פוטו פרג': הביקורת

פעם ראיתי סרט דוקומנטרי על אייבי נתן ז"ל. אחד הדוברים בסרט אמר: "יש שני סוגים של אנשים. יש כאלו שנותנים בסתר. ויש כאלו שנותנים ודורשים הכרה על נתינתם. אייבי נתן היה מהסוג השני".

כזה היה גם פרג' פרי, האיש שבמרכז הסרט הזה. וכתוצאה מהדרישה הזו, מההזדקקות הנואשת להכרה ולתשומת לב, התחולל משבר משפחתי אמוציונלי קשה שהותיר הרבה פצועים רגשית. כבר בתחילת הסרט נאמר במפורשות שהאחים לבית פרי (פרג') לא החליפו מילה זה כ-30 שנה. סיפור רגשי מאוד.

אז איך יצא שהסרט הזה חסר את אותו מימד רגשי כל כך נחוץ? הרי אי אפשר להסתמך רק על האלמנט הנוסטלגי. כי כן, בטח, גם אני, כמו כל תל-אביבי, עברתי אינספור פעמים (ועדיין עובר מדי פעם) ע"י בית פרג', בדיזנגוף פינת ארלוזורוב. אבל הפריטה על המיתרים הפמיליאריים צריכה להיות רק חלק מהעניין. היא לא יכולה להיות ה-Raison D'être של הסרט הזה.

photo faragכי למה הסרט הזה נעשה בכלל? למה דווקא עכשיו? מה בער לבמאי קובי פרג' (שהוא, לפי עדותו שלו בגוף הסרט ממש, בכלל שחקן) לצאת ולעשות את הסרט הראשון שלו דווקא על הנושא הזה? מה היה הניצוץ שהצית את המסע הזה? הרי כבר בתחילת הסרט אומר קובי פרג': אינספור פעמים עברתי אל מול בית פרג', ולא אזרתי אומץ להיכנס. אז למה עכשיו כן? ולמה לוקח יותר מחצי סרט עד המהלך המאולץ הזה, עד אותו רגע שהוא אכן נכנס?

אולי לא קובי פרג' היה צריך להוביל את הסרט הזה. אולי פרג' פרי, האיש הכל כך להמשיך לקרוא

קובו, אגדה של סמוראי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Kubo and Two Strings)

היה היה פעם, בארץ רחוקה רחוקה…

מי היה מאמין שמהמקום הכל כך לא צפוי הזה יגיע אחד הסרטים הטובים של השנה. לא רק הכי טוב של הקיץ, לא רק סרט האנימציה הכי טוב, אלא אחד הסרטים הכי טובים של השנה בכלל, בכל קטגוריה.

kubo2כי מה לי ולסיפורי סמוראים? מה לי ולסרט אמריקאי שמתייחס למיתוסים מלחמתיים מזרח אסיאתיים (והם בד"כ עושים את זה בסוג של התנשאות)? מה לי ולעוד סרט אנימציה של קיץ, אחד בעוד סדרה בלתי נגמרת שמופצת עכשיו כדי לתת להורים שעתיים של שקט מהילדים?

לא תכננתי בכלל ללכת לסרט הזה. כי מה לי ולזה. אבל אז התחילו להגיע הביקורות. והן היו חיוביות באופן יוצא דופן. אז החלטתי לבדוק את העניין. והפעם הוייב החיובי הוכיח את עצמו כמוצדק. מדובר לא רק ב להמשיך לקרוא

המורה לכינור: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tudo Que Aprendemos Juntos)

אמנות החיים. היכולת לשלב את המחויבויות שלנו עם צרכי הנפש שלנו. למצוא את הזמן גם למה שצריך וגם למה שאנחנו רוצים. גם לחשבונות החשמל, המים, הטלפון, לקניות, לנקיונות, לעבודה, וגם לתחביבים שלנו. ואם אפשר לסדר כך שנרוויח כסף מהתחביבים שלנו, אז בכלל אמנות החיים שלנו משתדרגת.

