דנקירק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dunkirk)

אז זה האלהים החדש של הקולנוע. הסרט שסוחף את כולם לחמישה כוכבים. פסטיבל ירושלים קצת עיכב אותי, אבל גם אני הגעתי לסרט הזה. ראיתי בעבר סרטים של כריסטופר נולאן. כן, גם אני חושב שהוא במאי משובח. ובהחלט סיקרן אותי סרטו החדש. ועם ההתלהבות הביקורתית העצומה, הסקרנות אף גברה. ועכשיו אפילו מדברים על זה שהסרט הזה יביא אוסקר לנולאן, סוף סוף.

אז הנה מה שאני חושב: מאוד יכול להיות שנולאן יזכה באוסקר לבימוי על הסרט הזה. והאמת, די מגיע לו. אבל "דנקירק", בכללותו, הוא סרט שבו כריסטופר נולאן מביים. תצוגת תכלית של במאי מצוין. וזהו. אין בסרט הזה דבר מלבד הבימוי. לא סיפור. לא דמויות. לא מסע רגשי. כל מה שיש ב"דנקירק" הוא כמעט זעקה: תסכלו איזה במאי נפלא אני!

שזה קצת מוזר. כי כריסטופר נולאן לא מביים מהיום. וכמעט כל סרטיו זכו לאהבת המבקרים. רובם גם זכו לאהבת הקהל. הית' לדג'ר ז"ל לקח אוסקר (מוצדק מאוד) על תפקידו כג'וקר בבאטמן השני שנולאן ביים.  לכאורה כריסטופר נולאן לא צריך סרט פרסומת לעצמו. אבל אולי הוא הרגיש שהוא גם רוצה הכרה מהממסד. מהאקדמיה. אז הוא מביים. ועוד איך מביים.

כי כבר מההתחלה, עוד לפני שרואים תמונה, כבר אז להמשיך לקרוא

ואז היא הגיעה: הביקורת

אז אני אשכנזי. גפילטע פיש. חננה. כזה שאוהב דברים מסודרים. להגיע בזמן. להספיק לעשות דברים. מאופק כזה. מוסיקת רוק. מקסימום שלמה ארצי. אשכנזי, אתם יודעים. כל המהות שלי היא אשכנזית. אין בי שום דבר חוץ מהאשכנזיות שלי. זה מה שאני. וזהו.

וזה גם הסרט הזה, "ואז היא הגיעה". בתוך מעטפה מפתה של צמר גפן מתוק (קצת מקולקל, שגורם כאב בטן) יש כאן סרט שנעשה בישראל של 2017, מתרחש ב-1998, ונראה כאילו נשלף מפס הייצור של הקומדיות העממיות שרווחו בישראל בשנות ה-70. האשכנזי אוהב מזרחית, הסביבה מסתכלת בעין עקומה (כי מה אתה מוצא בכורדייה הזו, הא?!. ושתדעו לכם, הכורדיות הכי טובות במיטה. אבל חתונה?! נפלת על הראש?. הכל בסרט הזה). אתם יודעים איך זה. "כולנו יהודים, גם השוורצע וגם הווזווז". חתונה בסוף, ושלום על ישראל.

השד העדתי יוצא חזרה, והוא חי ונוכח בישראל. וזה לא מצחיק.

מתוך "ואז היא הגיעה". צילום: עמית יסעור

בהתחלה עוד חשבתי ש להמשיך לקרוא

הצד האחר של התקווה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Toivon tuolla puolen)

מאז שהסרט הזה הוקרן בפסטיבל ברלין בתחילת השנה, אני קורא תשבוחות וביקורות אוהבות על החדש הזה של קארוסמקי, כמו גם וריאציות על המשפט: סרט דומה לקודמיו של אותו במאי, כך שאם אתה אוהב את הסגנון של אקי קארוסמקי, סביר להניח שתאהב גם את החדש שלו. אני, שאוהב את רוב סרטיו של הבמאי הזה ואת הסגנון שלו, אוהב גם את הסרט החדש הזה, אבל חושב שיש כאן משהו קצת שונה מהסגנון הרגיל שלו.

כי כן, גם כאן מדובר בקומדיה (או סוג של קומדיה) על נושא רציני. וגם כאן סגנונו הידוע של הבמאי הפיני הזה בא לידי ביטוי. גם כאן האנשים מדברים בפנים חתומות, במשפטים קצרים, בטון מתכתי. גם כאן הסרט צבעוני מאוד. גם כאן קורים הרבה דברים בזמן מסך קצר יחסית. וגם כאן קארוסמקי נותן מקום נרחב למוסיקה, שהיא סוג של שילוב בלתי אפשרי בין רוק סיקסטיז לבין מוסיקת עם פינית (מה שזה לא יהיה).

