פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2019: המועמדויות

בבלוג הזה אני מנסה לבדוק את הדופק של הקולנוע העולמי, ואחת הדרכים שאני מסתייע בהן הוא לסקור את רשימות המועמדים והזוכים בפרסי האקדמיות הלאומיות השונות בעולם. טקסי פרסים שכאלו הם לא תמיד מדד לאיכות, אבל הם כן חלון ראווה לסרטים המשמעותיים של אותה שנה ממקום מסוים בעולם. וכך אני מנסה לסקור טקסי פרסים ממקומות שמהם מגיע קולנוע מעניין, כמו שוודיה או דנמרק, צרפת וגם קנדה, בין השאר. לא מזמן חשבתי: איך זה שלא נגעתי עד עכשיו בטקסי הפרסים של הקולנוע היפני, שהוא אחד מתעשיות הקולנוע המשפיעות ביותר בעולם? אז הנה, אני מנסה לתקן את הרושם. אמנם קשה לי יותר להשיג מידע על הקולנוע היפני (כי לא רק שאני לא מדבר את השפה, אני אפילו לא יכול לקרוא את האותיות), אבל איכשהו, דרך אתר שמסקר את הקולנוע היפני באנגלית, הצלחתי לרכז רשימה של המועמדויות לפרסי האקדמיה היפנית לשנת 2019, רשימה שהתפרסמה שלשום.

אלו הם הסרטים היפנים הבולטים לשנת 2019:

המוביל ברשימת המועמדויות הוא, כמובן, "המשפחה שלי" (万引き家族), סרטו של הירוקאזו קורה אדה, המוקרן גם בישראל בימים אלו בהצלחה. הבמאי הזה עובד נון סטופ, והמפיצים בארץ לא עומדים בקצב שלו, אבל אני ראיתי בעבר שלושה סרטים שלו, ולמרות שכולם זוכים להילולי הביקורת (זה האחרון אף זכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן האחרון), אני מוצא את סרטיו משעממים, ולכן נמנעתי מלצפות בסרטו האחרון של קורה אדה. עם זאת, אני כנראה במיעוט, כי הבמאי הזה זוכה להערכה רבה ולהצלחה לא מעטה, וסרטו האחרון (שביפנית נקרא "משפחת הגנבים", בשמו הבינלאומי באנגלית Shoplifters, כלומר, הגנבים, ובישראל, "המשפחה שלי") הוא המוביל במספר המועמדויות לפרסי האקדמיה היפנית, 13 במספר: פרס הסרט, בימוי, תסריט, שחקנית, שחקן, 2 שחקניות משנה, פסקול, סאונד, צילום, תאורה, עיצוב אמנותי, ועריכה.

אבל זה הסרט שאנחנו מכירים, או לפחות שמענו עליו. ברשימת המועמדים יש כמה סרטים מסקרנים שלא שמעתי עליהם, ואולי נוכל לראות כאן בהזדמנות. למשל:

סאקורה בצפון (北の桜守 ) – יוז'ירו טאקיטה

זה הסרט שאני הכי להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

סגן הנשיא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Vice)

קצת קשה לי להתמודד עם הסרט הזה. ברור לי שיש לסרט הזה פרטנציות להגיד משהו רציני, אבל הוא מכשיל את עצמו בכל שלב בדרך. ומצד שני, אני לא יכול להתכחש לעובדה שמדובר כאן בבידור עשוי היטב. בהתחכמויות אולי מוגזמות, אבל כאלו שמשרות אוירה נעימה על כל הסרט. ומצד שלישי, אולי העובדה שהסרט הזה מתנהג כמו קומדיה משעשעת מקהה מאוד את העוקץ. ואולי אין כאן ממש עוקץ. הרי הסרט הזה, כמו שהוא בעצמו מודה בסצינה האחרונה (כלומר, זאת שמגיעה אחרי כותרות הסיום) הוא מאוד חד צדדי. אתה הרי סרט ליברלי – אומר סתם איש. והוא צודק. אנשי הימין הרפוליקני יכולים להרגיש נעלבים, ובצדק – דיק צ'ייני, משרת ציבור רפוליבקני, מוצג כאן כאיש תאב כוח, שדואג בעיקר לעצמו ולמשפחתו, ושיזדיינו כל האמריקאים האחרים. הוא אנטי-דמוקרט, פוליטיקאי-על, אגואיסט, חריף מחשבה שיודע לנצל את התכונות האלו בעיקר בכל מה שנוגע לרווחתו, על חשבון חיי אדם אמריקאים או אחרים, בכל מקום אחר בעולם. אז מסרט חד צדדי שכזה, שמצהיר מראש על קלות ראש – אין לי דרך להתייחס ברצינות למה שהוא אומר.

