לוקה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Luca)

מה שעובד בדרך כלל בסרטים שיוצאים מאולפני פיקסאר הוא היכולת של היוצרים שם לשלב נגישות לילדים עם תכנים וגישה שתכבד גם את הבוגרים יותר. כך היה, למשל, ב"הקול בראש", או ב"צעצוע של סיפור 3", או ב"וול-אי", או ב"רטטוי". לא צריך להתיילד כדי ליצור קשר עם ילדים. בסרטים הטובים ביותר שלהם, אולפני פיקסאר יודעים ליצור בידור שהוא באמת לכל המשפחה.

זה לא המצב עם "לוקה".

שלא תבינו אותי לא נכון: מדובר בסרט חביב בהחלט. נעים, מחויך, קליל. אבל לכל אורך הצפייה הרגשתי שמדובר בסרט שמאוד מתיילד. סרט שכל אדם בוגר צריך לעשות לו הנחות גדולות כדי להנות ממנו, כי "זה בשביל ילדים, אז מה אתה רוצה?". אז אמנם האנימציה, אולי כבר כסטנדרט של עבודה, היא מרהיבה, חדה וצלולה (בעיקר כל מה שקשור לתיאור טבע וסביבה. האנימציה של הדמויות עצמן עדיין פחות משכנעת), אבל בכל הקשור לתסריט, נדמה לי שהיה צריך לעבוד על עוד כמה דראפטים לפני שעברו ליצירה עצמה.וזה מעבר לעיצוב הדמויות החד מימדי. כל אחד כאן מקבל איפיון מאוד בולט, והוא נצמד אליו כדי שיהיה ברור מספיק מהו ומיהו. יש כאן כמה וכמה סצינות פנטסיה מיותרות, שכאילו ב להמשיך לקרוא

המועמדת המושלמת: הביקורת

(שם הסרט במקור: المرشح المثالي)

לפני כמה שנים הגיע לכאן סרט מקסים מסעודיה שנקרא "וואג'דה". במאית סעודית שהתחנכה במערב והביאה חזרה לסעודיה את הידע והטכניקה המערבית, ובעזרתם עשתה סרט סעודי מרגש ויפהפה על זכויות הנשים שם במזרח. כדרכה של הוליווד, היא קוטפת ומערבלת את גורלו של כל מי שהצליח מעט בחו"ל (כי להמר על מי שכבר הביא קבלות קל יותר מאשר להמר על במאים חדשים), וכך גם חיפה אל מנסור, הבמאית של "וואג'דה", קיבלה לידיה הזדמנות לעשות 2 פרויקטים במערב, שניהם לא עשו גלים. ועכשיו היא חזרה הביתה, שוב לסעודיה, שוב לסרט על זכויות האשה, והסרט שוב זוכה לקבלת פנים יפה. הבעיה היא שהפעם הסרט הרבה פחות טוב.

"וואג'דה" שם במרכזו ילדה מתבגרת שלא מבינה למה בנות נחשבות פחות מבנים. במרכז "המועמדת המושלמת" כבר יש אשה בוגרת. הילדה במרכז "וואג'דה" היתה עדיין ילדה – תמימה, סקרנית, אנרגטית, רגישה, ומרגשת. האשה במרכז הסרט החדש של אל מנסור כבר אינה תמימה. וזא לא הבעיה היחידה של הסרט.למרות שגם לכאן הביאה אל מנסור את הצילום היפה והעריכה הקצבית, הפעם נדמה לי ש להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: התחבאתי

(שם הסרט במקור: Volevo Nascondermi)

rispetto l'animale

אני מודה שעל פניו זה לא הסרט הכי מסביר פנים. בסך הכל ביוגרפיה של צייר שבאמת היה במאה ה-20. צייר שאני לא מכיר. וגם ככה אני פחות מתקשר עם סוג האמנות הזה, ציור. אבל, מצד שני, זהו הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה האיטלקית מלפני חודש (כתבתי על זה כאן), ורציתי לראות במה מדובר.

מסתבר שזהו אכן סרט יפה מאוד, אם כי קצת ארוך מדי, ולא באמת מתקדם לשום מקום. במרכזו, כאמור, צייר. אבל לא סתם צייר – אלא גבר שסבל לכל אורך חייו ממחלת נפש. תחילת הסרט מבשרת טובות – הבמאי ג'יורג'יו דיריטי נע בין הזמנים במיומנות קולנועית מרשימה, מבלי לסמן את המעברים, והתפתחות מחלת הנפש של גיבור הסרט נפרסת לאורך השנים. ועימה נפרס גם הנושא המרכזי של הסרט – הכבוד לאחר.גיבור הסרט הוא אדם פגוע. אליו ג'רמנו בתפקיד הראשי עושה עבודה נפלאה. כל גופו מכווץ מכאב (פיסי, כמו גם נפשי), והוא רק בורח מ להמשיך לקרוא

שומר טינה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wrath of Man)

לא כיף, הסרט הזה

ביום רגיל לא הייתי חושב בכלל ללכת לראות את "שומר טינה", אבל מבקרי קולנוע מסביבי החליטו שמדובר בסרט איכותי, וכבר ראיתי את כל הסרטים שרציתי לראות מאז שהקולנוע חזר, וגם היו לי שעתיים להרוג, אז הלכתי.

