כל מה שתרצה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tutto Quello Che Vuoi)

חוויה קצת משונה היתה לי הצפיה בסרט הזה. מצד אחד, הלכתי לסרט עם ציפיות מינימליות. הרי מדובר בסוג של סרט נוסחתי, סיפור על קשר בין בחור צעיר לבין איש מבוגר. במהלך הקשר הזה ילמד הנער משהו יקר ערך על החיים. פפפ…היו כבר לא מעט סרטים כאלו, ושום דבר ממה שמעתי על הסרט הזה לא גרם לי להאמין שמדובר בסוג של רענון לנוסחה ישנה. ויותר מכך: מצפיה בסרט מתברר שבאמת אין בו יותר מדי שאר רוח, ומה שחשבתי שאני הולך לקבל הוא אכן עיקר הסרט. ומצד שני, כשמגיעים לסוף הסרט, יש בו בכל זאת משהו. סוג של רגש בכל זאת עובר שם, מהמסך אל הנשמה שלי. משהו בכל זאת עובד בסרט הזה, למרות הכל.

אני יכול לבוא בלא מעט טענות לסרט הזה: הרי יש כאן הנחת היסודות לסיפור הזה, אבל היסודות רעועים. בתחילת הסרט יש סצינה מאוד אינטנסיבית של אהבה בין הגיבור הצעיר לבין אמא של אחד מהחברים שלו. יש כאן תשוקה סוערת, ו…הסיפור הזה נזנח כמעט לחלוטין במהלך כל הסרט. יש בעיות בבית. האבא מסתובב עם אשה צעירה יותר, וזרה (האמא נפטרה מזמן). יש כאן חומר לדרמה משפחתית סוערת. האבא הוא שמציע את העבודה הזמנית הזו, לטפל באיש המבוגר הזה, ו…גם את האבא הזה כמעט ולא רואים בהמשך הסרט. ויש בחורה נוספת, וגם היא מופיעה רק מעט.

ובכלל, גיבור הסרט, בשיתוף עם חבריו הבטלנים, הם לא ממש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הורדוס איילנד: הביקורת

ושוב, כמיטב המסורת, הפוסטים שלי על סרטים שאני לא אוהב קצרים באופן משמעותי מביקורות על סרטים שאני אוהב יותר. אז הנה כ-250 מילה על סרט איום ונורא:

אוי ואבוי

אפרים קישון מתהפך בקברו. ואני מאמין שגם מהקבר הוא יכול היה לכתוב את הסרט הזה טוב יותר. כי

אוי ואבוי

לא להאמין כמה הסרט הזה רע. יש כאן דווקא הנחת יסוד מדליקה (וטריילר משעשע, הסיבה העיקרית שהלכתי לראות את הדבר הזה). יש כאן רעיון קישונאי קלאסי: הדרך היחידה לשרוד את ג'ונגל החיים הישראלי היא קומבינה על קומבינה על קומבינה. יופי. עכשיו צריך לשבת ולכתוב את הרעיון הזה. לא מספיק שיש סיטואציה. צריך דמויות, וסיפור, ו להמשיך לקרוא

טרנזיט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Transit)

כמה שאני אוהב את הבמאי הזה. כריסטיאן פצולד. במאי גרמני אלגנטי מאין כמותו, אינטליגנט, שסרטיו הם גם קולנוע מאופק, אבל גם מרגש, ובבסיס סרטיו תמיד אמירה על העולם. והפעם, "טרנזיט" הוא אולי יותר סרט אוירה מאשר סרט סיפור, ויש בו קצת בטן רכה, אבל עלי הוא עובד. מרגש, חכם, מרתק.בכלל, הרגשתי ש"טרנזיט" הוא אולי סרט גרמני הדובר גרמנית וצרפתית, אבל באיזשהו מקום הוא סוג של נבואת זעם על המצב בישראל בעוד שנים בודדות, אם השלטון הנוכחי ימשך (או שאולי מדובר בצילום מצב כבר עכשיו). נכון, יש כאן רמיזות לנאציזם (כי גרמניה וזה), אבל זה גם כוחו של הסרט הזה – הוא לא ספיציפי, ולכן גם פתוח לפרשנות. הסיפור, הרי, הוא סוג של וריאציה על "קזבלנקה" (עם אלמנט אחד קריטי בנראטיב שהוא ממש העתקה/ מחווה לאותו סרט קאנוני) – בעיר חוף אחת (שם קזבלנקה, כאן מרסיי), תחת שלטון פאשיסטי (שם הנאצים, כאן לא מוגדר), גיבור הסרט מתחבא מרודפיו בעודו מנסה לארגן לעצמו ויזת מעבר לעולם החופשי שמעבר לים. פצולד מצליח לתאר היטב את תחושת המחנק, הרדיפה שחש גיבור הסרט. כבר בסצינה הראשונה נפתחת ונסגרת הדלת כמה פעמים, מכניסה לתוך בית הקפה רמות משתנות של הסירנות המאיימות. הסכנה באויר כל הזמן.

