דוקאביב 2018: פיית'פול

(שם הסרט במקור: Faithfull)

אני מכיר קצת את המוסיקה של מריאן פיית'פול, והלכתי בשמחה לראות סרט דוקומנטרי עליה. אבל הצרה היא שהסרט כנראה לא מגיע מאותו מקום שאני מגיע.

כי סרטים על אמנים יכולים באמת לבוא מאהבה לאמן, ליצירה, לאדם. או שהם יכולים להיות מוזמנים ע"י חברת הפקה או תחנת טלויזיה כדי לשמש פרומושן, פרסום לפרויקט הבא של האמן הידוע. אני חושש שהסרט הזה שמוקרן השנה בדוקאביב הוא מהסוג השני.

זה נאמר כמעט בפירוש בסרט עצמו: מריאן פיית'פול יוצאת למסע הופעות חדש, והיא אפילו מציינת תאריכים און-קמרה. אז הסרט הזה מציג אותה קצת ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

דוקאביב 2018: הרבה ילדים, קוף, וטירה

(שם הסרט במקור: Muchos Hijos, un Mono, y un Castillo)

צריך לומר מראש: מדובר בסרט כיפי מאוד. משעשע. מאוד מצחיק. קראוד פליזר של ממש.

אבל באותה נשימה צריך לומר גם: לסרט הזה אין שום משקל מעבר לזה. ראיתי, נהניתי, יצאתי מהסרט, שכחתי. הסרט הזה לא באמת משאיר אחריו שום חומר למחשבה, והוא אפילו קצת ארוך ונמתח קצת יותר מדי.

במרכז הסרט אשה אחת. מבוגרת כבר. יש לה דרך ייחודית להתנהל בעולם. דרך שמצריכה סוג של גאווה, סוג של הערכה עצמית גבוהה, אבל מצד שני, יש בה הרבה אהבה לאנשים, לילדים שלה. יש לה דרך משלה להסתכל על העולם, דרך מקורית, והיא לא מתנצלת על כך. במהלך הסרט אנחנו נראה את העולם דרך עיניה יוצאות הדופן, נצחק, ונצחק עוד קצת.

אבל אין באמת ע להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: המועמד

צריך לומר מראש: משה כחלון לא מעניין אותי. לא הצבעתי עבורו, ולא נראה לי שאני אצביע לו בעתיד. יותר מכך, דמותו כפי שהיא משתקפת בתקשורת, וכפי שאני מבין ומרגיש אותה, היא דמות של אדם אנמי, חסר כריזמה, כמעט נחבא אל הכלים. לא הדמות הפוליטית הרגילה, ובוודאי לא הקולנועית.

אז כחלון לא ממש מעניין אותי. אבל טלי שמש כן. ראיתי בעבר שני סרטים של הגברת שמש. "מועדון בית הקברות", מלפני כעשור, היה סרט יפהפה ומרגש. ו"מוות בבית שבע", זוכה הדוקאביב מלפני שנתיים, היה סרט אדיר ומהמם. אז חשבתי ששמש אולי תוכל להפוך את הדמות הלא ממש זוהרת של משה כחלון למישהו יותר מעניין ממה שאני חושב עליו.

התוצאה – סרט די משונה.

"המועמד" עוקב אחרי הקמפיין של מפלגת "כולנו" בהובלתו של משה כחלון לבחירות האחרונות. וכחלון אכן מתגלה בסרט כאנמי, חסר אנרגיה. אולי הלב שלו והכוונה שלו נוגעים ללב, אני רק לא בטוח ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: ואלס לולדהיים

הסיפור של קורט ולדהיים זכור לי במעומעם כשהייתי נער בשנות ה-80. עכשיו הוא עולה על הבד בסרט שמנסה לתעד את מה שקרה באוסטריה באותו קמפיין לנשיאות. והתוצאה  – סרט שמעורר את הזכרון, גם מעורר מחשבה, אבל סרט קצת ארוך מדי, קצת דידקטי מדי, וקצת חוזר על עצמו מדי.

הטריגר להכנת הסרט הזה, להבנתי, היה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: אתה מת רק פעמיים

"אתה מת רק פעמיים" הוא סרט מרתק. באמת. רק שאיכשהו לא באמת התרגשתי מכל האירוע הזה.

