משהו ממני: הביקורת

(שם הסרט במקור: Piece of my Heart)

זה סרט שרוצה להיות ברבור שחור. הוא נשאר רק עם ברבור – יפה, אבל לא מספיק טוב.אני לא יודע מי זאת דנה נחושתן. אני מניח שהיא ישראלית לשעבר. אני חשבתי שהיא במאית צעירה וחדשה. הסרט הזה יש בו, לטעמי, הרגשה של בימוי ביכורים. כמו סרט ראשון של מישהי. סרט שיש בו תשוקה וכוונה אמיתית, אבל גם בוסריות מתסכלת.

מסתבר שנחושתן היא לא במאית חדשה. למעשה, יש לה קילומטראז' לא קטן (רובו בטלוויזיה, אבל היא כבר עשתה כמה סרטים גם לקולנוע). וזה מאוד מוזר בעיניי. כי יש כאן סרט שמעוצב יפה, עם הצגות משחק נטורליסטיות ומעקב סבלני (ברובו) אחרי התפתחות מערכת יחסים בין שתי נשים צעירות על רקע של עולם תובעני מאוד – עולם המחול המקצועני.

אבל יש לא מעט רגעים בסרט שפשוט מפריעים לי לחוות אותו כיצירה מרגשת.

"משהו ממני" מספר בעצם שני סיפורים: אחד הוא על אישה צ

פרסי אופיר 2023: התחלה

היום זה מתחיל. היום מתחילות הקרנות הסרטים המיוחדות לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע כדי לקבוע מי יהיה הסרט שייצג אותנו באוסקר.

מה לעשות, זה העיוות שאיתו אנחנו חיים כבר כשלושה עשורים. ככה זה, ואף אחד לא משנה את זה. כי זאת לא התחרות לבחירת הסרט הטוב ביותר, אלא לבחירת הסרט שאולי, במקרה, בטעות, מישהו איכשהו יאהב מספיק כדי לקבל מועמדות ואולי אפילו פרס אוסקר. זה לא אותו דבר, אבל האקדמיה הישראלית עושה את זה שוב ושוב.

ואני מתעצבן שוב ושוב. אבל אני אוהב קולנוע ישראלי, אז אני מנסה לעקוב אחרי התחרות הזאת בכל זאת.

כי אם לא אני, ועוד כמה בלוגרים ומבקרי קולנוע, אף אחד הרי לא יכיר את הסרטים האלו. השנה יש כמות גדולה יחסית של סרטים בתחרות: 29 סרטים. מתוכם רק ארבעה (4!) הופצו לקהל הרחב. עוד אחד אמור להיות מופץ בקרוב. זה אומר ש-24 סרטים הם נעלם מוחלט עבור רוב הקהל בישראל. אז איך אתם רוצים שמישהו בכלל יתעניין בתחרות הזאת? איזה מזל שיש עוד כמה משוגעים לדבר, כמוני וכמו עוד כמה מבקרי קולנוע, שעוד כותבים על זה. אחרת בכלל התחרות הזאת הייתה נעלמת ולא זוכה לשום חשיפה.

מתוך 29 הסרטים בתחרות, ראיתי כבר שבעה:

גן הקופים – החדש של אבי נשר. בימים אלו עושה סבב טרום בכורות. יצא לי להיות באחת מהן. לטעמי סרט נהדר ומאוד מהנה וחכם.

המנצחים – אלירן פלד. בימים אלו עושה סבב טרום בכורות. איכשהו ראיתי גם את זה. אני חושב שזה סרט שיפצל קהל. מדובר במחזמר שמח על נושא רציני. אני אהבתי את הסרט, אבל החוויה שהוא משאיר היא מבלבלת, ולוקח זמן לעכל אותה. אני מקווה שמי שיצפה בו יבוא עם סבלנות ואורך רוח.

אמריקה – סרטו השני של אופיר ראול גרייצר, שסרטו הקודם היה "האופה מברלין", זוכה פרס האופיר בשנת 2018. הופץ מסחרית לפני כמה חודשים, לצערי ללא הצלחה. חבל, סרט יפה.

בחורים טובים – ארז תדמור. הסרט הישראלי הכי מצליח בקופות בשנה שעברה. הרבה ישראלים אהבו את מה שנראה לי סרט פגום, אבל בכל זאת עם לב. אני מעריך שזה יהיה הסרט שעליו יצעקו – איך האקדמיה לא מתייחסת לסרט שהביא כל כך הרבה אנשים לקולנוע? קשה לי לראות את הסרט הזה זוכה למועמדויות רבות, אבל אולי זה רק אני.