כמה חבל ש"המורה לכינור", הסרט הברזילאי שעלה בסופ"ש על המסכים בישראל, הסרט הזה שמדבר בדיוק על האמנות החמקמקה הזו, כמה חבל שהסרט הזה כושל בדיוק בארגון החומרים של אותה אמנות.

violin teacherקודם כל צריך לומר שהלב של הסרט הזה במקום הנכון. נכון, הסיפור של הסרט הזה כבר נדוש, ונעשה כבר עשרות פעמים (מורה מגיע אל כיתה בעייתית, ומצליח למצוא בהם השראה), אבל הסרט הזה יוצק אל תוך הסיפור הזה איזושהי להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע צ'כי: ביקור בית

(שם הסרט במקור: Domácí Péče)

לכולנו יש מטלות. עבודה. מחויבויות. ימי הולדת של חברים. חשבונות לשלם. הבטחות שהבטחנו וצריך לקיים, למרות שלא תמיד נוח לנו. לחלקנו יש ילדים, וצריך לדאוג להם. חיים, אתם יודעים. אבל איפה החיים שלי? איפה אני בתוך כל הרעש הלבן הזה? מתי מישהו יתן לי משהו? מתי מישהי תתיחס אלי? והאם אני אדע לקבל את מחוות האהבה הזו, זו שמגיעה מכוונה אמיתית, או שאני אבטל אותה כעוד מטלה אחת שמישהו / מישהי עושה רק כי צריך?

זה לא אגואיסטי להקדיש, לפעמים, קצת זמן לעצמי. אבל האם אנחנו באמת יודעים לעשות את זה? "ביקור בית", הסרט הצ'כי שמוקרן בימים אלו במסגרת הפסטיבל הצ'כי בסינמטקים, בודק בדיוק את זה, והוא עושה את זה בעדינות, בטעם, באהבה אנושית אינסופית, ובאנדרסטייטמנט (וכדרכם של הצ'כים, בהרבה הומור).

home careאשה אחת, שבמסגרת תפקידה כ להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע צ'כי: האחים סנייק

(שם הסרט במקור: Kobry a Užovky)

ובתוך החום הקיצי המעיק נפתח לו בסינמטקים אתמול שבוע הקולנוע הצ'כי. בניהם וניניהם של מילוש פורמן ויז'י מנזל, והטוענים לכתר של המובילים של הקולנוע הצ'כי המודרני (כרגע מושלים בכתר יאן סווראק, זוכה האוסקר על "קוליה", ויאן ז'רבק, הבמאי של "מחולקים ניפול" שהיה מועמד לאוסקר, ושל עוד הרבה קומדיות טובות לב אחרות), אלו יביאו לשבוע הקולנוע הצ'כי את מיטב היצירה הלאומית המודרנית. וסרט הפתיחה הוא הסרט שהיה הזוכה הגדול של פרס האקדמיה הצ'כית בשנה שעברה.

וזה מוזר קצת לומר את זה, אבל הרוח הצ'כית המפורסמת, זו שלא נכנעת לקשיי החיים, יודעת להתמודד בהומור עם המגבלות שהחיים מציבים, ולהתנהג בטוב לב ובממזריות גם ברגעים לא קלים – הרוח השובבה הזו שכל כך ידועה ומוכרת מסרטיהם של הבמאים הצ'כים הותיקים והמוכרים, הרוח הזאת נמצאת גם בקולנוע הצ'כי המודרני. והרוח הזאת היא היתרון הגדול של "האחים סנייק", אבל, בסופו של דבר, היא גם עומדת בעוכריו.

