הריבוע: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Square)

"הריבוע" הוא סרט שמגיע עם ייחוס אליטיסטי: זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, אולי הפרס השני בחשיבותו בעולם הקולנוע (אחרי האוסקר), ביקורות מצוינות, מועמדות לאוסקר, ובמאי מוערך. אמור להיות סרט מצוין. העניין הוא שגם סרטו הקודם של אותו במאי בא עם הערכה גדולה מאוד, אבל אני די התאכזבתי מ"כח עליון". אז באתי ל"ריבוע" בציפיה, אבל גם בחשש. אז ככה: החדשות הטובות הן ש"הריבוע" הרבה יותר טוב לטעמי מ"כח עליון". החדשות הפחות טובות הן שהוא גם לא כזה גאוני.

להבנתי, "הריבוע" בא לדבר על השילוב של הגבוה והנמוך בחיינו. על האליטיזם ועל הפשוט. על הנשגב ועל הארצי. אני רק לא ממש בטוח מה הסרט רוצה לומר בדיוק. כי אפילו כשמגיעה סצינה של מסיבת עיתונאים לקראת סוף הסרט, סצינה שאמורה להסביר את הסרט הזה במילים, גם אז הסצינה הזו מסתבכת בתוך עצמה. מסיבת העיתונאים הזו באה להתנצל על סרטון ויראלי נועז. ואז, באמצע מסיבת העיתונאים הזו, פתאום מתחילים להרהר אולי לא צריך להתנצל בעצם. אולי חופש הביטוי דווקא מאפשר לנו לומר דברים קיצוניים, שיכולים להעליב אנשים לפעמים. אולי זה מותר. אולי אמנות צריכה דווקא לאתגר, ולא להתנצל. אז להתנצל, או לא?

נראה לי שזאת הבעיה שלי עם כל הסרט. "הריבוע" הוא סרט שהולך עד הקצה. אבל בעצם, לא כל כך. הסצינה הכי בולטת ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אלסקה: הביקורת

על סרטים טובים יותר או פחות אני משתדל לכתוב באורך הגיוני ולנסות להסביר מה אהבתי או לא אהבתי בהם. יש גם סרטים ששום דבר לא טוב בהם. כלום. ועליהם אני משתדל לכתוב בקיצור נמרץ. אז הנה כמאתיים מילה על סרט שכזה:

לא ברור. ממש לא ברור איך פרויקט כזה מגיע למקום שבו מקרינים סרטי קולנוע. זה לא ממש סרט, וזה בטח לא קולנוע.

כמעט כל הסרט מתרחש ב להמשיך לקרוא

מוצא אל הים: הביקורת

באתי אל הסרט הזה מאוד סקפטי. שמעתי עליו דברים לא ממש טובים, והעובדה שהוא מופץ בהפצה מצומצמת רמזה לי שגם המפיצים לא ממש יודעים מה לעשות איתו. אבל בכל זאת עניין אותי לראות את הסרט הזה. ובסופו של דבר, זו דווקא הפתעה לא רעה.

כלומר, העובדה שהסרט הזה זכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל חיפה האחרון מורגשת היטב. מצד אחד, זה סרט בוסרי מאוד, מבולבל, מאוד לא מהודק ומאוד מפוזר (ואני ספרתי לסרט הזה שלושה סופים, שמדגימים לי את הבלבול של במאי ביכורים). מצד שני, "מוצא אל הים" הוא סרט מאוד מפוקס על מה שהוא רוצה להגיד, והוא די מרשים בקולנועיות שלו (רוב הזמן).

כי קשה לחיות כאן, במדינת ישראל. אולי אפילו בלתי אפשרי. "מוצא אל הים", להבנתי, הוא סרט שמבטא יאוש טוטאלי מהחיים כאן. מהסכסוך הבלתי נגמר עם הפלסטינים. עם העובדה שאנחנו הופכים למפלצות אדם שמחרבות בתים של אנשים בעזה, רחובות שלמים של הרס שם, וגם כאן, בישראל, לא קל לחיות, תחת אזעקות צבע אדום חוזרות ונשנות. וגם המצב הכלכלי לא משהו. אבטלה. אנשים מיואשים. אז אולי כדאי לצאת מכאן. לברוח מכאן. לא להגיע לשירות המילואים שלנו, ופשוט לעזוב.

גיבור הסרט לא מגיע לשירות המילואים שלו. זאת נקודת הפתיחה של הסרט. ומכאן, התסריט ה להמשיך לקרוא

צורת המים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Shape of Water)

הסרט שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה (וגבר על "פוקסטרוט"). הסרט המוביל במספר המועמדויות לאוסקר, והפייבוריט לזכיה. הסרט של גיירמו דל טורו, במאי מקסיקני שביים בעבר את "המבוך של פאן" הנהדר (שבעצמו זכה בכמה אוסקרים) ואת "הילדים של אף אחד"/ "עמוד השדרה של השטן" (הראשון הוא התרגום הישראלי, השני הוא השם המקורי) המרשים. במאי עם רקורד מוכח וסרט עם רזומה מרשים. והפעם ההייפ מוצדק. כמעט.