כולם מחכים רק לי – אקי אבני. מוקרן בימים אלו בבתי הקולנוע. סרט סתמי ומיותר. לא מצאתי אפילו טעם לכתוב עליו.

גרגירי חול – גיתית כבירי ויהל כבירי

לפני כמה חודשים הייתה לסרט הזה הקרנה בודדה בתל אביב. מאוד אהבתי את מה שראיתי. סוג של "אביבה אהובתי", אבל במקום טבריה – דימונה. סרט צנוע יותר מהסרט של זרחין, ועם זאת, לא פחות חכם, ומרגש. אהבתי.

החבר השמן שלי – גודיס שניידר

הוקרן בפסטיבל חיפה בשנה שעברה. יוצא לקולנוע בקרוב. קומדיה רומנטית טובת לב, משעשעת, וכיפית. לא בטוח שהסרט הזה הוא חומר לפרסים, אבל הוא כן חומר לקהל. כיף של סרט.

חוץ מהסרטים האלו שראיתי, אני מנסה לסמן את אלו שהכי מסקרנים אותי, אלו שאולי יהיו שחקנים מרכזיים בעונת האופיר הזאת:

קו פרו 2023: סקירה

אלו הם הסרטים הכי טובים שעדיין לא ראיתם

אתמול התקיים בתל אביב אירוע הפיצי'נג השנתי של קו פרו. אירוע המספק פלטפורמה לשיתוף פעולה של יוצרים דוקומנטריים ישראלים עם משקיעים מחו"ל, ובכך מקדם את היצירה הדוקומנטרית הישראלית. זאת השנה ה-25 שבה מתקיים האירוע הזה, וכבר עברנו את הקורונה, וגם את פטירתה של יוזמת האירוע, אורנה ירמות, לפני חמש שנים. אחרי משבר ארוך שנבע מעזיבת האימא הגדולה של היוזמה הזאת וממגפה עולמית, אירוע הפיצ'ינג עומד חזרה על הרגליים ומביא אל קדמת הבמה כמה וכמה סרטים דוקומנטריים ישראלים חדשים שנמצאים בצילומים ובעריכה כבר עכשיו.

את האירוע הנחתה, כמו בשנה שעברה, מרחה דה קונינג, מפיקה מהולנד, שמביאה הרבה אנרגיה חיובית לאירוע, בליווי אסרטיביות ומקצועיות. היא פתחה ואמרה שלפני כמה חודשים, בעוד היא צופה בחדשות ורואה את מה שקורה בישראל, היא הרהרה אם בכלל להגיע לכאן, אבל בסוף היא אכן באה. זה תמיד מעניין לראות את הפער בין איך אנחנו רואים את עצמנו, לבין איך אחרים רואים אותנו. איך אנחנו מבקשים להיות יותר ויותר ספציפיים ומדויקים בסיפורים שאנחנו מספרים, ובאותה נשימה למצוא אוזן קשבת גם אצל קהל בינלאומי (ומאוד מפתיע, למשל, שהסרט הזוכה של הדוקאביב האחרון היה סרט על זמרת רוק ישראלית שנגע גם בחבר שופטים שבחלקו לא היה ישראלי).

12 פרויקטים נסקרו בפני פאנל מתחלף של משקיעים בינלאומיים. אני רוצה להתעכב על ארבעה מתוכם שהכי סקרנו ורגשו אותי כבר בשלב המוקדם והלא גמור שבו הם נמצאים:

צעידה בצל דקלים – אדם וינגורד

לפעמים אנחנו קוראים תקצירים של סרטים ולא מבינים מה העניין. אבל אז רואים את הסרט, ומשהו שם בכל זאת עובד. התקציר של "צעידה בצל דקלים" לא הבטיח הרבה. אבל במשך כמה דקות קסומות, שבהן אדם וינגורד הציג את הפרויקט שלו, הפרויקט המאוד אישי שלו, נחשף כאן סיפור לא ידוע, ובנוסף הוקרנו כמה דקות מתוך החומר שכבר צולם, ובהן כבר עלו בעיניי דמעה או שתיים.

אדם וינגורד (מזוקן) וקובי מזרחי (מפיק) מציגים את הפרויקט שלהם בקו-פרו. מאחוריהם (בשמלה הכחולה) – מרחה דה קונינג

הסיפור הוא על ה

שושבין בהפרעה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Honeymoon)

חשבתי: מה יכול להיות רע?

