פסטיבל חיפה 2021: תל אביב

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. מרט פרחומובסקי הוא איש חביב, והפרויקטים שהיה מעורב בהם בעבר (ושעדיין מעורב בהם) מוכיחים שהוא איש אוהב קולנוע. לצערי, יצאתי מ"תל אביב" לא מסופק.וזה לא בגלל שהסרט הזה כושל. יש בו הרבה אנושיות ורכות בבימוי, וזה ניכר בעיקר בסצינות הסקס. אבל הסרט הזה לא מצליח לקחת אותי למסע רגשי. "תל אביב" הוא סרט מדכא מאוד שמתרחש בעיר השמחה, תל אביב. אין בו עליות וירידות במצב הרוח. יש בו רק ירידות.

הסוד לדרמה אפקטיבית הוא לדעת איך לשלב בין השחוק והדמע. לדעת גם ברגעים עצובים להגניב חיוך או אפילו צחוק רועם ומשחרר. "תל אביב" לא יודע לעשות את זה. הסרט הזה עוקב אחרי להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: אמא קטנה

(שם הסרט במקור: Petite Maman)

המפגש בין ילדים ומוות הוא מפגש לא טבעי. ילדים הם התחלת החיים. המוות הוא הסוף. במשחקי ילדים יש תמיד Do Over. המוות לא מאפשר חיים נוספים. ילדים הם תמימות. המוות הוא התפכחות, הכרה במציאות (עצובה בדרך כלל).

וכך, "אמא קטנה" הוא סרט קטן, קצר אפילו, אבל הוא מכיל בתוכו עולם מלואו. במרכזו ילדה אחת קטנה, בת 8. סבתא שלה, אמא של אמא, נפטרה ממש בתחילת הסרט. וכך היא עכשיו צריכה להתמודד עם משהו לא ילדותי בכלל. והיא עושה את זה בדרך פלאית – היא פוגשת ביער, על יד ביתה של סבתה ז"ל, ילדה אחרת בת גילה. במהרה היא מגלה שהילדה הזאת היא בעצם אמא שלה כשהיא היתה ילדה. וכל מה שהן עושות בסרט, בעצם, הוא לשחק משחקים. להיות ילדות. לדחות את הקץ, את ההתבגרות, את המוות. להתמודד עם הפטאליות ע"י חזרה לתמימות.

petite mamanובגלל זה הרגע הכי שובר לב כאן, מבחינתי, הוא הרגע בו האבא אומר: יאללה, הולכים. הילדה רק רוצה לשחק עוד קצת, להחזיק בניצוץ הילדות עוד יום אחד, אולי עוד כמה שעות, והאבא בא לשבור לה את החלום. לגרום לה להתבגר. והיא לא רוצה להרגיש את הכאב שבא עם ההתבגרות. רוצה לדחות את זה כמה שניתן.

ניתן לראות את זה גם מהצד השני – את הסרט מובילה הילדה, אבל היא להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: בן-אם

(שם הסרט במקור: پسر-مادر)

החצי הראשון של הסרט מאוד מרגש, אבל עם מסקנה מכעיסה.

החצי השני הרבה פחות אפקטיבי, אבל לא בלתי מעניין.

התסריט של החלק הראשון כאן שם בחוכמה אינספור מכשולים בפני הדמות הראשית, והשחקנית שמשחקת אותה, מישהי בשם רהא חודאיארי, עושה עבודה נפלאה בגילום התפקיד הזה של אשה שסופגת מכה אחרי מכה אחרי מכה מהחיים, אבל היא לא נכנסת להיסטריה. בשקט ובנחישות היא פועלת כדי לתקן את הדרוש תיקון, אבל פניה מגלים כל מה שעובר עליה.

son motherקשה שלא להתרגש מ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: שירת הים

(שם הסרט במקור: Song of the Sea)

את הסרט הזה ראיתי לפני 6 שנים. הוא היה אמור לעלות להקרנות מסחריות, אבל נגנז ונעלם. אני זוכר שהביקורות עליו מכל עבר השתפכו, שלחו טונות של אהבה לכיוון הסרט הזה, ואני מצאתי את עצמי משתומם, לא מבין את הסחף הזה. לא סבלתי בהקרנה של הסרט, אבל גם לא מצאתי סיבה ליפול שדוד לרגליו. פסטיבל חיפה מהדורת 2021 מקרין את הסרט הזה מלפני 6 שנים כסוג של רקע להקרנת סרטו החדש של טום מור, שביים גם את "שירת הים", אז גם אני צללתי לארכיון ושלפתי משם את הטקסט שכתבתי אז, כשראיתי את הסרט, ומעולם לא פרסמתי, כי הסרט לא הופץ:

יש ב"שירת הים" הרבה חומר מהסוג שאני אוהב: סיפורי עם קסומים על יצורים מוזרים, השפעתם על חייהם של ילדים, עצב ושמחה, הרפתקאות ופחדים, וגם מוסר השכל בסוף. הכל נמצא במקום. ובכל זאת, כמעט ולא מצאתי את עצמי מושקע רגשית בסרט הזה. התרשמתי ממנו, מהמחויבות העמוקה של הבמאי למקום ממנו הוא בא, אבל לא הצלחתי להיטמע בעולם הזה. לכל היותר הרגשתי אורח. מישהו שמסתכל על האירים מבחוץ, תמה מול המנהגים, השפה, הסמלים, אבל לא מצליח לפענח.חשבתי שזהו אולי סגנון האנימציה. משהו שנעשה כמעט בכוונה במימד אחד. שטוח בכוונה. במיוחד בקטעים שבהם להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: אחרי האהבה

(שם הסרט במקור: After Love)

זה מסוג הסרטים שמאוד רציתי לאהוב. אבל לא כל כך יצא.

סרט קטן, אנושי, נשי, שמעלה אל פני השטח כאב גדול, עצב תהומי, פליאה על כך שהאדם שהיא כל כך אהבה – היא לא הכירה אותו בכלל, ובצד העניינים – אולי יש כאן גם דיון על מקומו של אלוהים בחיים הקטנים והפשוטים שלנו (הסצינה הכי יפה בסרט היא זו שבה גיבורת הסרט מתפללת את התפילה הרגילה, ובאמצע אותה תפילה הכאב הפרטי שלה מכריע אותה).על פניו נשמע כמו הסרט הכי מתאים לטעם שלי. אבל נדמה לי שאלים קאן הבמאי טועה בכיוון הטון של הסרט. הסט-אפ הבסיסי של הסיפור הוא כמו הנחת יסודות ל להמשיך לקרוא

אוסקר שפה זרה 2022: מקבץ ראשון

מחר מתחיל פסטיבל חיפה, אז שנייה לפני כן אני רוצה להעלות לכאן את הפוסט הזה שמתחיל את המעקב השנתי שלי אחרי כל הסרטים שהמדינות השונות שולחות לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, זה שלא דובר אנגלית. בדרך כלל מדובר בכמות נכבדה מאוד מאוד של סרטים, משהו בין שמונים לתשעים, ולכן אני מחלק את המעקב שלי לכמה וכמה מקבצים, כדי שאוכל לתת תשומת לב ראויה לכל סרט. עד היום הצטברו 8 סרטים שכבר נכנסו למירוץ, ואלו הם (הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר הרלוונטי):

אקוואדור – בסכנת טביעה (Sumergible) – אלפרדו לאון לאון

אני לא יודע מה ל להמשיך לקרוא

סוס מנצח: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dream Horse)

מאז שראיתי את הטריילר לסרט הזה, לפני כמה חודשים, אני מרגיש הרגשה אמביוולנטית כלפי "סוס מנצח": לפני כמה שנים ראיתי בדוקאביב את הסרט שמספר את הסיפור האמיתי עליו מתבסס הסרט הזה, והוא היה סרט יפהפה שנשאר אצלי בלב הרבה אחרי שיצאתי מהאולם (כאן כתבתי עליו). מה כבר אפשר לחדש לי? מה הסיכוי שסרט מבוים, עם שחקנים, עם קונבנציות אולי אפילו הוליוודיות, מה הסיכוי שהסרט הזה יהיה יותר טוב? ומצד שני, הגרסה הדוקומנטרית לקחה זווית מסוימת של הסיפור הזה, הזווית של הנצחון של השיטה הסוציאליסטית של האנשים הפשוטים על הקפיטליזם החזירי של העשירים. אולי ליוצרי הגרסה החדשה יש משהו אחר לומר.

שתי הנחות היסוד שבאתי איתן להקרנה של "סוס מנצח" החדש נכונות: הגרסה העלילתית המבוימת נחותה משמעותית מהגרסה הדוקומנטרית, ומצד שני, אכן יש לה זווית אחרת, ומהפריזמה הזאת, היא דווקא כן יוצרת משהו חדש, וגם הוא מרגש בדרכו ויפה לצפייה.צריך לומר: "סוס מנצח" העלילתי הוא סרט מאוד מגושם. הוא מספר על סינדיקט, על שותפות של כמה וכמה אנשים המתכנסים ביחד ותורמים כל אחד סכום קטן, וביחד הם מגיעים להישגים שאנשים הרבה יותר עשירים מהם לא משיגים, אבל הסרט הזה להמשיך לקרוא

סדר חדש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Nuevo Orden)

