אלמנות: הביקורת

(שם הסרט במקור: Widows)

ואני כבר חשבתי שאני לא אלך יותר לראות סרטים של סטיב מקווין…

המקווין הזה עושה סרטים כבר כעשור. כל שלושת סרטיו זכו להתעלפויות מהמבקרים בכל העולם. אחד מהם גם זכה באוסקר ("12 שנים של עבדות"). אני הסתכלתי על כל חגיגת ההילולים הזאת מהצד, ולא ממש נסחפתי אחריה (ניסיתי להסביר את זה בביקורת שלי על סרטו הקודם). והנה הגיע סרטו החדש, וכאילו מדובר במשהו לא אופייני למקווין. מדובר בסרט פשע. שוד. כאילו שהוליווד קפצה על סיפור הצלחה, ומנסה להדפיס קצת כסף בעזרתו. חשבתי שאולי יהיה כאן שילוב של איכות עם בידור. צדקתי. וגם טעיתי.

כי גם כאן מקווין מביים בצורה שאני לא ממש מסתנכרן אליה. ומצד שני, "אלמנות" מחזיק את העניין שלי בו לכל אורכו, והמשחק של כל הקאסט (הרחב מאוד. מדי) טוב מאוד. הרי כבר בהתחלה אני מתקשה להבין מה שמקווין עושה. יש כאן תיאור מערכת יחסים אוהבת בין אחת הנשים לבין בן זוגה. ובעריכה מקבילה – שוד שמשתבש, האירוע שמפעיל את עלילת כל הסרט הזה. הסצנות בשני המקומות קצרות מדי, לא נותנות לי את הזמן להיטמע אל תוך הדמויות, להתרגש ממה שקורה להן, וכבר מקווין עובר לצד השני.ובכלל, הסרט הזה מתפרס לרוחב מדי, מערב מספר דמויות גדול מדי, ואין לו מספיק להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

החיים האלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Life itself)

כבר כמה חודשים שאני רואה את הטריילר של הסרט הזה באינטרנט. בהתחלה זה מאוד סיקרן אותי. אח"כ הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו, והייתי שם, אבל בכוונה דילגתי עליו, כי ידעתי שאו-טו-טו הסרט הזה מגיע לישראל. אבל אז התחילו להגיע הביקורות. והן שחטו את הסרט הזה. האכזבה של הביקורות הייתה קשה במיוחד. והסרט הזה כבר יצא למסכים בארה"ב, וב"עידוד" הביקורות הוא נכשל בצורה פטאלית. התגובה לסרט הייתה כל כך קשה עד שחשבתי שסרטי שני (בתי קולנוע "לב") יחליטו לגנוז את הסרט הזה, ולהימנע מלהפיצו. אבל הסרט הזה יוצא כאן בכל זאת. וראיתי אותו, בעיקר כי רציתי לבדוק הכצעקתה. והתשובה היא: כן. מאוד כצעקתה.

לזכותו של הסרט הזה אפשר לומר שיש לו אמביציה גרנדיוזית במיוחד. איזשהו רצון לדבר על יחסי הגומלין בין אמנות על סוגיה לבין החיים עצמם. הרי האמנות נוצרת מתוך חומרי החיים, ובתורה היא משפיעה חזרה על החיים. אבל הסרט הזה, שמנסה ליצור איזושהי תזה על החיים והאמנות, הסרט הזה מאבד אותי בסיפור החיים שבו, כי הוא מחצין בכל רגע ורגע את היותו סרט. יצירת אמנות שמאפילה על סיפור הדמויות שבה.

כי בכל רגע ורגע הסרט הזה כל כך מתחכם, כל כך נאמן למספר/ת שלו, עד ש להמשיך לקרוא

אורי זוהר חוזר: הביקורת

יש כמה וכמה אמנים שאני אוהב את עבודתם. שאני עוקב אחרי הדברים שהם עושים. כל שיר חדש שלהם מסקרן אותי. כל סרט חדש שלהם מעניין אותי. כשהקריין ברדיו אומר: והנה שיר חדש של…(גידי גוב, יהודית רביץ, או מישהו בסגנון), אני משתדל לעזוב את הכל ולהקשיב. וכשאני קורא על סרט חדש של אלמודובר, אני מיד מחפש את הביקורות עליו, ומתי לעזאזל הוא יגיע לכאן.

כל מפגש עם יצירה חדשה של אמן אהוב הוא כמו מפגש עם חבר שלא ראיתי תקופה ארוכה. אהלן, מה נשמע? איפה היית ומה עשית מאז הפעם האחרונה? בוא, שב, ספר. כל סרט חדש של במאי אהוב מספר לי על מה שקרה לו בשנתיים האחרונות. כל שיר חדש של זמר אהוב מעביר לי את סיכום עולמו הרגשי של הזמר מאז האלבום האחרון.

