פסטיבל קולנוע צרפתי: נשות הכיכר

(שם הסרט במקור: Les femmes du Square)

כשאני בא לדבר על "נשות הכיכר", נקודת הייחוס שלי היא "מחוברים לחיים". מההשוואה הזאת, "נשות הכיכר" לא יוצא טוב.

בשני הסרטים יש ניסיון להראות אנשים שחורים מהמעמד הלא מאוד גבוה הולכים לעבוד אצל האדם הלבן ההו-כה-עשיר, ומסתבר שחכמת החיים נמצאת במקום הלכאורה פחות צפוי. אבל מכאן נפרדות דרכי שני הסרטים האלו.

כי ב"מחוברים לחיים" היה את סיפור הידידות שהתפתחה בין שני הגברים השונים כל כך ההם. ידידות אמת. כאן, ב"נשות הכיכר", יש חלוקה ברורה לטובים ולרעים. הנשים השחורות טובות, והלבנים רעים. חלוקה דיכוטומית שטחית חסרת מורכבות אנושית שתוסיף גם את הממד הרגשי. אין בכלל ניסיון לגרום להתקרבות (רק אולי עם הילד של הלבנה, אבל גם שם זהו סיפור משני, ואין לו מספיק בשר תסריטאי)."מחוברים לחיים" הזניק את הקריירה של צמד הבמאים אריק טולדנו ואוליבייה נקש. מאז הם עשו כמה סרטים, ועם כל סרט שלהם אני מתאהב בהם יותר (הם קצת נעלמו לנו בשנים האחרונות. הם היו עסוקים בבימוי הגרסה הצרפתית של "בטיפול". השנה הם יחזרו לקולנוע. אני סקרן מאוד לראות מה הם יביאו). אני מניח שזה לא יהיה ניחוש פרוע לומר שז'וליאן רמבאלדי, הבמאי של "נשות הכיכר", לא יגיע למעמד של כוכבות כמו של צמד הבמאים של "מחוברים לחיים". חסר כאן חוש ל

פסטיבל קולנוע צרפתי: די כבר עם השקרים שלך

(שם הסרט במקור: Arrête avec tes Mensonges)

זה לא היה אמור להיות סרט שאני אוהב. סיפור על סופר מפורסם שחוזר לכפר הולדתו אחרי הרבה שנים שלא היה שם, והנוסטלגיה תוקפת אותו. בפלאשבקים. הו. יש משהו מיושן בתקציר שכזה. אבל, מסתבר, הסרט הזה הוא אחד היפים ביותר שראיתי בחודשים האחרונים. לא פחות. סרט עדין, צנוע, שקט, שטומן בתוכו כאב גדול, וגם שיעור קטן לחיים.

שם היצירה הזאת מוסבר בגוף הסרט: אימא של הסופר הייתה נוהגת לומר לו להפסיק להמציא סיפורים, להפסיק לשקר, אבל הוא המשיך, והפך לסופר מצליח. אבל הסרט הזה יוצא הרבה מעבר לתחום יצירת האמנות. זהו סיפור על שני אוהבים. אהבת נעורים סוערת. אהבה שיכולה להיחשב, בעיניי אנשים מסוימים, אסורה. אהבה שכזאת יוצרת בידוד חברתי. בדידות איומה. צורך להתגנב, לשמור בסוד, לא לחגוג את הרגש הנפלא הזה. הסרט הזה, בסופו של דבר, קורא לנו ללכת עם האהבה שלנו. להיות אמיצים, לא לפחד לאהוב גם כנגד המוסכמות, להפסיק לשקר לעצמנו.אני מודה ששילוב הפלאשבקים בסיפור המרכזי לא עשוי בדרך מתוחכמת מדי, אבל זהו חלק מהמנגנון של הסרט הזה. ובכלל, יש בכך איזושהי דרך של מבט מבוגר, מפוכח, באהבת נעורים סוערת. גם כשקורים דברים מרגשים, מגלים סודות בהווה של הסרט, הכול נעשה בשקט, בלי צעקות, בלי לצאת מגדרך. הכאב נחווה כמכה שקטה אל הבטן, הדמעה יורדת לאיטה, ואיכשהו ממשיכים. בכל זאת. יש איזושהי קבוצה של א

פסטיבל קולנוע צרפתי: צעירים לנצח

(שם הסרט במקור: Les Amandiers)

זה לא סרט. זה סדרה של סקצ'ים בלתי נגמרת. מעין תכנית מערכונים בסגנון היהודים הצרפתים באים. סצנה אחר סצנה אחר סצנה שלא ממש קשורות אחת לשנייה, רק עם אותם שחקנים. וגם הסצנות עצמן הן לא יותר מאשר משובת נפש. לא דרמה. לא קומדיה. בלי דמויות.

