סולו חופשי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Free Solo)

פסטיבל דוקאביב ממשיך להתפרס על פני השנה כולה, ולהביא לסינמטק תל אביב את הסרטים הדוקומנטרים המעניינים של השנה גם לא במסגרת הפסטיבל האביבי. והחודש הסרט המוקרן הוא מסקרן במיוחד, כי הוא מועמד לאוסקר ממש בעוד שבוע וקצת. אז הלכתי לראות.

אבל, אוי…

זה לא סרט, זאת תכנית ריאליטי

נכון, אני לא מחובבי מה שאני קורא סרטי נשיונל ג'יאוגרפיק. טבע, חיות, נמרים, ג'ירפות, נהרות ואגמים, דגים…לא מעניין אותי. אנשים מעניינים אותי. אם סרט יצליח להכניס אותי לתוך נשמתו של אדם, אני אוכל לנסות להבין למה הוא אוהב את כל ה…טבע הזה.

העניין עם "סולו חופשי" הוא שזה סרט שמועמד לאוסקר. אמור היה להיות בו אותו מרכיב אנושי שמקרב אותי לטבע. חשבתי שיש בו יותר מסתם צוק תלול מאוד, ואדם שמטפס עליו. אבל לא. הסרט הזה הוא לא סרט.כי אתם מכירים את תכניות הריאליטי האלו שבהן אנחנו רואים מעט מהמתרחש, ומיד חותכים לאותו אדם שמדבר על זה רטרואקטיבית: "כשזה קרה לי, לא יכולתי להאמין לזה…הייתי המום" ועוד כהנה וכהנה. "סולו חופשי" הוא ערוץ פרשנות אינסופי על מה שאנחנו רואים. דברת אינסופית שמטריפה את השכל, ולא נותנת לי להבין לבד.

הרי היופי של הטבע הוא בעיקר השקט שבו. אבל ה"סולו החופשי" הזה מתעקש ל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הפרד: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Mule)

קניתי הרבה דברים בכסף שהיה לי….אם רק הייתי יכול לקנות עוד קצת זמן…

קלינט איסטווד. האיש בן 88. עבר הרבה בקריירה. אגדה של קולנוע. זוכה אוסקרים. מיתולוגיה חיה. והוא עדיין מביים, ואפילו משחק. כמו כל אדם, הוא חווה עליות ומורדות. לפני כמה שנים הוא ביים את "צלף אמריקאי", שהפך לסרט הקופתי ביותר בקריירה שלו. בשנה שעברה הוא ביים את "הרכבת של 15:17 לפריס" (לא ראיתי), שהיה הכשלון הגדול ביותר שלו בקריירה (ביקורתית וקופתית). ועכשיו, בגיל 88, הוא שואל את עצמו: אז מה עכשיו?

וקלינט איסטווד כנראה נזכר ש: רגע, אני פה קודם כל בשביל לכייף. יש לו את המזל לעבוד במקצוע שהוא טוב בו (גם אם לא כל העבודות שלו זוכות להערכה), ושהוא אוהב. אז אולי כדאי לעצור רגע, להוריד את כל החשיבות העצמית, את כל הכוונות הנעלות לעשות יצירות עם משמעות, ופשוט לעשות סרט כיפי. להנות.וככה נראה "הפרד". כאילו כל הצוות כאן, בהובלתו של קלינט איסטווד, כאילו כולם פשוט אמרו: Let's go and have some fun. כי כבר מהתחלה ברור ש להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2019: המועמדים

אתמול התפרסמה בקנדה רשימת המועמדים לפרס האקדמיה הקנדית לקולנוע לשנת 2019. עושה רושם שבניגוד לשנים קודמות, השנה לא היה סרט קנדי עם פרופיל בינלאומי גבוה (אני מזכיר לכם שבשנה שעברה הזוכה היה "מודי", שאולי לא היה סרט גדול, אבל מעט אחרי זכייתו הגיע גם לישראל, ואפילו הפך להצלחה קטנה כאן), מה שלא אומר שאין לקנדים השנה מה להציע בקולנוע. מבט על רשימת המועמדים השנה מציע מספר רב של סרטים שונים, ובסקירה הזאת אני אנסה להתמקד במובילים במספר המועמדויות.