והנה אורי זוהר חוזר. למעלה מ-40 שנה מאז הסרט האחרון שלו. אני אמנם הייתי בן 5 כשהוא חזר בתשובה ועזב את עולם הבידור, אבל גם אני זוכר במעומעם את העצב על האובדן הגדול של עולם הבידור הישראלי. אני זוכר שהוא הגיש את "תשע בריבוע". ואז הוא הלך לעולם אחר. מדי פעם שמו צץ בחדשות, אבל זה היה כבר נדיר. ומה יש לאורי זוהר לספר לי על הזמן שעבר מאז הסרט האחרון שלו?לצערי, כלום. "אורי זוהר חוזר" הוא סרט לאנשים שלא הכירו את אורי זוהר, או, לחלופין, לאנשים שאוהבים נוסטלגיה. הוא מאוד מעניין, ויש בו לא מעט אנקדוטות מאחורי הקלעים של היצירה האהובה של זוהר (לא את כל הסיפורים כאן הכרתי), אבל מבחינה רגשית, אין לי כאן ש להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2018: המועמדויות

היום התפרסמו באוסטרליה המועמדויות לפרס האקדמיה שלהם. אין הרבה הפתעות, ועם זאת, די מעניין שם.

יש כמה סרטים שמובילים את הרשימה, והם בעיקר הצפויים. יש סרט אחד מוכר (שכבר הוקרן בארץ, והיה מצוין בעיניי. הוא נעלם די מהר מהמסכים. מהר מדי) שקיבל לא מעט מועמדויות, אבל אלו הטכניות יותר, והוא נעדר מהמועמדויות המשמעותיות. ויש סרט אחד מרכזי מאוד שנעדר לגמרי מהרשימה, אבל זה בגלל שהוא עדיין לא הופץ באוסטרליה, ויכול להיות שאנחנו עוד נשמע עליו. הנה הסקירה על הסרטים המובילים של אוסטרליה לשנת 2018:

נתחיל מהסוף:

"זמיר" (The Nightingale), סרטה החדש של ג'ניפר קנט, שזכתה לפני כמה שנים בפרס האקדמיה האוסטרלית לסרט הטוב ביותר על סרטה המצוין "הבאבאדוק", הסרט הזה הוקרן בפסטיבל ונציה האחרון, וזכה לתגובות קיצוניות למדי, בעיקר בגלל האלימות הגראפית שהוא אמור להכיל, ולמרות זאת, הביקורת די חיבקה אותו, וגם חבר השופטים של הפסטיבל כיבד אותו בשני פרסים. אנחנו נצטרך לחכות לסרט הזה עוד קצת, כי הוא עוד לא הופץ ברחבי העולם, כולל לא באוסטרליה, נמל הבית שלו. לכן גם הוא נעדר מרשימת המועמדויות.

סרט נוסף שסיקרן אותי מאוד השנה כבר עשה את הבכורה שלו בסצינת הפסטיבלים, והתקבל בסבר פנים יפות. יחסית. כי הנושא מעניין, השחקנים טובים, הבמאי מסקרן – אבל לפי כל הדיווחים, אני מקבל את הרושם שמדובר בסרט לא רע, מכובד, ועם זאת מאוד צפוי, ואולי אפילו דידקטי למדי.

מדובר ב"ילד מחוק" (Boy Erased), סרט על נער הומוסקסואל הנשלח ע"י אביו הכומר למחנה חינוך מחדש כדי שירפא אותו מהנטייה ה"בזויה" הזאת, הומוסקסואליות. כמובן שזה לא עובר בשקט.

בתפקיד האב – ראסל קרואו. בתפקיד האם – ניקול קידמן. בתפקיד הנער – לוקאס הדג'ס ("מנצ'סטר ליד הים", "ליידי בירד"). בתפקיד המדריך במחנה – ג'ואל אדגרטון, שגם ביים. אדגרטון הפתיע לפני כמה שנים בבכורת בימוי מרשימה ("המתנה"), והסרט הזה אמור היה להביא את אדגרטון לקבוצה של הגדולים. נראה לי שהחלק הזה בקריירה של אדגרטון יחכה קצת, כי הסרט הזה הוא כנראה "הומואים זה לאו דווקא רע", ולא הרבה יותר מזה (כלומר: משחק טוב, בימוי יעיל, אבל זהו פחות או יותר)

"ילד מחוק" מועמד ל-7 פרסי אקדמיה אוסטרלים: פרס הסרט, הבימוי (אדגרטון), שחקן (הדג'ס), 2 שחקני משנה (אדגרטון וקרואו), שחקנית משנה (ניקול קידמן), ותסריט מעובד.

עוד ברשימת המועמדים:

ארץ מתוקה (Sweet Country) – וורוויק ת'ורנטון

הסרט הזה כבר הוקרן בכמה פסטיבלים בישראל, כולל בפסטיבל ירושלים, אבל בכשרון הצלחתי לפספס אותו (בעיקר בגלל התנגשויות בלו"ז). וורוויק ת'ורנטון ביים לפני כעשור סרט מרגש ועצוב מאוד שנקרא להמשיך לקרוא

ילד יפה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Beautiful boy)

ככה הוליווד עובדת. הוליווד זה ביזנס. כסף. והוליווד מפחדת מאוד על הכסף שלה. למה להשקיע במשהו מקורי, כשאפשר ללכת על בטוח, משהו שכבר הוכיח את עצמו. אז או שעושים סרטי המשך אינסופיים למותגים מוכרים, או שמביאים במאים שכבר הוכיחו את עצמם בסרט קטן (אמריקאי או לא), שמים ביד שלהם תסריט, ו…יאללה. תדפיס לנו דולרים.