ובינתיים, עד שיגיע יום השחרור, היום שבו יפליג מכאן, יוצר גיבור הסרט להמשיך לקרוא

המסע המופלא של הפקיר: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Extraordinary Journey of the Fakir)

לפני כמה שנים גיליתי במאי קומי מסקרן. קן סקוט, במאי מקנדה, הביא לנו קומדיה מקורית, מצחיקה מאוד, ועם הרבה לב. קראו לה "סטארבק" (הנה הביקורת שלי מאז). לא רק אני גיליתי את הבמאי הזה. גם הוליווד גילתה אותו. המכונה האמריקאית מיד זימנה את סקוט לעשות רימייק באנגלית לסרט הקנדי דובר הצרפתית של עצמו (הסרט היה הצלחה לא קטנה, אבל למה שאני אראה רימייק אמריקאי של מכונה הוליוודית לסרט שכבר במקור היה מקסים, וסביר להניח שהאמריקאים רק הרסו?), ואז הוא עשה עוד אחד שמעט מאוד ראו. עכשיו סקוט חוזר לנסות לשחזר את הקסם, בסרט חובק עולם. קומדיה טובת לב שמתחילה בהודו, נוסעת לפריז, לונדון, איטליה, חזרה לצרפת, וחזרה להודו. הכל יושב שם במקום. הכל מוכן להתלהבות מחודשת מכשרונו של סקוט.

וזה לא בא.

כן, הסרט הזה על הפקיר הוא אכזבה גדולה בשבילי. הדבר העיקרי שחסר בו הוא דופק. שמחת חיים. אנרגיה. סקוט עדיין מגיע עם המון רעיונות קומיים חביבים, אבל הביצוע חסר את ה להמשיך לקרוא

שחור על לבן: הביקורת

(שם הסרט במקור: BlacKKKlansman)

אני מודה שאני לא ממש שוחה חופשי ביצירה של ספייק לי. הדבר העיקרי שאני יודע עליו קשור במלחמתו הבלתי נגמרת והמיליטנטית למדי של לי בעניין זכויות השחורים. סרטו האחרון של לי זוכה לביקורות יוצאות דופן מאז הוקרן לפני כמה חודשים בפסטיבל קאן. סיפרו על סרט גרובי במיוחד, עם הומור, שטחי אמנם, אבל מקפיץ, ועם סיפור מעניין ואמיתי על שוטר שחור שהצליח למצוא את דרכו אל תוכו של ארגון הקו-קלוקס-קלאן הגזעני שונא השחורים. הסיפור התרחש בשנות ה-70, מה שהבטיח לי סטייל, תלבושות, שיער יוצא דופן, והרבה מוסיקה קצבית.

לא.