אבל נדמה לי ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: פיגומים

והנה מגיע לו הסרט הזה. הסרט האלמוני שמגיע מלמטה, מתחת לרדאר, מבלי שבכלל חשבנו, ומתחיל לצבור מחמאות. וביקורות משבחות. וחוזי הפצה בינלאומיים. והנה הוא גם זוכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל ירושלים. אז על מה כל המהומה?

"פיגומים", לטעמי, הוא אכן סרט מרשים מאוד, אבל אני לא בטוח שדווקא לו הייתי נותן את הפרס. יש ב"פיגומים" שמירה על אמינות גבוהה, צילום של המציאות בצורה מאוד קרובה, מרתקת. אשר לקס, בתפקיד הראשי, הוא בחור צעיר ואימפולסיבי. נדלק ברגע. אבל המינון של הזעם הגיוני. יש בלקס עירוב מסקרן בין אנושיות חמה, תבונה אינסטינקטיבית, לבין פתיל קצר וחוסר סבלנות. זה וגם זה חי בתוך הדמות הראשית, והאיזון שלקס מוצא בדמות הזו מדויק בצורה שמקרבת אותי מהר מאוד לאדם הזה שבמרכז הסרט. גם יעקב כהן בתפקיד אבא שלו הוא איש קשה, מחמיר, אבל לא בהגזמה. וכך גם כל הנערים והנערות בביה"ס שבו לומד לקס.

ויש גם להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: נפש עדינה

(שם הסרט במקור: Krotkaya)

אולי רוברט מקי צדק. Wow Them in the End. "נפש עדינה" הוא סרט של שעתיים וחצי. השעתיים הראשונות די נודניקיות, ואפילו קצת מעייפות. חצי השעה האחרונה של "נפש עדינה" היא לא מהעולם הזה. ולא משנה מה עברתי בשעתיים הראשונות, אני יוצא מהאולם די בהלם.

כי הביקורת של סרגיי לוזניצה כאן היא לא רק נגד השלטון הרוסי. זו כבר כמעט קלישאה לומר שהאנשים שיושבים בחלונות הגבוהים שם, או אלו שמקורבים אליהם, הם אנשים חסרי לב, אינטרסנטים, חסרי אמפטיה לאדם הפשוט. זה לא מה שחדש בסרט הזה. סרגיי לוזניצה מפנה הפעם את האצבע המאשימה העיקרית אל ה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: אדם של יושרה

(שם הסרט במקור: A Man of Integrity)

החיים קשים ואחרי זה מתים.

"אדם של יושרה", סרט מאיראן, הוא סרט מאוד מרשים. תעזבו רגע את העניין הזה של איך הוא בכלל עשה סרט כזה. סרט שמבקר את השלטון בצורה כל כך בוטה. הסרט הזה מאוד מרשים גם בלי העניין הזה. ועדיין, יצאתי קצת לא מסופק.

שני דברים עיקריים מחזיקים את הסרט הזה בחיים: העקשנות שלו, והמשחק. מוחמד רסולוף מחזיק כאן קצב להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: חיי אישה

(שם הסרט במקור: Une Vie)

עצוב לי לראות את הסרט הזה. עצוב, כי סטפן בריזה הוא במאי שמאוד אהבתי דברים שעשה פעם. ראיתי בעבר 2 סרטים שלו, ואחד מהם הוא סרט נפלא ומאוד מרגש לטעמי (חפשו את "מדמוזל שמבון". דרמה רומנטית מופנמת ומאוד מרגשת). לפני שנה וחצי הופץ בארץ סרטו הקודם של בריזה, "ערכו של אדם". גם בסרט הזה התגלה בריזה כבמאי הומניסט, אבל הצרה איתו היתה שבריזה ניסה לעשות חיקוי של האחים דארדן, והוא, אפעס, לא בליגה שלהם (כלומר, הוא במאי מצוין בעיניי, רק שהוא בחר לביים את הסרט הלא נכון). ועכשיו, כשראיתי את סרטו האחרון של בריזה, אני מבין שהבמאי הזה כנראה נמצא בשלב בקריירה שבו הוא עושה נסיונות. בסרט הקודם הוא ניסה לעשות דרמה חברתית. כאן הוא מנסה לעשות דרמת תלבושות. גם כאן זה לא הולך.

נדמה לי שהפעם בריזה יוצא לגמרי מעורו. במקום ל להמשיך לקרוא