בסוף הסרט, שני האחים משם הסרט נוסעים ברכב. האח המסודר יותר נוהג, והבעייתי יותר יושב לידו. לאן הם נוסעים? האם להשלמה עם כך שהם אחים, למרות כל הבעיות, או לעימות נוסף, הפעם אחרון באמת? הרוח הצ'כית, זו שאינה שופטת גם את החלשים, היא זו שתדריך אותם. והיא גם זו שמונעת ממני באמת להתרגש מהסרט הזה.

snake brothersכי מצד אחד, יש כאן באמת סיפור מלא תהפוכות על להמשיך לקרוא

אפריקה: הביקורת

באתי לסרט הזה עם הרבה חששות, אבל עם תקווה אחת קטנה בכל זאת. כי זה סרט המשך. בהצהרה רשמית, בגוף הסרט ממש, זה סרט המשך להצלחה מוכחת. וסרטי המשך הם דרכה של הוליווד הממוסדת להימנע מסיכון מחשבתי יצירתי. מה פתאום לחשוב על דמויות חדשות, סיפורים חדשים, כשיש כבר דמויות מוכרות וסיפורים מוכרים שהוכחו כמוצלחים? אז הנה עוד קצת מאותו דבר. הבעיה היא שסרטי המשך, בד"כ, נופלים בהרבה מסרטי המקור. ומצד שני, גם בציפיותי מהסרט הראשון הייתי סקפטי למדי, ולאחר הצפייה הודיתי בטעותי, ונשביתי, כמו רבים אחרים, בקסם העשייה של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן". אז אולי גם הפעם?

על המסכים בישראל מוקרן בימים אלו (בהצלחה משמחת) אחד הסרטים הטובים של השנה לטעמי, "חולייטה". וזה מזכיר לי שאחד הסרטים הכי אהובים עלי הוא "הכל אודות אמא" של אותו במאי, מ-1999. אני זוכר שבשנת 2000, אחרי ש"הכל אודות אמא" זכה בהצלחה עצומה בכל העולם, ואפילו זכה באוסקר, אני זוכר שחשבתי: מה אלמודובר יעשה עכשיו? מה יכול לעשות במאי שהגיע לשיא היצירתי הכי גדול שהוא היה יכול לקוות לו? האם הוא יתחיל למחזר את עצמו, או שבכל זאת ימצא דרך מקורית להמשיך את הקריירה שלו?

וקצת אחרי זה הגיע "דבר אליה", שמבחינתי עונה על השאלה הזו תשובה כפולה ומתוחכמת: כן, אלמודובר מיחזר את עצמו בסרט הזה, חזר אל תמות שהוא נגע בהן בעבר, אבל הפעם מנקודת מבט בוגרת, ובכך הוא רענן את היצירה שלו (ויצר סרט נפלא ומרגש, שזכה גם הוא באוסקר). אז מה נקודת המבט הרעננה של דבורית שרגל בסרט החדש, זה שבא אחרי ההצלחה המשמחת והלא צפויה של סרטה הקודם?

africaאז אחרי שתי ההקדמות האלו, אני להמשיך לקרוא

מרחוק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Desde Allá)

והנה סרט אחר. בתוך כל סרטי הקיץ, מגיע למסכי הסינמטק בהקרנות מסחריות סרט מונצואלה, סרט שדורש סבלנות, מחשבה, התכוונות. וגם אז, לא בטוח שתהיו מסופקים מהחוויה.

———————

המבט. תילי תילים של מאמרים אקדמים, תיזות אוניברסיטאיות, וקורסים סימסטריאלים דנו בנושא המבט בכלל, ובקולנוע בפרט. האדם שמביט (בד"כ הבמאי, אבל לא רק) הוא זה שמחזיק בעמדת הכוח כלפי נשוא המבט. הוא זה שקובע את זוית המבט, ונגזרת ממנה – ההתיחסות לנשוא המבט.

גבר בגיל העמידה מביט מרחוק בנערים צעירים. הוא ניגש לאחד מהם ומציע לו לבוא עימו (תמורת כסף). בביתו הוא יושב על כסא בקצה החדר, מביט בנער אובד העצות שעומד מולו. הוא מבקש ממנו להסתובב ולהוריד את הבגדים, אם ברצונו לקבל את הכסף. והוא מביט בו.

desde allaזה סיקוונס הפתיחה של "מרחוק". עם מעט מאוד מילים, ועם משחק מרתק בין להמשיך לקרוא