ומצד רביעי, מי אמר שהוא לא צודק? מי אמר שדיק צ'ייני הוא לא יותר מאשר ממשיך דרכו של ניקסון, ושהוא ממש מצטט אותו באומרו: אם אני עושה את זה, אז זה לא יכול להיות לא חוקי – כלומר, מי אמר שהרפולבקנים (ובהשאלה: איזשהו ראש ממשלה במדינה קטנה במזרח התיכון) לא דוחפים בעצם לשלטון דיקטטורי, שבו לשליט מותר הכל?אדם מק'קיי הבמאי יורה כאן בתותחים גדולים, והוא עושה כאן דברים שנויים במחלוקת, אבל העובדה שלסרט יש להמשיך לקרוא

אהבה בימים קרים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Zimna wojna)

אני בעד הבמאי הזה, פאבל פאבליקובסקי. אני מחבב את הסרטים שלו. אבל אני חושב שהסרט החדש שלו הוא החמצה.

החוזק של פאבליקובסקי הוא הצניעות. העשיה הכמעט עצמאית שלו. הסרטים שלו מגיעים מלמטה, קרובים לאנשים שעליהם הוא מספר. "אהבה בימים קרים" הוא סרט שמאוד לא מתאים לפאבליקובסקי. יש בו אמביציה גדולה מדי. גדולה עליו. הסרט מתפרס על פני יותר מעשור, נוסע לרוחב יבשת אירופה, מפולין דרך ברלין לפריס ובחזרה, מבקש לספר על סיפור אהבה גדולה ופטאלית, ויש לו פרטנציות ספרותיות (הסרט כמו מחולק לפרקים, כשמסך שחור מפריד בין חלק לחלק). ומצד שני הוא מצולם בשחור לבן, במסך קטן מדי, והוא סרט קצר מדי (פחות משעה וחצי).סרטו הקודם של פאבליקובסקי היה זוכה האוסקר "אידה". שם פרופורציות המסך והצילום בשחור לבן היו מסונכרנים עם עלילת הסרט ההוא, שחיפש את הצניעות האנושית אל מול אלהים. נדמה לי שפאבליקובסקי התאהב בפורמט הזה וניסה אותו שוב, אבל הפעם ה להמשיך לקרוא

פרה אדומה: הביקורת

יש משהו קצת לא הוגן ב"פרה אדומה". כי נדמה לי שיש כאן תיאור מאוד כן של התאהבות ראשונה. אביגיל קובארי נפלאה בתפקיד הראשי של נערה שחווה התעוררות מינית, התרגשות חסרת מעצורים כשהיא פוגשת במישהי שמדליקה אותה. סיפור אהבה עצום רגשות, שמתואר בסרט ע"י המשחק חסר המנוח שלה, כמו גם בצילום הנהדר של בועז יהונתן יעקב, עם מצלמה שמוחזקת ביד רוב הזמן, והיד של הצלם כאן נושמת ביחד עם גיבורת הסרט את סערת הנפש.