צריך לומר שאני בדרך כלל מתרחק מסרטי אקשן חסרי שכל. "שומר טינה" הוא אכן סרט אקשן שמנסה להיות קצת יותר, והוא לא ממש מצליח. אין כאן דרמה עמוקה, ואין כאן תחכום יוצא דופן. הסרט אמנם מנסה לעשות דברים בצורה לא רגילה, אבל הוא לא באמת עושה דברים שלא ראינו קודם, והרבה.מצד שני, האקשן כאן חסר רחמים וקשה. אז כן, יש כאן סרט ברוטלי כמעט. אבל לא זאת הבעיה שלי עם הסרט הזה. ג'ייסון סטאטם, השחקן הראשי, מוביל את הסרט לתוך דכדוך תמידי. אני לא חושב ש להמשיך לקרוא

סוף האהבה: הביקורת

זה סרט שני של קרן בן רפאל שאני רואה. ואני מוצא את עצמי מאוד מחבב את הבמאית הזאת. גם סרטה הקודם, "אין בתולות בקריות" (כאן כתבתי עליו), וגם זה הנוכחי, הם סרטים לא שלמים, עם חסרונות בולטים ומובנים לתוכם, ועם זאת, בן רפאל משקיעה הרבה לב ומחשבה אל סרטיה, ואלו מנצחים את החסרונות.

לכאורה, "סוף האהבה", כשמו, בודק איך האהבה מגיעה לסופה כשהיא צריכה להתקיים בשלט רחוק. כשהגבר בישראל והאשה בצרפת. יש נסיבות. יש אילוצים. אז הם לא יכולים להיות ביחד. איך שומרים על האהבה גם כשלא יכולים להיות ביחד? למעשה, אם זוהי נקודת המבחן של הסרט, אז לטעמי הוא נכשל בה. הגברים, לפי קרן בן רפאל, הם עם אגואיסטי, שתלטני, ואינפנטילי. הדברים צריכים להסתדר איך שהם רוצים, כאן ועכשיו, או ששוברים את הכלים ולא משחקים. הגבר רוצה סקס, עכשיו, ולא משנה לו שהאשה עייפה. הגבר רוצה שהאשה תגדל את הילד בדיוק לפי מה שהוא אומר. וההסכם שעשו ביניהם בעבר, לפיו הוא, הישראלי, יעבור לגור ביחד איתה בצרפת, פתאום ההסכם הזה לא נראה לו, והוא מתחרט. והוא מטיח בה שזוהי הקרבה שהוא לא מוכן לעשות, ושהיא צריכה לבוא לגור איתו בישראל.

יש גם סיפור משנה על להמשיך לקרוא

סאבלט: הביקורת

שמונה שנים עברו מאז שאיתן פוקס הוציא לאוויר העולם את סרטו הקודם. 8 שנים שלפי הצפיה ב"סאבלט" היו יכולות להיות גם 18 שנים. "בננות", סרטו הקודם, היה שמח וצבעוני. "סאבלט" הוא סרט של גבר במשבר. למעשה, זה סוג של "הבוגר" בהפוכה. פוקס עצמו רומז לכך כבר בשוט הראשון של הסרט. כמו דסטין הופמן בסיקוונס כותרות הפתיחה של "הבוגר", גם ג'ון בנג'מין היקי, השחקן הראשי ב"סאבלט", גם הוא מתגלה לעינינו על מסוע בנמל התעופה. שניהם נחתו עכשיו.

אבל גיבור "הבוגר" עכשיו מתחיל את החיים. והוא רק רוצה לטרוף אותם. גיבור "סאבלט" נמצא בגיל השני של החיים. עוד לא זקן, אבל כבר ממש לא צעיר. הוא מיושב יותר בדעתו. לא בקטע של סמים, או סקס פראי, או בכלל לא בקטע של התפרעויות. לא בקטע של החיים. אולי שם נמצא גם איתן פוקס עצמו.הבעיה של סאבלט היא כפולה: התסריט מקדיש לדמות הצעיר שפוגש את גיבור הסרט הרבה יותר להמשיך לקרוא

האוצר: הביקורת

לפני כמה שנים ראיתי את הסרט הזה בהקרנת טרום בכורה, והוא אכן היה אמור להיות מופץ מסחרית בישראל. בסינמה סיטי אפילו הקרינו מעין סרטון פרסום ל"סרטי הקיץ", וקטעים מ"האוצר" שובצו בסרטון הזה. בסופו של דבר הסרט הזה הוחזר לפריזר ונעלם. היום יוקרן "האוצר" באחד מערוצי הסרטים של Hot, וזו הזדמנות לשלוף את הפוסט הזה, שכתבתי לפני 5 שנים, מהבוידעם. בקיצור: סרט ממש נחמד. בקצת יותר הרחבה:

(שם הסרט במקור: Comoara)

