120 פעימות בדקה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Cent Vingt Battements par Minute)

הביטו בסצינה הראשונה של הסרט. יש בה את רוב ה-DNA של היצירה הזו. ויש בה כמעט את כל מה שטוב ולא טוב בסרט הזה. כי הנה, יש כאן סרט על המסירות הגדולה למלחמה על מציאת תרופה לאיידס. על החשיבות של העלאת המודעות למחלות מין בכלל, ולאיידס באופן פרטני. על הצורך הנואש למצוא תרופה לאיידס, ועל צורך להזיז הצידה כל שיקול פוליטי או כלכלי, ולרפא את כל אלו שכבר נדבקו או חלו. הכל כאן, בסצינה הראשונה, במסירות למטרה, במחשבה אמנותית עמוקה. במחשבה. "120 פעימות בדקה" הוא סרט חושב, וזאת הבעיה שלי איתו.

כי מצד אחד, הסרט הזה לוקח את הזמן להכיר לנו כמה דמויות בקבוצת המחאה Act Up. סיפור אהבה יפהפה נרקם כאן בין להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

חברים לחיים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Last Flag Flying)

לפעמים סרטים על שום דבר הם הסרטים הכי יפים. כי בסופו של דבר אולי אין בהם כלום, אבל יש בהם עולם ומלואו. וכך, בכל הרגעים ש"חברים לחיים" הוא לא סרט על משהו מוגדר (והרגעים האלו תופסים את מירב זמן המסך כאן), הסרט הזה הוא יפהפה, מרגש, תענוג לצפיה. וברגעים המעטים שהוא בכל זאת מנסה להיות על משהו מוגדר וקונקרטי, אלו הרגעים החלשים של הסיפור הזה.

"חברים לחיים" הוא בבסיסו סרט מסע. וסרטים שכאלו אמנם מגדירים כבר בהתחלה מהי מטרת המסע, אבל מה שבאמת חשוב בהם הוא לא היעד, אלא הדרך לאותו יעד. כל מה שקורה בדרך וממלא את זמן המסך – אלו הם החיים האמיתיים, אלו שממלאים את הזמן עד שנגיע. וזה הסרט הזה: גבר מגיע לבר. מסתבר שיש היכרות מוקדמת בינו לבין הברמן. הגבר הזה שכל את בנו בצבא, ומבקש מחברו הותיק להתלוות אליו אל ההלוויה. וחבר שלישי מצטרף. והמסע הזה שממלא את רוב דקות הסרט הוא מסע של אנושיות חמה ולבבית.ריצ'ארד לינקלייטר הבמאי עושה כאן עבודת אמן של קביעת טון הסרט: מלנכולי, אבל לא דכאוני. בתוך היגון הכל כך עמוק על אובדן הבן, יש כאן גם להמשיך לקרוא

סמי דיוויס ג'וניור – חייב להיות אני: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sammy Davis Jr.: I've Gotta be Me)

פסטיבל דוקאביב, המהדורה השנתית, מתקרב. ממש מעבר לפינה. בעוד כחודש (ליתר דיוק: ב-17 במאי) יפתח הפסטיבל במהדורה מיוחדת, המהדורה ה-20. במהלך השנה האחרונה דוקאביב דואג להקרין מדי חודש סרט יציג מהעולם, ובבלוג שלי ניסתי לעקוב אחרי הסרטים האלו ולתת להם פידבק. האחרון בינתיים ברשימה, הסרט של חודש אפריל, הוא דיוקן של סמי דיוויס ג'וניור, אחד האמנים הכי מוכשרים בארה"ב של המאה ה-20.

לכאורה סרטים כאלו מכוונים מראש לאנשים כמו אבא שלי, שיכולים להתערסל בדוק של נוסטלגיה בעודם צופים בטעימה קטנטנה מהכשרון של הפרפורמר הקטן גדול הזה (הסרט הזה אורך שעה וחצי, אבל מוצגת בו באמת טעימה פצפונת מהכשרון העצום שהיה בגוף הקטן של הסמי דיוויס הזה). ואכן, כמצופה מסרט דוקומנטרי אמריקאי שעשוי לפי הספר, אבל ממש בול לפי הספר, יש בו מבנה ברור של הקדמה-מעקב כרונולוגי אחרי חייו וכשרונו העולה של גיבור הסרט-אפילוג, וכמצופה הסרט הזה באמת מספק את הדרישה של אנשים שמבקשים לטעום שוב ולו מעט מהשד משחת הזה שהיה סמי דיוויס ג'וניור.