הסרט הבולט ברשימת המועמדויות הוא

האפילה הגדולה (La Grande Noirceur) בבימויו של מקסים ז'ירו

זי'רו פרץ לתודעה הבינלאומית לפני כמה שנים עם סרט על הקהילה היהודית-חרדית במונטריאול שנקרא "פליקס ומאירה". בכשרון הצלחתי לפספס את הסרט המסקרן הזה על רומן מחוץ לנישואין של אשה חרדית וגבר לא (את האשה גילמה הדס ירון הישראלית). נדמה שהסרט האחרון של ז'ירו הוא אופרה אחרת לגמרי. במקום מתיקות מלנכולית, יש כאן מבט מאיים על עולם אפל, מפחיד, שבכוונה לא מספק פרטים מזהים לגבי מה בדיוק קורה שם, מה שכנראה גורם לכל הסיפור החידתי הזה להפוך לאלגוריה על המצב בעולם היום.

ב"אפילה הגדולה", שחקן קנדי כושל מוצא את עצמו ב להמשיך לקרוא

יצירה ללא מחבר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Werk ohne autor)

הדיסקליימר הרגיל: כן, סרט זר, גרמני במקרה הזה, שנמשך 3 שעות. אתגר. במקרה הזה: כדאי. מאוד כדאי. אל תפחדו מהאורך. יש קצת בטן לסרט הזה, ואולי היה אפשר לקצר קצת, אבל בסך הכל, רוב זמן המסך של הסרט הזה מחזיק את העניין הדרמטי שלי במתרחש. יותר מזה, גם אם הסרט הזה לא חף מחסרונות, זהו ככל הנראה הסרט הכי יפה שתראו השנה. אולי לא הכי טוב, אבל הכי יפה.

פלוריאן הנקל פון דונרסמרק. השם הארוך הזה זכה באוסקר. והשנה הוא מועמד שוב לאוסקר. באמצע, בין שני האוסקרים, עברו 12 שנה, בהן הבמאי הזה עשה רק סרט אחד. בהוליווד. ועדיף לא לדבר עליו. אבל אולי צריך 12 שנה כדי ליצור סרט כמו "יצירה ללא מחבר". כי אם "חיים של אחרים", הסרט ההוא שזכה באוסקר, היה סרט קטן, ממזרי, ומאוד אינטלגנטי, הנה מגיע הסרט החדש של אותו במאי, והוא כל כך הרבה יותר גדול, מאוד אמביציוזי, מלא אנרגיה וחדוות יצירה. למעשה, חלק מהאורך הקצת מרתיע של הסרט הזה שייך לעובדה שהוא מעניק הרגשה של סרטים קלאסיים מפעם. אנשים יותר מבוגרים ממני בטח יצאו מהסרט ויגידו: "כבר לא עושים סרטים כאלו יותר". אבל הנה, עושים.כאלב דשנאל הותיק נמצא כאן מאחורי המצלמה, ובהנהגתו של פון דונרסמרק הוא יוצר אימאג'ים מרהיבים. המצלמה נמצאת בתנועה סוחפת שהיא בעת ובעונה אחת אנרגטית וגם שותלת אותי בתוך המושב, מרחיבה את הריאות בנשימות ארוכות של הנאה. פון דונרסמרק הביא לסרט הזה גם את מקס ריכטר, שלעד ייזכר אצלנו כמוסיקאי שברא את המוסיקה הבלתי נשכחת של "ואלס עם בשיר". הדרך שבה מניח פון דונרסמרק את המוסיקה היפהפיה של ריכטר על פני התמונה יוצרת את האפקט הלכאורה מנוגד של כל היצירה הזו – מצד אחד מרגשת מאוד, ומצד שני יודעת לא ללחוץ על הרגש, לתת לו להגיע, אבל לא לגלוש. באופן מפתיע, הסרט הזה, גם ברגעים הקשים (ויש רגעים מאוד לא קלים. הסרט הזה נפרס על פני כ-30 שנה בהסטוריה של גרמניה, כולל מלחמת העולם השניה, ויש בו אפילו סצינה של תא גזים), פון דונרסמרק יודע לרגש אותי, אבל גם לגעת לכל אורך הסרט במגע של נוצה מלטפת.