פליקס ואן כרונינגן הבלגי עשה לפני כמה שנים סרט שהיה מועמד לאוסקר. אני לא מאוד התלהבתי מ"המעגל השבור", אבל היו הרבה שכן, אז הוא הוזמן לאמריקה, קיבל ליד פרויקט שכבר הסתובב שם, תרם את מה שיכול היה, ועשה סרט על התמודדות של גבר עם ההתמכרות של בנו לאלכוהול ולסמים (כי מי שעשה סרט על התמודדות של זוג אוהבים עם מחלת ילדתם הקטנה, יקבל משהו דומה גם בהוליווד. לא מהמרים על סיכונים שם באמריקה).וכל הדברים שלא אהבתי בסרט הקודם של ואן כרונינגן חוזרים גם כאן, וביתר הדגשה. כמו בסרט הקודם, גם כאן משחק הבמאי עם הזמנים. מצד אחד, זה קולנוע מרשים. המעברים בין הזמנים לא מסומנים, ברובם אינטואטיבים, אבל לרגע אני לא מאבד את עצמי בהבנה של איפה בדיוק הסיפור נמצא, ומה בדיוק קורה. ומצד שני, המשחק האינסופי בזמנים שובר כל הזמן את ה להמשיך לקרוא

סיפור אחר: הביקורת

לפעמים מה שאתה רואה הוא לא מה שאתה חושב

כשקראתי את התקציר של סרטו החדש של אבי נשר, חשבתי: הא, פשוט. סיפורה של בחורה צעירה העומדת להתחתן עם בחיר ליבה. הוא חוזר בתשובה, והוא לוקח אותה איתו אל העולם ההוא. הוריה של הנערה מתגייסים למנוע את רוע הגזירה, את המעבר שלה אל העולם הרע והנורא של החרדים, העולם שאין ממנו חזרה.

לכאורה, ברור לחלוטין מי כאן הטובים ומי כאן הרעים. חלוקה דיכוטומית פשוטה. וזהו בדיוק הקסם של הסרט החכם והנהדר הזה: התשובה היא בדיוק הפוכה. העולם הדתי מלא בהרבה יותר רבדים, צבעי ביניים. הוא לא רק שחור. החילונים הם לא רק טובים. ולא רק חכמים. הסרט כולו בנוי שתי וערב מסיפורים של אנשים שהם גם טובים וגם רעים, גם ערכיים וגם נכנעים לחולשות אנושיות, גם מנסים לעשות טוב, וגם הולכים אחרי היצר. העולם שבו אנחנו חיים הוא מורכב. ולחלק אותו ל"טוב" ו"רע" עושה לנו עוול גדול. בעצם, זה מה שמוביל אותנו אל טירוף (כשתגיעו לסוף הסרט תראו מי עושה את המעשה המטורף. לאו דווקא זה שחשבתם).אני מודה שלא את כל סרטיו של נשר ראיתי, אבל ממה שכן צפיתי בו (שגם זה לא מעט) נדמה לי ש"סיפור אחר" הוא הבשל בסרטיו, החכם והמרתק בסרטיו, המרגש, והיפה ביותר. הקצב שבו מפתח נשר את הסרט הזה הוא קצב של במאי ותיק ומנוסה, ש להמשיך לקרוא

פרסי דאג'ונג 2018: הזוכים

אתמול התקיים בדרום-קוריאה טקס חלוקת פרסי האקדמיה הקוריאנית לקולנוע לשנת 2018. לפני כמעט שלושה שבועות סקרתי כאן בבלוג את המועמדים העיקריים לפרס. אז הזוכה הגדול (או יותר נכון להגיד: הזוכה הקטן) בפרס הסרט הדרום קוריאני הטוב ביותר לשנת 2018 הוא:

"בערה". הסרט של לי צ'אנג דונג, שעלה בסוף השבוע האחרון גם בישראל, והתגלה כסרט מעניין, אבל גם מעייף ונסחב הרבה יותר מדי, זה הסרט הטוב ביותר שקוריאה הוציאה השנה. אולי.

כי באופן משונה, לא מעט סרטים קיבלו מועמדויות לפרס. ניסיתי להתוודע לחלק מהם בפוסט מלפני שלושה שבועות. מסתבר שכמעט כל אחד יצא מהטקס עם משהו:

"בערה", כאמור, זכה בפרס הסרט הטוב. זה הפרס היחיד שבו "בערה" זכה. מאוד משונה, כי הרי אם הסרט הזה כל כך טוב, הוא טוב בגלל התסריט, או השחקנים, או הבימוי, או הצילום, או העריכה, או המוסיקה. על אף אחד מהם "בערה" לא קיבל הכרה מהאקדמיה הקוריאנית. הסרט הזה זכה בפרס הסרט הטוב, וזהו.וכך כל סרט קיבל להמשיך לקרוא