תעלומה בסילברלייק: הביקורת

(שם הסרט במקור: Under the Silver Lake)

וואו, איזו חוויה מפרכת. אם לפחות היתה תמורה לדבר הזה. אבל לא, ה"סילברלייק" הזה הוא פשוט סרט שקשה מאוד לצלוח אותו, ובסוף (אם יש לכם מספיק סיבולת) שואלים: בשביל מה הייתי צריך את כל זה?

סרטו הקודם של דיויד רוברט מיצ'ל היה סרט אימה קטן, צנוע, וחכם שנקרא "משהו עוקב אחריי". סרט שיש בו גם אימה אפקטיבית, וגם מחשבה מעניינת על עצם התשוקה הנערית ליחסי מין. הסרט היפה הזה קיבל הרבה תגובות חיוביות, אז נדמה לי שדיויד רוברט מיצ'ל קצת הסתחרר מהתשבוחות, והוא יצא לעשות סרט הרבה יותר שאפתני, הרבה יותר מושקע, הרבה יותר מטורלל, אבל בדרך הוא איבד את הברקסים, ו"תעלומה בסילברלייק" הוא חינגת בימוי חסרת מעצורים, אבל גם חסרת בסיס. אין לי מושג מה הוא רוצה ממני, הסרט הזה, ואני לא מדבר רק בקונטקסט הכללי, אלא גם בקונטקסט הפרטי. כל סצינה בנפרד חסרת הקשר, חסרת קוהרנטיות, והחיבור של כולן ביחד מתיש ולא ברור.אני חושב שדיויד רוברט מיצ'ל יצא לדרך לעשות סוג של רימייק ל"מלהולנד דרייב" של דיויד לינץ', כשהתשבוחות כשהוא קיבל לסרטו הקודם אולי גרמו לו לחשוב שהוא יותר טוב מלינץ' בעצמו. הוא לא. בסרט הזה יש א להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל אוטופיה 2018: תורשתי

(שם הסרט במקור: Hereditary)

זה אחד הסרטים הכי מדוברים ומצליחים של השנה. לפני הצפיה בו, זאת היתה תעלומה בעיניי כיצד יתכן שסרטי אימה זולים ומטופשים מציפים את מסכי הקולנוע בארצנו, אבל סרט האימה המדובר ביותר של השנה לא מוקרן בישראל באופן מסחרי רגיל. אחרי הצפייה הבנתי: מדובר במתכון בטוח לקהל זועם המבקש את כספו בחזרה. הצפיה ב"תורשתי" היתה עבורי חוויה מתסכלת, מעצבנת, סתומה, ומאכזבת.קודם כל צריך לומר שהקצב של הסרט הזה איטי להחריד. כל רגע בסרט הזה, כל סצינה, כל שניה, היא כמו עקירת שן. עצם העניין לא מפריע לי, ואני יכול גם לעכל סרטים איטיים, אבל ב"תורשתי" נדמה לי שמדובר בעיקר בסוג של מניירה בימויית, ולא בכלי אמנותי הבא לשרת את הסיפור, הדמויות, והמסר.

כי ארי אסטר, הבמאי, מרבה להשתמש ב להמשיך לקרוא

פסטיבל אוטופיה 2018: סליחה על ההפרעה

(שם הסרט במקור: Sorry to Bother You)

פסטיבל אוטופיה 2018 מביא למסכי הסינמטק את אחד הסרטים המדוברים של השנה. ידעתי מעט מאוד על הסרט לפני ההקרנה. משהו על איש מכירות שחור העובד בטלמרקטינג שמתחיל להצטיין בעבודתו רק אחרי שהוא מתחיל לפעול לפי עצה שקיבל: לדבר ב"קול הלבן" שלו. כלומר: יש כאן דרמה חצופה על יחסי שחורים-לבנים בארה"ב. פסטיבל אוטופיה הוא פסטיבל המכוון לסרטים עם מוטיב של פנטזיה, אימה, מדע-בדיוני, וסרט שכזה נשמע, על פניו, לא ממש מתאים לאופי הפסטיבל, אבל, מסתבר, בחלקו השני של "סליחה על ההפרעה" הסרט הזה עובר איזשהו שינוי ומתחיל להיות מופרע באמת (אי אפשר לגלות יותר מדי מבלי לספיילר, אז רק אומר את המילה "סוסים"), רק שבגלל שהסרט הזה לא באמת עובד דרמטית לטעמי, אז הסצנה הפסיכית לקראת סוף הסרט שהייתה אמורה להדהים אותי השאירה אותי בעיקר משתאה אל מול הכמעט קקופוניה הכמעט מטופשת.

כי הבעיה הדרמטית של "סליחה על ההפרעה" היא שהסרט הזה בעצם מספר שני סיפורים שאמורים לתמוך אחד בשני, אבל בוטס ריילי הבמאי לא באמת יודע לשלב את שניהם יחדיו, ושני האלמנטים האלו מ להמשיך לקרוא

משפחה בהפתעה: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Ch'tite Famille)

דני בון. קומיקאי מפורסם ומאוד מוצלח מצרפת. מצחיק. מקצוען. יודע את העבודה. סרט חדש של דני בון. אמור להיות סבבה.רגע. יש עניין כזה: לפני עשור בערך, דני בון ביים את Bienvenue chez les Ch'tis, שבזמנו היה הסרט המצליח ביותר בצרפת אי פעם, או משהו כזה. כשהסרט הגיע לישראל (תחת השם "ברוכים הבאים לצפון"), הוא התגלה כסרט מאוד מאוד מצחיק, גם אם צפוי למדי. מאז דני בון עשה כמה וכמה סרטים, אבל אף אחד מהם לא התקרב להצלחה הקופתית, כמו גם לאיכות האמנותית של אותה הצלחה. אז הנה דני בון עושה סרט המשך (בערך) לאותה הצלחה הסטורית. באתי לסרט החדש עם חששות: אני אמנם אוהב את העבודה של בון, אבל להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2018: הזוכים

לפני קצת יותר מחודש כתבתי כאן על המועמדים העיקריים לפרס האקדמיה האוסטרלית לקולנוע. היום התקיים טקס חלוקת הפרסים דאון אנדר, ויש זוכה אחד מרכזי, והוא כנראה באמת הסרט הטוב מכולם, אם כי לא בטוח שהוא היה הזוכה הצפוי.