כן, אני יודע. קומדיות בטעם רע הן לא החומר שאני ניגש אליו בדרך כלל. כל ה"אמריקן פאי" למינהו – זה לא בשבילי. אבל זה לא אמריקן. זה בריטיש. וחוץ מזה – יש כאן קומיקאי בשם אסים צ'ודרי. בשנים האחרונות אני צורך הרבה טלוויזיה מבריטניה. יצא לי להיפגש בהופעות שלו פה ושם בטלוויזיה. וחוץ מזה 2 – יש כאן את מריה בקלובה. מישהי שפרצה לתודעה הבינלאומית ב"בוראט 2" (שאמנם לא ראיתי, אבל ממה שכן ראיתי מהבקלובה הזאת – הסתקרנתי).

אז מה יכול להיות רע?

אז רע זה לא. ומצחיק…

סוף טוב: הביקורת

(שם הסרט במקור: My Happy Ending)

לכאורה, זה לא אמור להיות סרט שאני אוהב. מדובר בעיבוד למחזה, וככזה, הוא אכן מרגיש מעט תיאטרלי. הכורסאות הכחולות האלו מופיעות בפריים יותר מדי פעמים, והסרט עצמו מתרחש, ברובו, בתחומו של מבנה אחד. באופן פרדוקסלי, דווקא הרגעים שבהם הסרט יוצא מהמבנה, רגעי הדמיון המודרך, שהם רגעים אמוציונליים ואפקטיביים רגשית בפני עצמם, דווקא אלו הם הרגעים שמדגישים את היותו של הסרט עיבוד של מחזה. הניסיון הקולנועי לצאת החוצה דווקא מדגיש את היותו של הסרט כלוא בין ארבע קירות.

אז כן, הסרט הזה קצת מכווץ למקום אחד בצורה קצת מלאכותית, וגם הדיאלוגים, בחלקם לפחות, כמו נכתבו כדי להוציא מתוכם סלוגנים לפוסטר הפרסום של הסרט. ואפילו יש כאן סוג של הנחתה תסריטאית מלמעלה של יהודייה ומוסלמית שנכנעות לגורל דומה – החלטה תסריטאית לא בלתי סבירה, אבל כזאת שתורמת להרגשה המלאכותית משהו של כל היצירה.

אבלהסרט הזה עובד בכל זאת. לגמרי. סרט מרגש מאוד, וגם מעורר מחשבה.

כי יש כאן, קודם כל, אוסף

הילד מגן עדן: הביקורת

(שם הסרט במקור: ولد من الجنة)

לפעמים זה תענוג לגלות במאי וללכת איתו יד ביד עם כל סרט חדש. לפני כמה שנים ביקרתי בפסטיבל הקולנוע בסידני, אוסטרליה, וראיתי סרט של במאי שוודי ממוצא מצרי. אהבתי את "רצח במלון הילטון על הנילוס". ואז הוא עשה סרט בשביל המכונה ההוליוודית, אבל גם את "חוזה מסוכן" אהבתי. בשנה שעברה הוא היה בפסטיבל קאן עם "הילד מגן עדן", ועכשיו הסרט הזה מגיע גם לישראל. הוא קצת כמו הסרט שלו על הרצח במלון הילטון, כלומר, סרט שוודי שמתרחש במצרים ומדבר ערבית, ועוד כלומר, גם זה סרט שמעביר ביקורת חריפה גם על הממסד הדתי וגם על הממסד הפחות אדוק ששולט במדינה, וכלומר שלישי, גם כאן רואים את הכישרון של טאריק סאלח, הבמאי, גם אם "הילד מגן עדן" מעט פחות טוב מסרטיו הקודמים.

אני אתחיל ואומר שמדובר בסרט מרתק. מהלכי העלילה מאוד מעניינים, חופרים עמוק יותר ויותר אל תוך שחיתות בקנה מידה לא יאמן, והסרט הזה לא חס על אף אחד מהצדדים המעורבים. אבל מה שעמד לזכותו של סאלח בסרטיו הקודמים, לטעמי, הוא הקצב האיטי בו הוא הוביל את הסיפור. הפעם, ב"ילד מגן עדן", נדמה לי שנגמרה לסאלח הסבלנות.