אני מניח שולריה ברוני טדסקי, שהיא שחקנית אהובה, ניסתה כאן, בכובעה כבמאית ותסריטאית, לשחזר את התקופה שבה היא עצמה למדה משחק. וזה אפילו נאמר ממש בסרט – המחזה שנבחר ע"י הבמאי כדי לעשות עליו חזרות ולאחר מכן להעלות אותו על הבמה הוא מחזה שצ'כוב כתב כשהוא עצמו היה צעיר, כי כל הסטודנטים למשחק גם הם צעירים. אבל אין כאן אנשים. אין כאן דמויות.כי טדסקי מאוד מגזימה כאן. הכול מצולם בצבעים מוגזמים. כמעט הכול מלווה עם פס קול מוסיקלי. אין כמעט רגע שקט כאן. הכול מאוד אנרגטי, מאוד סוער. כול הזמן. למעשה, הסרט הזה כול הזמן נותן לי הרגשה של

פסטיבל קולנוע צרפתי: קומפרומט

(שם הסרט במקור: Kompromat)

גבר אחד רץ ביער. קפוא. מעורפל. אור קלוש. אחריו רודפים אנשים רעים. הוא מבחין בהם וממשיך לרוץ. הוא מועד. אוסף לכיסו את הפריטים שנפלו, כולל דובון קטן, קם וממשיך לנוס על נפשו. הרעים ממשיכים לרדוף אחריו. אחד מהם יורה לכיוונו.

קאט. 5 חודשים לפני כן.

זוהי הסצנה הראשונה של "קומפרומט". אבל עוד לפני כן יש כתוביות המפרשות לנו את המילה הזו, "קומפרומט". הפללה של חפים מפשע על ידי זיוף מסמכים. המצאה של הרוסים. מבוסס, באופן חופשי, על סיפור אמיתי.ז'רום סאל, הבמאי של "קומפרומט", הוא מקצוען. רואים את זה בכל פריים של הסרט שלו. הוא יודע לצלם. יודע לעבוד עם מוסיקה. רמה טכנית מעולה. אבל זה מה שהוא, בסופו של דבר: טכנאי משובח. אין לו ח

פסטיבל קולנוע צרפתי: החרות של גראנס

(שם הסרט במקור: !Libre Garance)

"החרות של גראנס" הוא סרט התבגרות לא שגרתי. בסרטי התבגרות, בדרך כלל, גיבור/ת הסרט הצעיר/ה מתאהב/ת לראשונה, ו/או מגלה את המין. אולי אפילו את הנטייה המינית. בסרט הזה, גיבורת הסרט, היא גראנס משם הסרט, מגלה את התודעה הפוליטית שלה.

הבעיה היא שפוליטיקה, שהיא תחום עשיר וסבוך, אין לה ערך בפני עצמה, אלא אם היא משפיעה באופן ישיר על החיים של האנשים הפשוטים. שלי, של השכנים שלי, של חברי וחברותי לעבודה. בסרט הזה, כבר בסצנה השנייה, יש ויכוח פוליטי סוער בין כמה מבוגרים בביתה של גיבורת הסרט, בעוד היא, הנערה הצעירה, רק מסתכלת בהם, בוהה, תוהה על מה הם מדברים, ולמה בכזאת תשוקה וכעס.  לוקח יותר מחצי סרט עד שאישה אחת לוקחת את גראנס הצעירה תחת חסותה ומסבירה לה (ולנו, באולם) במילים פשוטות מה זה הבריגדות האדומות, ולמה הם פועלים כמו שהם פועלים.

זה מתרחש בשלב מאוחר מדי בסרט, כשהילדה כבר נמצא בסוג של אמוק פוליטי, אבל זה בכל זאת מעניק צידוק כלשהו למה שקורה.כי הרי האימא עושה דבר פטלי, וזה לא ממש מוסבר. וכל מה שהנערה עושה, זה הכול בשביל אימא. וכן, זה מרשים מאוד, ומרתק למדי. נערה נחושה שעוסקת ב

פסטיבל קולנוע צרפתי: הילד השישי

(שם הסרט במקור: Le Sixième Enfant)

משפחה צוענית שמצבה הכלכלי לא מהמשופרים עומדת לפני לידה של הילד השישי. הם מרגישים שהם לא יוכלו לעמוד בלחצים הכלכליים והנפשיים הכרוכים בגידול ילד נוסף, ומבקשים (תמורת כסף) למסור את התינוק שייוולד לזוג עורכי דין שאינם יכולים להביא ילדים לעולם בכוחות עצמם.