"ילד מחוק" (Boy Erased), סרט עם הרבה אבק כוכבים, ועם נושא חשוב במרכזו (שאמור להגיע בקרוב לישראל), הסרט הזה זכה רק בשני פרסים: פרס התסריט המעובד, ופרס שחקנית המשנה (לניקול קידמן).

"גברות בשחור" (Ladies in Black) של ברוס ברספורד הותיק, סרט שעל פניו נראה קראוד-פליזר מהנה אבל חסר משקל, הסרט הזה זכה ב-4 פרסים: פרס השחקנית, מוסיקה, תלבושות, ואיפור ועיצוב שיער.

"המשפט" (Jirga), הנציג האוסטרלי לאוסקר לסרטים שאינם באנגלית, הסרט הזה זכה בפרס אחד בלבד – פרס הסרט העצמאי דל התקציב.

ו"לנשום", בכורת הבימוי של השחקן סיימון בייקר זכה ב-2 פרסים: לשחקן המשנה (בייקר עצמו), ולסאונד.

מה שהשאיר את הבמה לזוכה העיקרי, והוא להמשיך לקרוא

פסטיבל אוטופיה 2018: האיש שהרג את דון קישוט

(שם הסרט במקור: The Man who Killed Don Quixote)

אני לא ממש מבין מה קרה פה. אני לא ממש את מבין את כל מה שקורה בסרט הפסיכי הזה. ההשתוללות הזו היתה צפויה, כי זה סרט של טרי גיליאם, ועדיין הופתעתי, לא כל כך מהויזואליה, אלא מהדמיון השופע של הקוסם המטורלל הזה. אני לא בטוח שאני מבין רגעים לא מעטים בסרט הזה ועדיין, הסרט הלא נורמלי הזה הוא אחת החוויות המלבבות שהיו לי בקולנוע השנה.הסיפור על הסרט הזה ידוע: זה פרויקט החלומות של טרי גיליאם. כבר קרוב ל-20 שנה שהוא מבקש להוציא אותו לפועל, אבל היתה (ועדיין יש) קללה על הסרט הזה. צילומים התחילו ונעצרו, מימון הובטח ונמנע, שטפונות הרסו את סט הצילומים, שחקנים ראשיים חלו ופרשו (ובמהלך עשרים השנה האלו גם מתו), אבל הסרט הזה, בסופו של דבר, קם לתחייה. ולמראה החלק הראשון של הסרט אני לא יכולתי שלא לגרד בפדחתי ולומר: זה הכל? על זה נלחם טרי גיליאם עשרים שנה? כי כבר כותרות הפתיחה רומזות בקריצה לקשיים הידועים שעבר הפרויקט הזה. כמו בדיחה מודעת לעצמה של גיליאם. ותחילת הסרט מדברת על במאי קולנוע יהיר שמצלם סרט על דון קישוט, מעין הרחבה לסרט קצר זוכה פרסים שהוא עשה פעם. אבל הוא מתנהג בגסות לכל הסובבים אותו, נסמך על תווית ה"גאון" שמודבקת לו, ונותנת לו רשיון להיות מניאק.

לא יכולתי לחשוב שטרי גיליאם עושה כאן מעין סרט על עצמו ועל הקשיים שלו להוציא לפועל את הפרויקט הזה, מה שאומר שלא זה היה הפרויקט מלכתחילה, והרגשת אכזבה קלה התחילה להתגנב. אבל הסרט הזה ערמומי. לאט לאט הוא מתחיל לאבד את דעתו. בתחילה אלו רק הזיות של הבמאי, פלאשבקים ל להמשיך לקרוא

ראלף שובר את האינטרנט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ralph Breaks the Internet)

הסרט הראשון, "ראלף ההורס", זכור לי כסרט חביב, אבל זניח ונשכח. בטח לא כזה שמחייב סרט המשך. אבל עשו אחד. נו, שוין. לא חשבתי ללכת לראות אותו, אבל הביקורות מסביב התעלפו, וכולן קבעו שמדובר בסרט ממש מצוין. אז הלכתי. מסתבר שהאינסטינקט הראשוני שלי היה נכון. מדובר, לטעמי, ברגעיו הטובים יותר, בסרט חביב בדוחק, ובשאר הרגעים, סרט די מביך ולא ממש נעים לצפיה.

כי, לכאורה, מדובר כאן בעולם אחר לגמרי. האינטרנט. עולם ללא גבולות. אפשר לפרוץ כאן בסימפוניה בלתי נגמרת של הדמיון. אבל נדמה לי שיוצרי הסרט הזה לא התברכו בדמיון מאוד מפותח. לכאורה, העולם הזה נראה מרהיב לעין. למעשה, נדמה לי שהם העתיקו את עיצוב העולם הויזואלי מיוצרי להמשיך לקרוא