ואז בא אותו סרט, אותו סיפור התאהבות מרגש ונפלא, ואז מגיע התירוץ לכל הסיפור הזה: הכל בסך הכל מרד נעורים. אין מה להתרגש. סך הכל נערה העוברת סוג של משבר אמונה, מרד בדמות האב. אין כאן קשר בכלל לאהבה, או אפילו למין. זה סתם מרד נעורים רגיל. ובכך, כל סיפור ההתאהבות המרגש הזה מוקטן לגודל חסר חשיבות. ויש בזה משהו לא הוגן, ואפילו קצת מכעיס.האקספוזיציה של הסרט מציבה את הגיבורה בתוך הסביבה שלה, והסביבה הזאת לא מנומקת עבורי. לא מוסברת מספיק. סיסמאות ימניות קיצוניות נזרקות לאוויר, ואין להן בסיס מספיק. "צריך לפעול באלימות", "עמונה לא תיפול שנית". זה נראה ונשמע כמעט מגוחך. הסביבה הזו של פנים לא מוכרים המדקלמות סיסמאות מחרידות מספקת בסיס רעוע להבנת המרד הזה.

היחיד שמחזיק את החלק הזה של הסרט בחיים הוא להמשיך לקרוא

פרסי רוברט 2019: המועמדויות

היום התפרסמו בדנמרק המועמדויות לפרס האקדמיה הדנית, פרס הרוברט. גם כאן היתה שאלה אחת עיקרית, והיא: כמה מועמדויות יקבל "האשמים"?

התשובה היא 8. אבל זה גם קצת לא הוגן, כי "האשמים", (סרט מצוין שמגיע ממש בקרוב לישראל) הוא סרט שבמרכזו, בעצם, רק שחקן אחד, והוא מתרחש בשני חדרים בלבד, ואין בו צילומי חוץ. בכלל. כך שכמות המועמדויות שהוא יכול היה לאסוף לחיקו מוגבלת מלכתחילה. מצד שני, הסרט הזה יכול מאוד להיות מועמד לאוסקר בעוד שבועיים (הוא נכנס לתשיעיה הסופית, והוא עוד יכול להגיע לתוך החמישיה. ומשם, אם "רומא" יקבל את פרס האוסקר לסרט, הדנים עוד יכולים לזכות בקטגוריית הסרט הזר. הסרט הזה הרבה יותר טוב מהפולני).

במרכז "האשמים" שוטר המוצב כסוג של עונש במוקד שיחות חירום של המשטרה. הוא מקבל שיחה על חטיפה, והוא מנסה לעזור ככל יכולתו. הסרט נשאר לכל אורכו בתוך המוקד הטלפוני, והמתח מושיב אותי על קצה הכסא. התסריט מפתיע, השחקן מצוין (והוא כמעט לבד כאן), והסרט הזה סוחף.

"האשמים" (Den skyldige) מועמד, כאמור, ל-8 פרסי רוברט: פרס הסרט, בימוי, תסריט, שחקן, שחקנית משנה (מועמדות מעניינת. ג'סיקה דינאג היא השחקנית המועמדת, והיא לא נראית בסרט אפילו לשניה אחת. רק קולה נשמע), צילום, עריכה, וסאונד.

עוד סרט שכבר ראיתי, אם כי מאוד התאכזבתי ממנו הוא

"הבית שג'ק בנה". (The House that Jack Built)

אני מאוד אוהב את הגאון המטורף הזה, לארס פון טרייר. השנה הוא הביא את סרטו האחרון, והתוצאה…משעממת. סיפורו של רוצח סדרתי סדיסטי שהשאיר אותי בעיקר…אדיש. לא היה אכפת לי משום דבר ומאף אחד, וגם המערכה האחרונה, שאמורה להיות שיא דרמטי, עברה לי מעל הראש. לטעמי האישי מדובר בסרטו החלש ביותר של פון טרייר זה יותר מ-30 שנה (מאז "מגיפה" מסוף שנות ה-80. אפילו "הבוס הגדול", קומדיה חביבה וזניחה שהוא ביים לפני קצת יותר מעשור, היתה יותר מעניינת מהסרט הזה), אבל האקדמיה הדנית עדיין נותנת כבוד לפסיכופט הזה (במובן החיובי של המילה, כן?!)."הבית שג'ק בנה" (טריילר) מועמד ל-11 פרסי רוברט: פרס הסרט, בימוי (פון טרייר), תסריט מקורי (פון טרייר), שחקן (מאט דילון), עיצוב אמנותי, צילום, תלבושות, איפור, עריכה, סאונד, ואפקטים.