סיפור של חידה בלשית שהיא כמו חידת הגיון מסובכת. סיפור מדהים שקרה באמת. שני אנשים עם אותו שם, אותו תאריך לידה, אותו מקום לידה, אבל עם תאריכי מוות שונים, ומקומות מוות שונים. זה מתחיל מסיפור של חקירת ירושה, אבל מהר מאוד חשיבותה של הירושה נזנחת, כי החידה התמוהה הזו כל כך משונה, עד שפתירת התעלומה הזו הופכת חשובה יותר, מעניינת יותר. נאצים, יהודים, סיפור אהבה אסור, גניבת זהות, הענקת זהות, חברים, הורים שמתנגדים לסיפור האהבה של הבת על רקע אהבתה לגבר "אסור" – כל הסרט הזה הוא רכבת הרים מטורפת של גילוי אחרי גילוי אחרי גילוי. וזה די מתסכל, כי לפעמים נדמה שאנחנו לומדים עוד ועוד על הדמויות במרכז הסיפור, אבל אנחנו לא מתקרבים ולו במילימטר לפתרון הבעיה.

עוד פרט ועוד פרט מתגלים, עוד אדם ועוד אישה מצטרפים לפאזל המסועף הזה, ודי קל לאבד את הידיים והרגליים. אבל זאת לא הבעיה שלי עם הסרט.  נדמה שהסרט הזה מבקש לנכס לעצמו טון רגשי מאוד, כי יוצרו הוא בן של ניצול שואה, ומאוד אכפת לו מכל הסיפור הזה. אבל נדמה לי ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: אחיות

כשנכנסים לסרט של דנאי אילון, נכנסים לעולם אחר. שונה. לא צפוי. עולם שמצריך כיוון ציפיות מחדש. כי אנחנו בפסטיבל דוקומנטרי. אבל סרטים דוקומנטרים בדרך כלל לא נראים ככה. לא נשמעים ככה. לא מקבלים טיפול של במאית כל כך מיומנת. הסרט הקודם של דנאי אילון היה יפה ומרגש ("הפטריארך". הנה הפוסט שלי עליו, לתזכורת). "אחיות" הוא כבר סרט של מאסטרית. במאית בחסד עליון.

גם הסרט הקודם של אילון היה אנושי וחם. אבל כאן זה כבר סיפור אחר. צילום כל כך יפה, מדויק ומואר באור חם. היופי של חיפה ושל יוון נתפס בעדשה של אילון ושל איתמר מנדס פלור בצורה שגורמת לי להיאנח בהנאה. הסבלנות בעריכה והשילוב של המוסיקה מובילים קצב איטי שמקשיב לפעימות לב הגיבורות. הקלוז אפים של שתי הנשים הצעירות האלו מפעימים. הסרט הזה נראה מתוכנן ויפה כל כך, כאילו היה סרט עלילתי עם שוטינג סקריפט מדויק לכל דבר.

לכאורה, זה עלול ליצור תחושה מלאכותית. למעשה, האריזה הכל כך מתוקתקת הזו מהווה כר רך עליו מניחה אילון בעדינות נפלאה את מערכת היחסים הטעונה הזו בין שתי האחיות. יש כאן סיפור על שתי נשים: שתי צעירות ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: חלקה 35

(שם הסרט במקור: Carré 35)

איזה סרט מעצבן. סרט מלא מעצמו, גאוותן, עם חשיבות עצמית מוגזמת.

יש בסרט סיפור אנושי יפה. מרגש. והוא מספר אותו כאילו זה הסיפור הכי חשוב בעולם. כאילו יש לו חשיבות גלובלית, מעבר להשפעה (העצומה) על המשפחה הפרטית שלו. כאילו אובדן הבת, המוות של אחותו בעודה תינוקת, הוא גם סמל לסוף הקולוניאליזם של צרפת באפריקה, ועוד משהו שהוא רוצה להגיד על החשיבות של האמנות בתיעוד וסיפור הסיפורים שלנו. פומפוזי ובומבסטי מאוד, והכל מהסיפור הקטן והפרטי של משפחתו.

בבסיס הסרט יש סיפור על אשה שהתביישה בביתה המוגבלת, ובמותה המוקדם, והיא מתכסה במסכת שקרים כדי להתכחש למה שקרה, ומצד שני הכאב על המוות של הבת בגיל 3 נשאר גם הרבה שנים לאחר מכן.  סיפור נוגע ללב, כש להמשיך לקרוא