אבל גם אני מצאתי אותו מעניין. שמעו של סמי דיוויס הגיע גם אלי, למרות שנולדתי כשדיוויס כבר היה אחרי שיאו. ומעבר לצפיה בהשתאות בוירטואוז הזה (ובחיי, הסצינה הכי מדהימה מהבחינה הזו לטעמי היא להמשיך לקרוא

המגשר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Beirut)

על סרטים שאני לא אוהב אני נוהג לכתוב פוסטים קצרים, כי בשביל מה להפיץ ארס…אז הנה פחות מ-250 מילה על "המגשר". סרט…הו, כה סתמי."המגשר" הוא סרט ללא מתח, ללא עניין, ללא כיוון, ללא טעם, וללא ריח. סרט שרץ מ להמשיך לקרוא

מקום שקט: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Quiet Place)

רעיון מדליק יש לסרט הזה. קטע. אם אתה מדבר, אם אתה מוציא הגה מהפה – אתה מת. פשוט. אם אתה עושה איזשהו רעש – תבוא מפלצת ותאכל אותך. אז איך חיים בשקט מוחלט? בפחד תמידי? איך חיים עם אנשים אחרים, ושומרים על שקט? איך מגינים עליהם מפני הנורא מכל?

אחלה פרמיס לסרט. מה גם שאת הבעל והאשה בסרט משחקים בעל ואשה בחיים האמיתיים, והצלע הנשית בסרט היא אחת מהשחקניות החביבות עלי בעולם – אמילי בלאנט. הבעל הוא גם הבמאי כאן. ולמרות שהסרט מוגדר כסרט אימה (לטעמי הוא יותר מתח מאימה), ואימה היא לא הסוגה החביבה עלי, לקחתי את כל הנימוקים בעד, והלכתי לראות את הסרט.

אז ככה: מסתבר שג'ון קרסינקי הוא במאי לא רע בכלל. הוא נעזר בשירותיה של צלמת מדנמרק בשם שרלוט ברוס כריסטנסן (שעבדה כבר עם אמילי בלאנט בעבר, ב"בחורה על הרכבת". בדנמרק היא עבדה יותר מפעם אחת עם תומס וינטרברג, למשל ב"ניצוד"). הצלמת הזאת יודעת ליצור מתח בתנועה, להזיז את המצלמה בתנועה חלקה וסיבובית, להסתיר ולגלות דברים בטיימינג מדויק עם השחקנים. חלק גדול מהמתח האפקטיבי של הסרט הזה הוא בצילום המרשים.

קרסינקי גם מרשים מאוד ב להמשיך לקרוא

אהבה בדרכים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Leisure Seeker)

טוב, זה סרט… סתמי. הו, כה סתמי. מסוג הסרטים שהייתי מסכים להיכנס אליהם רק אם היו נגמרים הכרטיסים לכל שאר הסרטים האחרים. לא שזה סרט רע, אבל הוא כל כך…בינוני.

לא ממש הבנתי מה הבמאי רוצה. באמת יש לו רצון לדבר על אמריקה של טראמפ? נאום בחירות של טראמפ פותח את הסרט, ובהמשך הסרט יש גם סצינה המתרחשת בעצרת בחירות של מי שאח"כ נבחר לנשיא. נו, אז מה? המסע הזה ברחבי אמריקה לא באמת אומר משהו על אמריקה. זה לא נמצא בתסריט בכלל. כמו ב"חיים משוגעים", סרטו הקודם של פאולו וירזי, גם כאן האשה דברנית מאוד. מדי. נדמה לי שהאשה מדברת יותר לקהל, כדי לתת רקע והבנה של הדמויות, ופחות אל בעלה בסרט. יש משהו מלאכותי למדי בסצינות האלו. גם סיפורי המשנה בסרט, על שני הילדים של בני הזוג האלו, אלו הם יותר ייצוג של אנשים מאשר אנשים שאני באמת להזדהות עם הדאגה שלהם.

יש גם רפפטטיביות מתסכלת בסרט. יותר מפעם אחת חוזרת בסרט סצינת השקופיות. יותר מפעם אחת נ להמשיך לקרוא

שחקן מספר אחת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ready Player One)

נשאלת השאלה: האם למישהו כמוני, מישהו שמשחק המחשב הכי מלהיב שהוא מכיר הוא סוליטייר (וקצת קנדי קראש. אבל ממש קצת), האם למישהו כזה יש בכלל מה לעשות בסרט הזה, "שחקן מספר אחת"? והתשובה, למרבה הצער: לא.

דקות בודדות לתוך הסרט הרגשתי שאיבדתי כל קשר עם מה שמתרחש על המסך. משפטים חסרי פשר (להבנתי. אני מתאר לעצמי שאנשים שכן מכירים משחקי מחשב למינהו מבינים כל מילה) נזרקים לאויר במהירות מסחררת. משפט כמו: "חייבים לעבור את גשר אודון כדי להגיע לטירת קאמפסון, שם יושב הרשע גונגוגזון. רק במלחמה ישירה איתו ניתן יהיה להשיג את מפתח הקסמים הפותח את המעבר לארץ מקסימון, שם נוכל סוף סוף להשיג את שרביט הקסמים של גנדל, ובעזרתו להשיג שליטה עולמית!" הוא משפט שהמצאתי בעצמי, אבל עבורי יש לו הגיון דומה לחלק גדול מהמשפטים הנאמרים בסרט הזה (כלומר: אין לו הגיון בכלל).

מה גם ש להמשיך לקרוא