ומכאן אני מתחיל להיכנס יותר לעומק הרשימה, לבדוק את הסרטים המסקרנים שעוד לא ראיתי. למשל:

בר מזל מאושר (Lykke-Per) – בילה אוגוסט

כן, בילה אוגוסט בן ה-70 עוד עושה סרטים. במאי ש להמשיך לקרוא

תמונה משפחתית: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wildlife)

אני מניח שהיתה כאן איזושהי כוונה לדבר על המצב הנפשי של אדם בצילו של המצב הכלכלי. כיצד חוסר בבטחון כלכלי מערער את שפיותנו. כוונה מעניינת. יש כאן גם בכורת בימוי של שחקן מוערך (פול דאנו), ושני שחקנים טובים (בעצם שלושה, כי לצד גוד אולד ג'ייק ג'ילנהול וקארי מאליגן שכבר הוכיחה את עצמה, יש כאן את אד אוקסנבולד הצעיר, שעם מעט מאוד מילים מעביר הרבה רגשות), אז הכל מוכן לסרט מרתק שירגש ויגרה את המחשבה.

זה לא קורה.

כי התסריט שנכתב כאן הוא כל כך מגמתי, והכל כאן כל כך מלאכותי, עד שאני לא מאמין לשום דבר ולאף אחד כאן, למרות הכנות והכוונה הטהורה.

הרי כבר מהתחלה אני חווה את ההשפלה. האבא עובד כ להמשיך לקרוא

ילד מחוק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Boy Erased)

זה היה אחד הסרטים שהכי ציפיתי להם ב-2018. ג'ואל אדגרטון הוא שחקן אוסטרלי מוערך ("כוננות עם שחר") שהפך לבמאי מסקרן ("המתנה"), וכאן הוא מתמודד עם נושא טעון (טיפולי המרה להומוסקסואלים), ויש לו שחקנים מעולים לביים (ראסל קרואו, ניקול קידמן). ואז הביקורות התחילו להגיע מחו"ל, והתגלה שזה סרט…בסדר כזה. לא הדרמה קורעת הלב שהוא היה אמור להיות. גם טקסי הפרסים לא מאוד התלהבו מהסרט הזה, ומספר המועמדויות שהוא מקבל הוא  מינימלי. והנה עכשיו הסרט מגיע לישראל, וניתנה לי האפשרות לראות ולהעריך בעצמי. ואני מגלה ש"ילד מחוק" הוא סרט…בסדר כזה. הבימוי והמשחק טובים, התסריט פחות. יש סצינה אחת יפה בסוף, אבל בשאר הסרט ישבתי מנותק רגשית, ויש גם אלמנט בסרט שממש הרגיז אותי.הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שתועד בספר שנכתב ע"י האדם שחווה את המאורעות המתוארים כאן. ג'ואל אדגרטון גם עיבד את הספר הזה לתסריט. אני מניח שהוא רצה להיות נאמן למציאות, אבל מה שיצא חסר הרבה "בשר", ומה שיש בסרט לא מספק, או ממש מקומם. כי כל חטאו של גיבור הסרט, כפי שהוא בעצמו אומר יותר מפעם אחת, הוא במחשבה. הוא חושב על גברים. נמשך לגברים. מפנטז על גברים. אבל הפעם היחידה שבה נראים על המסך יחסי מין של ממש בין גברים (בסצינה שמבוימת יפה, ברגישות) היא סצינה של להמשיך לקרוא