בשני סרטיו הקודמים השתמש סאלח בקצב איטי כדי לתת לי להרגיש את הדמות הראשית, וכשקורים דברים, להרגיש את אותם דברים ביחד איתו, להרגיש נדהם ביחד עם הדמות הראשית מעומק השחיתות ואובדן המוסר הטוטאלי של העולם הסובב אותו. הפעם הדרך אצה לסאלח. אמנם יש לסרט הזה אקספוזיציה קצרה שאכן מכתיבה קצב איטי, אבל עם הגיעו של גיבור הסרט לעיר, הרבה דברים מתרחשים, ולא נותנים לי שהות להרגיש את ההשפעה של הדברים האלו על גיבור הסיפור.כי הנה יש אימאם גדול שמת. כל הסרט הוא בעצם מאבק הירושה. אבל מי הוא אותו אחד שמת? הסרט לא באמת נותן לי להרגיש את זה. אני יושב ביחד עם הדמות הראשית בחצר גדולה, מקשיב לדרשה שלו. ועוד לפני ש

דוקאביב 2023: הזיכרון הנצחי

(שם הסרט במקור: La Memoria Infinita)

בשבוע האחרון, בעודי מבלה זמן בפסטיבל דוקאביב, שמעתי מכמה וכמה אנשים שהסרט הזה ישבור לי את הלב. אתה תבכה, אמרו לי. אחרי הצפייה – אני לא בכיתי. יש פה ושם רגעים מרגשים, אבל אני ממש לא נסחף בגל האהבה לסרט הזה.

צריך לומר: סרטה הקודם של מייטה אלברדי הצ'יליאנית היה אחד הסרטים הבודדים שראיתי במהלך שנת הקורונה. "החפרפרת" היה מהסרטים המהוללים של אותה שנה, נציג צ'ילה לאוסקר, עם ביקורות אוהבות והרבה פרסים. כשראיתי אותו חשבתי – נחמד. וזהו. באמת סרט חביב, אבל ממש לא עומד בהייפ.

בפתיחת סרטה החדש של אלברדי מופיע הלוגו של MTV (למעשה, עוד לפני כן, מסתבר שבתי קולנוע "לב" קנו את הסרט הזה, ואולי אפילו יקרינו אותו מסחרית מתישהו). חשבתי – הבמאית שעשתה סרט צנוע בצ'ילה קופצת עכשיו מעל הפופיק ועושה הפקה גדולה יותר. מיד לאחר מכן מופיע שם חברת ההפקה הצ'יליאנית מאחורי הפרויקט הזה – מיקרומונדו (בתרגום מספרדית – עולם קטן). אז בסדר, אלברדי עדיין עושה סרטים קטנים. אולי חבל שכך. כי מבחינתי, ""הזכרון הנצחי" מבלה חלק גדול מזמנו בלהיות נחמד, שקט, צנוע, חייכני, נטול דרמה, וחבל שאלברדי לא שואפת גבוה יותר. יש לה חומר מצולם נהדר, ויש לה הצהרת כוונות מסקרנת. אבל אלבדרי, כנראה, היא פשוט נחמדה. מדי.יש משהו שלא מסתדר לי עם הסרט הזה. הוא נמשך כשעה וחצי, ובמשך כמעט שעה הגברת אוהבת עד אינסוף את האדון. היא מחייכת אליו, ומדברת איתו, ומטפלת בו, והכל בנחמדות ובחיוך. דרך השאלות ה

דוקאביב 2023: הכת שבקצה העולם

(שם הסרט במקור: AUM: The Cult at the End of the World)

מעולם לא הייתי ביפן, ואין לי כרגע תכניות לנפוש שם. עם זאת, את הסיפור הזה מהחדשות אני זוכר (באופן מעורפל משהו): פעם מישהו שיחרר גז סארין ברכבת התחתית של טוקיו, מה שגרם לפיגוע רב נפגעים. כשהגיע לדוקאביב סרט שמנסה להרחיב את היריעה סביב לפיגוע הלא שגרתי הזה, חשבתי שיהיה מעניין לראות.

אז הסרט אכן מעניין. אבל הוא לא ממש סרט טוב.

ראשית, מדובר ביצירה של שעה ו-46 דקות. זה לא שהסרט הזה משעמם (הוא לא), אבל העריכה כאן מקלקלת מאוד את חוויית הצפייה. בכלל, נדמה לי שלא ממש מדובר בסרט, אלא יותר בכתבת תחקיר. ככתבה אינפורמטיבית, מדובר ביצירה לא רעה, מעניינת (אם כי, שוב, ארוכה מדי). כסרט – אין כאן דמויות שיובילו את הסיפור, והסרט קופץ מנושא לנושא מבלי למצות שום אלמנט דרמטי. מה גם של"כת שבסוף העולם" יש ביד אוצר, קלף קטלני בשרוול, והסרט הזה מבזבז אותו – יש כאן אינסייד אינפורמיישן. אדם שהיה יד ימינו של מנהיג הכת. הוא דובר אנגלית רהוטה (ויפנית, כמובן), והוא אחד מהדוברים כאן (רק אחד מהם. חבל שלא המרכזי שבהם). הרגע בסוף הסרט שמראה איפה אותו אחד היום היה צריך להיות רגע של תסכול אצל הצופים – איך יכול להיות שאדם שהיה חבר בכיר בכת שעשתה דבר קיצוני כל כך יהיה חופשי היום לעשות אולי את אותו הדבר?אבל הסרט הזה בעיקר מתפזר לכל מיני כיוונים, בעיקר מזיז את הסיפור קדימה, מבלי ל

דוקאביב 2023: ליל כלולות

איזה סרט מעצבן, בחיי. פספוס עצום של נושא מרתק.