לכאורה, זה מתסכל. הרי יש כאן דמות של להמשיך לקרוא

המועדפת: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Favourite)

הייתי צריך לנחש. האיש הזה, יורגוס לנתימוס, הוא סוג של שטן קטן. ראיתי שני סרטים שלו בעבר, ושניהם הגעילו ועצבנו אותי. משום מה חשבתי שאם "המועדפת" קיבל 10 (עשר!) מועמדויות לאוסקר, אולי מפלס הגועל ירד, והסרט הזה יהיה קל יותר לעיכול. מה פתאום. "המועדפת" אולי באמת, לכאורה, רק לכאורה, הוא הנגיש מבין סרטיו של לנתימוס, אבל מכל בחינה אחרת, גם הוא סרט שמאוד נהנה להמם ולהגעיל, מבלי באמת לומר משהו בעל ערך.

אם סרטים הם סוג של מראה לתוך נשמתם של יוצרם, הייתי מנחש שלנתימוס היה בילדותו הבריון הכיתתי שדוחף אותך לתוך שלולית וצוחק בהנאה מרושעת כשאתה נרטב. או הגאון המעצבן שהיה מציק לך בכיתה, אבל לעולם לא נתפס, ואפילו היה גורם למורה לצעוק עליך במקום עליו כשהיית אומר: "אבל המורה…".כי גם ב"מועדפת" מוצג עולם מעוות. נדמה שלנתימוס כל כך נהנה להראות אנשים ברגעים הגרוטסקיים שלהם, רק שאני לא מוצא בסרטיו דבר מלבד הנאה מהרוע. לפחות בסרט הזה יש להמשיך לקרוא

פרסי רוברט 2019: הזוכים

בשנים האחרונות אני מכסה כאן בבלוג טקסי פרסים מכל מיני מדינות, וההרגשה היתה שהעולם הזה קצת השתגע. פעם היתה לפרסים האלו סוג של חוקיות. אם סרט היה זוכה בפרס הבימוי, למשל, אז כמעט תמיד הוא היה זוכה בפרס הסרט. עוד למשל, כמעט ולא קרה שסרט שזכה בפרס החשוב ביותר, בפרס הסרט, זכה במעט מאוד פרסים בסיכום הכללי. בשנים האחרונות רשימות הזוכים הפכו ללא צפויות, וקצת לא הגיוניות.

והנה הגיע אמש טקס פרסי הרוברט של האקדמיה הדנית, והחזיר את ההגיון הבריא לטקסי הפרסים. את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כחודש. המועמד הפייבוריט לזכייה יצא להקרנות מסחריות בישראל בסופ"ש האחרון (ואם מצמידים את האוזן לקרקע ומנסים להקשיב להלך הרוח, נדמה שהקהל הישראלי נענה בחיוב ובשמחה לא קטנה לסרט המצוין הזה). ואכן, הזוכה הגדול של טקס פרסי האקדמיה הדנית לשנה זו הוא להמשיך לקרוא

גויה 2019: הזוכים

צ'מפיונס (Campeones). מאוד אוהבים את הסרט הזה בספרד. סיפור על מאמן כדורסל שנשפט לעבודות שירות: לאמן קבוצה של מוגבלים. הוא בא בלי חשק, אבל מתחיל לקבל חשק. זה סרט שלוחץ בצורה מאוד קלה על הרגש של הקהל הרחב, ואכן מדובר בסרט מאוד מצליח. בקרוב יגיע הסרט הזה לישראל, ותוכלו לראות עד כמה הסרט הזה להמשיך לקרוא