כי "צורת המים" הוא סרט מאוד מרשים, נוטף אהבה, נצמד לעולמו של דל טורו, עולם המפלצות, אבל גם מפתח אותו בכיוונים חדשים, ובכל זאת, משהו בו מונע מהסרט להתעלות באמת. "צורת המים" ריגש אותי, ריתק אותי, אפילו סחף אותי לרגעים, אבל בכל זאת חסר לו משהו קטן כדי להפוך לסרט ממש מצוין.כזה הוא גיירמו דל טורו. הוא עושה סרטי פנטסיה, אבל הוא מכוון אותם גבוה יותר. הרי המחשבה הרגילה היא שסרטים כאלו הם סרטים לכל המשפחה. סרטי הרפתקאות שבהם הגיבור נלחם בכוחות הרוע וכובש את האשה במקביל. סרטים שאבא ובן יכולים להנות מהם ביחד. לא כך הסרטים של דל טורו. הבמאי ממקסיקו מספר סיפורי פנטסיה למבוגרים. הוא מבקש ל להמשיך לקרוא

דוד די דונטלו 2018: המועמדויות

היום בצהרים, במסיבת עיתונאים מנומנמת, הוכרזו המועמדים לפרס האקדמיה האיטלקית לקולנוע. בתפריט: סרט אחד שמוביל במספר המועמדויות באופן ברור, סרט אחר שהיה נציג איטליה לאוסקר, סרט אנימציה אחד, סרט בינוני אחד של במאי ותיק, וגם סרט חדש של הבמאי של "זרים מושלמים". הלהיט הענק ההוא זכה לפני שנתיים בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה האיטלקית. החדש לא ישחזר את ההישג ההוא, אבל גם לו יש לא מעט מועמדויות. בפוסט כאן אני אנסה לסקור את השמות הבולטים בקולנוע האיטלקי השנה, אלו שמובילים את רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה לקולנוע של איטליה 2018, פרס הדוד די דונטלו:

הנער מצ'אמברה (A Ciambra) – ג'ונאס קארפיניאנו

הסרט שאיטליה שלחה לאוסקר השנה היה להמשיך לקרוא

חי בסרט: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Disaster Artist)

אני לא ממש יודע למה הלכתי לראות את הסרט הזה. אני לא מכיר ולא יודע דבר על "החדר", הסרט שאת צילומיו "חי בסרט" מבקש לשחזר (כלומר, מלבד מה שקראתי בביקורות והתקצירים השונים). מאוד יכול להיות שמי שכן מכיר את "החדר" יהנה מ"חי בסרט" הרבה יותר ממני. אני לא ממש מכיר את העבודה של ג'יימס פרנקו כבמאי (נדמה לי שהוא עושה רק מה שבראש שלו, ולא אכפת לו מה אנשים חושבים. ואני לא ממש בראש שלו). אני כן מכיר (קצת) ומעריך את פרנקו כשחקן (בעיקר מה שהוא עשה ב"127 שעות"). והסרט הזה היה עד לא מזמן בדיבור למועמדויות לאוסקר, עד שנפלה עננת MeToo על פרנקו, והסרט הזה נדחק לפינה, וקיבל רק מועמדות אחת. אז הלכתי בכל זאת לראות, אולי יש כאן משהו בכל זאת.

אז, כן, יש. וגם, אהם, לא ממש.

אני לא מכיר את "החדר", אז אני לא ממש יודע אם החיקוי שפרנקו עושה לטומי וויסו מדויק, אבל גם אם כן, זה רק חיקוי. הוא לא באמת נ להמשיך לקרוא

אני, טוניה: הביקורת

(שם הסרט במקור: I, Tonya)

טוניה הארדינג יורקת דם. כתם דם אדום על הרצפה הלבנה. זה הדבר האחרון שרואים בסרט הזה. וזה גם הסרט כולו. סרט מהקישקעס.

אני מספיק מבוגר לזכור את הסיפור הזה על טוניה הארדינג. לזכור במטושטש. אני לא ממש מתלהב מהספורט הזה, החלקה על הקרח, אבל אני זוכר, ככה במעומעם, את כותרות העיתונים. זה חרג ממדורי הספורט, הסיפור הזה. מישהי שסידרה שישברו את הרגלים (בצורה הכי מילולית שיש) למתחרה שלה. אני זוכר שדיברו על זה תקופה מסוימת. אבל אני לא ממש ירדתי לפרטים. איפשהו באמצע הסרט הזה הדמויות אומרות: ועכשיו, לתקרית. הרי בשביל זה התכנסנו, לא?! אבל קרייג גילספי הבמאי מתגלה כאדם חכם מספיק. הוא לוקח את הזמן לספר לי על הרקע, על הדמויות, ורק כשהכל יושב במקום, רק אז מגיעים ל"תקרית".

כי קרייג גילספי הבין משהו על הסיפור הזה: מדובר בסיפור שיש בו הרבה אמוציות.

אהבה אמיתית לאמנות הריקוד על הקרח. אהבה של להמשיך לקרוא