ראיתי בעבר שני סרטים של מישל פרנקו. הבנתי שהוא במאי המבקר תופעות חברתיות במקסיקו, מקום מגוריו, והוא עושה את זה בצורה קרה, אנליטית, מבלי לערב אותי רגשית בחיי הדמויות הסובלות (על "אחרי לוסיה", אחד מהסרטים האלו, כתבתי כאן). אני לא מחובבי הקולנוע של פרנקו כי אני מאמין שרק דרך הבנה רגשית של הסבל האנושי אני אוכל גם להתייחס לחוסר הצדק של המצב שאיפשר את אותו סבל, אבל סרטו האחרון של פרנקו זכה לקבלת פנים מרשימה במיוחד, וגם הטריילר נראה כזה שמקדם סרט שהושקע בו מאמץ יוצא דופן, אז רציתי לתת לבמאי הזה צ'אנס נוסף.זה לא סרט טוב. יותר מכך, זה סרט די דוחה.

צריך לומר מהתחלה: כבמאי, מישל פרנקו עושה כאן עבודה מצוינת. השליטה שלו על דברים רבים המתרחשים בתוך גבולות הפריים ועל מספר ניצבים גדול מאוד היא פנומנלית. גם העריכה בין מוקדי ההתרחשות השונים היא מהירה ודינמית, וגם עבודת הפסקול מוסיפה לאימה (חלקה לא נראית על המסך, והחלק האחר נראה, הו, כמה שהוא נראה). פרנקו מציג כאן קולנוע חסר פחד, אכזרי מאוד, אלים בצורה קיצונית, כזה שמשפיע עלי באולם בצורה ישירה, בוחן את גבולות הסבל שלי.

אבל ה להמשיך לקרוא

אנט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Annette)

דממה.

אין כאן תזמורת.

ובכל זאת, נשמעת חצוצרה.

אין! כאן! תזמורת!

זה הכל אשליה.

או שלא…

סצינת מועדון סילנסיו מתוך "מלהולנד דרייב" היתה אצלי בראש לכל אורך הצפייה ב"אנט", היצירה הפסיכית החדשה של לאוס קאראקס. כמו הסצינה ההיא, גם "אנט" חוקר את הקשר בין אמנות לחיים. בין מוסיקה, קולנוע, סטנד-אפ קומדי – לבין הקהל. בשלב מאוד מוקדם בסרט נשאלת הדמות של אדם דרייבר, סטנד-אפיסט מוחצן, למה הוא בחר בקריירה של קומיקאי. הוא עונה: כי רק בדרך זאת אני יכול לומר את האמת ולהישאר בחיים.

"אנט" הוא יצירה כל כך חריגה בקולנוע. כמעט כולה בנויה משירים. ואני, הרי, מתעב את הז'אנר הזה, מחזמר. אבל כאן, זה כמו מחזמר שחותר תחת הז'אנר הזה, מיוזיקל. בדרך כלל שירים מנסים למצוא ביטוי פיוטי לרגשות. לתאר במילים ובתבניות מוגדרות של שיר את מה שעומד מאחורי המעשים שלנו. השירים ב"אנט" מדברים את המובן מאליו. הם אומרים "אני אוהב/ת אותך כל כך", אבל אין ממש רגש של אהבה שאנחנו רואים. ואז, פתאום, יש סצינת אהבה. זה כאילו נשמע כמו אמירה ריקה מתוכן, שיר ציני כמעט, ואז הוא מתמלא ברגש. בכל זאת.לאוס קאראקס מתאר ב"אנט" את עולם האמנות כעולם אכזר, חסר רחמים, נצלני, קטלני ממש, וגם כעולם מלאכותי. ובכל זאת להמשיך לקרוא

בלוז ערבי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Un Divan à Tunis)

אין הרבה מה לומר על הסרט הזה. הוא ממש נחמד, אבל הוא גם ממש ממש סתמי, וממש ממש ממש מיותר.

כבר מהסצינה הראשונה ברור שהסרט הזה מצהיר על עצמו כקליל וקומי. הבעיה היא שהסרט הזה טועה לחשוב שקומדיה זה משהו שטחי בהגדרתו. אפשר לעשות קומדיות נפלאות, מצחיקות, וגם חכמות שיגידו משהו על העולם מבלי לוותר על האלמנט הבידורי. הסרט הזה רוצה בידור נקי ללא ערך מוסף.וכך אין כאן בכלל פיתוח דמויות. גיבורת הסרט היא פסיכולוגית. דמויות המשנה, ברובן, הן מטופלות שלה. אבל כל סשן טיפולי שנמצא בסרט נמשך שניות בודדות, ואחריו תמיד יגיע המשפט: נגמר הזמן, נמשיך להמשיך לקרוא