לי זה נשמע כמו דרמה סוחטת דמעות נצלנית וקשה לצפייה. למעשה, במאי הסרט, לאופולד לגראן, שזהו סרטו הראשון, נמנע ככל יכולתו מלחיצה ברוטלית על בלוטת הדמעות. לגראן שומר על טון ענייני לכל אורך הסרט, מבקש לתאר את הפעולות של הדמויות שאחריהן הוא עוקב, מבלי להתעכב על תפניות דרמטיות מאולצות יותר או פחות. הסרט אכן מרגש, אבל הוא מרגיש מציאותי, פשוט, לא מתלהם. וזהו היתרון שלו. כמו גם החיסרון שלו.

גם אתכם דופק הממסד?

פפפ, כן, ואפילו יותר ממה שאתה חושב

השכונה הצוענית מתוארת בסרט הזה בכל עליבותה, אבל ז'ודית שמלה ודמיאן בונאר, בתפקיד זוג הצוענים פלוס חמש ועוד אחד בדרך, עושים עבודה נטורליסטית, שקטה, ומגלמים את הצוענים כאנשים שהפנימו את מצבם תחת יחס מזלזל ואפילו גזעני של הסביבה, ומנסים בכל זאת להסתדר בחיים. מהצד השני, שני עורכי הדין, בגילומם של בנז'מן לאוורן (שמתחיל לצבור קילומטראז' מכובד מאוד בקולנוע הצרפתי, ותמיד נעים לראות אותו על המסך) ושרה ז'ירודו (לטעמי, המרכז הרגשי של הסרט הזה) – גם הסביבה שלהן מתוארת בדקדקנות – הבית העשיר שלהם, ההשכלה הרחבה שלהם, העבודה, השפה. אבל גם העשירים סובלים מתהליכי הממסד המסורבלים שמכבידים על מר וגברת צרפת במקום להקל. ברגע מרגש במיוחד בסרט מתארת עורכת הדין את הקשיים שלה כאישה בעולם, גם אם נדמה לנו שהכול ממש בסדר בחיים שלה.אבל גם אם הסרט הזה משתדל לשמור על הוגנות ולתאר בענייניות לא נצלנית את המצב של שני הקצוות האלו של החיים, עדיין חסר לי ה

פרסי גופו 2023: המועמדויות

אתמול התפרסמו המועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לקולנוע לשנה זו. אני מאוד אוהב קולנוע רומני, ובכל הזדמנות שיש לי אני הולך לראות סרטים רומנים. וכך יצא לי לראות כמה וכמה סרטים רומנים בשנה שעברה, וחלק מהם תופסים את המקומות המרכזיים ביותר ברשימת המועמדויות לפרס האקדמיה ברומניה. אבל אני אתחיל מזה שלא נמצא:

אולי הבמאי הכי חשוב ברומניה המודרנית הציג בשנה שעברה סרט חדש שהוקרן גם בפסטיבל קאן, אבל כשהסרט הגיע לישראל הוא התגלה כחלש ביותר בקריירה שלו. ועם זאת, לא חשבתי ש"מבט מבפנים" (R.M.N) של כריסטיאן מונג'יו יצא בלא כלום. איכשהו נדמה לי שמונג'יו נמצא במעין מריבה מתמשכת עם ממסד הקולנוע ברומניה. הם טוענים נגדו שהוא עושה סרטים המכוונים מראש לבאי הפסטיבלים בחוץ לארץ, ולא לקהל הרומני. הוא, בתגובה, עושה דווקא. במהלך טקס פרסי הגופו לפני כמה שנים, "בגרות" שלו היה מועמד ל-9 פרסי גופו, ולא זכה אפילו באחד. יותר מכך, בטקסי פרסים נהוג להקרין קליפים קצרים מכל סרט בעת הצגת המועמדויות. כך היה גם בטקס ב-2017. רק מ"בגרות" לא הוצגו קטעים. מישהו שם בהפקה (ואולי מונג'יו עצמו) לא שלח לאקדמיה קטעים להקרנה.