בתחילת הסרט יושבים כמה שחקנים אל מול מצלמה. מיד מגיע ההסבר: "ליל כלולות" דן בנושא שהוא מעין טאבו בחברה החרדית. לצורך הסרט נגבו עדויות מכמה וכמה דמויות, אבל הן לא יכולות להיחשף, אז השחקנים יביאו את העדויות האלו למסך בשמם. חשבתי: Fair Enough. מקובל עלי.

השימוש שהסרט הזה עושה בשחקנים הוא מינימלי עד כמעט לא קיים.

למעשה, הסרט הזה, במקום לספר על חוויית הגבר החרדי הצעיר והאישה החרדית הצעירה לפני, תוך כדי, ומיד אחרי החתונה, הוא יותר מספר לי על העולם החרדי, ולא על האנשים שממלאים את העולם הזה. התמונות שמלוות את סיפורי האנשים האלו לפעמים קשורות לנאמר, ולפעמים לא, והן כאן יותר כדי ליצור עולם חרדי, שיש בו חתונות, אבל גם הכנת חלות, ויש בו לימודי תורה, אבל גם חדרי ייחוד.

המון המון דיבורים יש בסרט הזה, אבל הם לעולם לא משויכים לאדם מסוים. הם הרי לא יכולים להיחשף. אז יש טשטוש התמונה. או צילום מהגב. או צילום של אוזן, או של שיער. הכול בכל דרך, רק לא לחשוף את הדובר או את הדוברת. אז בשביל מה הבאת שחקנים?

אה, אז ככה: מדי פעם יש פאוזה, והשחקנים שואלים את הבמאית שאלות. כאלו שיעזרו להם לבצע את התפקיד שלהם טוב יותר. והבמאית (החרדית) מסבירה להם (ולנו) את העולם החרדי. בשביל זה הם שם. בשביל זה כל הסרט כאן: כדי להסביר לי, החילוני, את העולם הזר והמוזר הזה שנמצא ממש מעבר לכביש. אבל אם אין כאן באמת דמויות, אז אין לי דרך להבין את האנשים שבו.כל כמה דקות יש כיתובית: משה, בן 37, גרוש  ואבא לשניים; או: חנה, בת 42, נשואה, אימא לחמישה. המון משה וחנה כאלו עוברים בסך, קולם (או קול של שחקנים. לא יודע) נשמע, ממלא את הסרט ב

דוקאביב 2023: שיחה נכנסת

אחד הסרטים הכי טובים שראיתי בשנים האחרונות היה סרט קטן-גדול מדנמרק שנקרא "האשמים" (עשו לו גם רימייק אמריקאי. ראיתי רק את המקור המצוין. הנה הביקורת שלי). בסרט ההוא, טלפן במוקד חירום של המשטרה מקבל שיחה מאישה שנחטפה, ובמהלך הסרט הוא מנהל את האירוע. הסרט הדני לעולם לא יוצא משני החדרים בהם הוא מתרחש, ובעזרת פיתולי תסריט חכמים ומפתיעים, צילום רגיש, עריכה חכמה, ומשחק מצוין של שחקן אחד ויחיד – "האשמים" הוא סרט מתח מעולה.

כל כך הייתי רוצה שיוצרי "שיחה נכנסת" יראו את "האשמים". אולי הם היו מקבלים רעיונות איך לטפל בסיפורים שהם מביאים למסך. כי כל מה ש"האשמים" עשה מצוין, "שיחה נכנסת" עושה הפוך. ובכך הוא מחרב סרט עם פוטנציאל אדיר.אלמנט קריטי ב"האשמים" שנשבר בדוקו הישראלי הזה ומקלקל את הכול כאן הוא אחידות הזמן והמקום. יש טלפן. יש חדר. ויש אדם בצד השני של הקו. זה כל מה שצריך. להישאר עם הסיטואציה. אבל "שיחה נכנסת" יוצא ונכנס, חותך את ה