה של יוצרי הסרט. חביב אבל לא מספיק טוב.

כי יש כאן סיפור מרתק. חשוב. אמיתי. אלופת טניס נלחמת על זכויות נשים, תשלום הוגן ושווה, מנהיגה מרד בהגמוניה הגברית, יוצרת תנועת מחאה שכולה שמחת חיים ואמונה בצדקת הדרך. ויותר מכך, מדובר בשנות ה-70, זמנים בהם שכר שווה לנשים היה מושג משונה, לא כזה שנמצא בקונצנזוס. לא כזה שנמצא בכלל בדיבור הציבורי. ואשה אחת מוצאת בעצמה אומץ כדי לצאת נגד השיטה. להיות מצטיינת בתחומה, ולדרוש יחס שווה כמו לגברים באותו מקצוע.

אמה סטון, בתפקיד הראשי, היא עושה את הסרט. היא מחזיקה אותו בחיים. היא הסיבה לראות אותו, למרות להמשיך לקרוא

סה לה וי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Les Sens de la Fête)

בישראל (ובעולם הגדול) קוראים לסרט הזה "סה לה וי". השם המקורי של הסרט הוא אחר, ומתאים יותר. "תחושה של חגיגה" (תרגום בערך. הצרפתית שלי חלשה). גם "תחושה", וגם "חגיגה". צמד היוצרים שהביאו את הלהיט הגדול "מחוברים לחיים" ואת הסרט היפה "סמבה" יצרו בעבר עירוב של דרמה וקומדיה, ובסרט החדש שלהם הם משתכללים, יוצרים קומדיה טהורה, אבל עם הרבה לב, הרבה אהבת אדם, וגם אם אין ממש סיפור בסרט הזה, יש כאן גם דרמה, וגם הרבה קומדיה – והתוצאה, אחד הסרטים הכי יפים, מהנים, מחממי לב של השנה.

כי אם מישהו ישאל אתכם – אז על מה הסרט, האמת היא שאין הרבה מה לומר. יש תיאור מצב: חברת קייטרינג מארגנת חתונה מפוארת בטירה עתיקה לפי דרישות מאוד מפורטות של לקוח. מאוד מפורטות. בחברה הזו יש להמשיך לקרוא