איזו אכזבה הסרט הזה. גרובי הוא לא. קצבי הוא ממש לא. הסרט הזה ארוך מדי, עם עריכה לאה ועייפה. הרי כבר בהתחלה יש פרולוג עם אלק בולדווין  המגלם איזשהו מרצה גזען. לא נראה את הדמות הזאת בהמשך הסרט. סתם פרולוג מיותר. ובעצם הסרט מתחיל עוד לפני כן, עם להמשיך לקרוא

קשר משפחתי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ôtez-moi d'un doute)

וזה הסרט שמעלה אצלי מחשבות על זה שאולי אני התקלקלתי. שמזכיר לי משהו שאמא שלי אמרה לי פעם, על זה שמאז שלמדתי קולנוע אני כבר לא יכול סתם להנות מסרט. הרי הכל ממש בסדר בסרט הזה: יש סיפור דרמטי מעניין, יש משחק טוב של השחקנים הראשיים, יש קצב עריכה ראוי, ויש הומור על יד הדרמה שברובו עובד. סרט מאוד נחמד, מאוד חביב ונעים. אז למה אני לא אוהב את הסרט הזה?

במהלך כל הסרט הרגשתי הרגשה מאוד חריפה של סינטטיות. משהו מבוים מדי. משהו מלאכותי מאוד. כן, יש כאן סיפור דרמטי משנה חיים. והכל מאוד נעים וחביב, כאילו לא באמת קורה כאן משהו קריטי. להשתמש בהומור על רקע סיפור רציני זה דווקא רעיון טוב, אבל כזה שיתמוך ברגש, ולא יבטל אותו. ואילו ב"קשר משפחתי" נדמה לי שבכל פעם שהסרט יכול באמת לטלטל אותי, הוא מבכר גישה ידידותית למשתמש, כדי לא לגרום חס וחלילה להלם אצל הקהל הבורגני שאמור לבוא לסרט הזה.

דוגמא: גיבור הסרט הוא חבלן מפרק פצצות. בחלק הראשון של הסרט להמשיך לקרוא

אי הכלבים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Isle of Dogs)

משל. סיפור שעומד בפני עצמו, ויש בו דמויות, ומניעים, ומכשולים, וכל מה שצריך כדי שסיפור טוב יתפוס את הקהל, אבל בבסיסו יש רפרנס למשהו אחר. סמבוליות לדמויות אחרות, שחיות בעולם אחר, אולי קרוב אלינו יותר, עם שמות אחרים, אבל עם מניעים דומים. משל.

צ'רלי צ'פלין, למשל, עשה את "הדיקטטור הגדול". לדיקטטור שם קראו הינקל. זה די ברור למי הוא התייחס. ווס אנדרסון, בסרטו האחרון, מכסה את הכוונות שלו, אבל גם כאן די ברור למי הוא מתכוון. "אי הכלבים" הוא סרט הרפתקאות מרהיב, מצחיק, סוחף, מאוד מהנה, אבל בבסיסו, יש בו ביקורת נגד מדיניותו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, כנגד מהגרים. אנדרסון גם לא חוסך ביקורת מחבריו של טראמפ (במיוחד אחד, פוטין).

ווס אנדרסון כנראה לא היה מרוצה מבחירתו של טראמפ, ומהמדיניות שלו, אבל במקום להתמקד בדרמה פוליטית כמו אהרון סורקין, למשל, הוא הלך למקורות השראה קולנועיים אחרים, רחוקים מאוד. יפן. "אי הכלבים" מתרחש ביפן, ומדבר יפנית בחלק לא קטן מהסרט (כשאנדרסון מוצא דרכים יצירתיות מאוד כדי לתרגם את הנאמר בגוף הסרט – וזה חלק מהקסם הנפלא של "אי הכלבים"), כך שמצד אחד, יש כאן מחווה רגשית יפהפיה של אנדרסון למורים רוחניים בשטח הקולנוע, ומצד שני, אנדרסון הלך הפעם רחוק מאוד ממקומו של נשוא הביקורת שלו, לצד השני של העולם ממש, והריחוק הזה מאפשר לו לומר דברים בחדות ובעזות מצח אפילו, כי, היי, זה רחוק, ביפן, לא בארה"ב, מה פתאום. וחוץ מזה, זה סרט מצויר, באנימציית סטופ-מושן, ולא מדובר באנשים. בחירה שמרחיקה (לכאורה) את הסיפור מהמציאות, אבל למעשה עוזרת לאנדרסון לדבר בביקורתיות על המצב.

הכלבים בסרט הם גיבורי הסרט, אבל הם גם להמשיך לקרוא