"מבט מבפנים" לא הוגש לשיפוט האקדמיה הרומנית, והוא אכן לא קיבל מועמדויות. אבל לא מעט סרטים מצוינים אחרים מובילים את הרשימה, והם:

מטרונום (Metronom) – אלכסנדרו בלק

ראיתי את הסרט הזה בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה, ומאוד אהבתי אותו. נערה מוזמנת ל

בידיים של אנני: הביקורת

(שם הסרט במקור: Annie Colère)

החבר שלך יודע?

…אין לי חבר…

יש משהו מאוד מטעה בכל הפרסום והשיווק של הסרט הזה. כשראיתי את הטריילר חשבתי שמדובר במעין דרמה חלבית על הפלות. מעין גרסה צרפתית של "תתקשרי לג'יין" האמריקאי מהשנה שעברה. חשבתי שזה יהיה סרט שמתחפש לסרט חשוב על מאבק פוליטי של נשים כדי לאפשר זכויות על הגוף (או במילים אחרות: לאפשר הפלות), אבל למעשה הוא יהיה סרט שטחי ואפילו מקומם. לסרט אפילו קוראים (במקור) "אנני הכועסת". כלומר – זה אמור להיות סרט על אישה שנלחמת בשיניים על זכותה להפיל הריון.

זה מה שחשבתי שיהיה.למעשה מדובר בסרט עדין מאוד, מרגש מאוד, אנושי, חם, מזמין. סרט שמספר לכל מי שרק רוצה לשמוע על משמעות הקיום הנשי בעולם הזה (הסרט מתרחש בשנות ה-70, אז מפתה לומר: הקיום הנשי בימים ההם, אבל הסרט חדש, מעכשיו, אז כנראה גם בזמן הזה). אישה שנכנסת להריון לא מתוכנן, הריון שהיא רוצה, צריכה, חייבת להפסיק, היא אדם במצב קטטוני. מכונסת בעצמה. חושבת רק על זה. במצב חרדתי קיצוני. מפוחדת מהסביבה. והנה יש כאן סרט על קבוצה של נשים ש

פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2023: הזוכים

היום התקיים ביפן טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע שלהם. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כחודש וחצי, אחרי שחלק מהמועמדים הוקרנו בסינמטקים בתחילת ינואר במסגרת פסטיבל קולנוע יפני. טקס הפרסים שהתקיים היום הכתיר בעיקר סרט אחד כסרט היפני הטוב ביותר של השנה, והוא:

חתונתה של רוזה: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Boda de Rosa)

קרה לכם שלא היה לכם חשק לקום בבוקר? שלא בא לכן ללכת לעבודה? שלא רציתם להכין ארוחת בוקר, לקחת את הילדים לבית הספר, לעבור במכולת לקנות חלב (כי הולך להיגמר), ועוד כל מיני מטלות שצריך, פשוט חייבים לעשות?

בטח שקרה. כולנו רוצים, ויותר מפעם אחת, פשוט לעזוב הכול ולנסוע לחופשה. אז הנה סרט על אחת ששוברת את הכלים ולא משחקת.

אני מחבב את איסיאר בויין. היא במאית ותיקה שמתעסקת בעיקר בתמות נשיות. הסרט הטוב והמפורסם ביותר שלה, לפני קרוב ל-20 שנה, התעסק בנושא האלימות במשפחה (חפשו את "קח את עיניי". סרט מצוין). סרטה האחרון (למעשה, הלפני אחרון. מאז "חתונתה של רוזה" היא הספיקה לביים עוד אחד) נוגע גם הוא לסיפור של אישה, ובהתאם לגיל שבו נמצאת בויין (היא בת 55), גיבורת הסרט שלה גם היא כבר לא צעירה, וזה כבר לזכות הסרט הזה, שהרי הרבה נשים מספרות שהמין היפה מגיע עם תאריך תפוגה, ואין הרבה ייצוג לנשים קצת יותר בוגרות באמנות המודרנית.

ובכל זאת, "חתונתה של רוזה" הוא סרט שעם כל הכוונות הטובות שלו הוא יצירה לא מאוזנת, קצת טיפשית אפילו, ועם זאת, יש בו משהו שמציל אותו והופך אותו לסרט ראוי לצפייה, למרות החסרונות.

איסיאר בויין מתארת בסבלנות את החיים שמכבידים, מאוד מכבידים, על רוזה, גיבורת הסיפור בת ה-45. ואז היא פשוט עוזבת. היתרון הגדול של הסרט הוא דווקא החוסר שלו בצעקה. המעשה הקיצוני הזה לא בא מתוך מרד מתריס. קנדלה פניה, שתהיה בריאה, היא בעיניי אחת מהשחקניות הכי אנדר-רייטד בעולם. אולי בגלל ש