החלטתי לתת הזדמנות נוספת לקורנליו פורומבויו. אחת אחרונה. כי הוא כבר התחיל לבחון את הסבלנות שלי. הוא במאי שמתעסק באיך עושים סרט, בטכניקה, ופחות בתוכן. כך זה היה באחד הסרטים שהכי שעממו אותי בשנים האחרונות, "משטרה שם תואר", וכך גם בסרט הרבה פחות מעיק שנקרא "כשערב יורד על בוקרשט" (הנה מה שכתבתי על הסרט כשהוא הוקרן בישראל). "האוצר" הוקרן בפסטיבל קאן ב-2015, ומגיע אלינו באיחור לא קטן (למעשה, איחור גדול מאוד, מסתבר), אבל זכרתי שקראתי על הסרט הזה שהוא יותר קומונקטיבי מסרטיו האחרים של פורומבויו. יותר ידידותי למשתמש. אז החלטתי בכל זאת ללכת לראות. לא התאכזבתי.יש לומר מראש: לא מדובר ביצירת מופת. רחוק מכך. "האוצר" הוא יותר שעשוע חביב וזניח. אבל אם כבר קומדיה נחמדה וקלילה, אז רומנית שכזו. כי פורומבויו לא משחק משחקים הפעם. הוא עושה סרט פשוט, ישיר, מצומצם (נמשך פחות משעה וחצי), מצחיק, מעניין, וממש-ממש נחמד. כי מדובר בעצם ב להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: סיפורים רעים

(שם הסרט במקור: Favolacce)

בחיי שאני לא מבין מה הסרט הזה רוצה ממני

הרעיון היה מדליק: לספר סיפורים פיקטיביים על אנשים אמיתיים. קולו של המספר נשמע: מצאתי יומן זרוק של ילדה. בסופו של היומן היו דפים ריקים. כתבתי סיפורים מומצאים בהשפעת הסיפורים שקרו באמת. אותן דמויות, אותו סגנון, סיפורים אחרים. פתיחת הסרט הזו מניחה את היסודות: הסגנון הוא מה שחשוב. לא הסיפורים. כתוספת לאקספוזיציה הזאת, המספר אומר: השקרים מבוססים על סיפור אמיתי. הסיפורים שתראו מבוססים על שקרים. השקרים חסרי השראה. והמשפט האחרון, לצערי, הוא היחיד הנכון כאן.כי האחים דינוצ'נזו, בימאי הסרט, אכן משתדלים מאוד ליצור סרט שמבוים בעין עקומה. והם משתמשים הרבה פעמים בקלוז-אפים קצת מעוותים. בסצינות ארוכות מאוד, קרובות מאוד. אבל הסצינה הכי טובה בסרט, לטעמי, מצולמת דווקא מ להמשיך לקרוא

פרסי איריס 2021: הזוכים

אתמול התקיים בקנדה טקס חלוקת פרסי האיריס של האקדמיה הקוויבקית לקולנוע. בגלל הבדלי השעות בין קנדה לישראל לא יכולתי לצפות בטקס, אבל מהקטעים שראיתי הבנתי שאני יותר ויותר מחבב את הקונספט הזה של אורחים שיושבים סביב לשולחנות ואז קמים והולכים לבמה לקבל את הפרסים. יש משהו יותר נינוח באנשים שאכלו ושתו (בעיקר שתו) שיוצר רגעים יפים בטקסי פרסים (הנה, למשל, הזוכה בפרס הבימוי).

את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני קצת יותר מחודש. והזוכה הגדול של הערב הוא להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע איטלקי: הטורפים

(שם הסרט במקור: I Predatori)

כביש ריק. מרחוק נשמע קולו של רכב מתקרב. הקול מתגבר ומתגבר, עד שהופך חזק מאוד. עוד שבריר שניה אני גם אבחין בכלי הרכב הזה.

קאט.

כביש שני. אותו סיפור חוזר שוב.

קאט שני.

ויש גם כביש שלישי.

שוט שעוקב אחרי אדם הולך ברחוב. מישהו עובר מולו. השוט מפסיק לעקוב אחרי האדם הראשון, ומתחיל לעקוב אחרי המישהו. ואותו מישהו עובר על יד מישהו2. והמצלמה עוזבת את מישהו ומתחילה לעקוב אחרי המישהו2.

יש לפעמים סרטים שכבר מהתחלה אני יודע שאני לא אוהב אותם. אז לא, "הטורפים" הוא ממש לא סרט רע. למעשה, אני לגמרי מבין למה הוא זכה בפרס סרט הביכורים של האקדמיה האיטלקית לפני כמה שבועות. אבל אני חושב שזאת מלכודת. כן, לילד יש כשרון. אבל הסרט הזה, "הטורפים", הוא במה שנוצרה למטרה אחת בלבד – להציג את הכשרון הזה. וזה יבוא על חשבון הדמויות, והתסריט, והמשחק, והמסר (הנה, תראו למשל את הפוסטר של הסרט. פוסטר שבעיקר עושה פרובוקציה לצורך תשומת לב).כי כמו שתיארתי בתחילת הפוסט הזה, "הטורפים" מתעסק בעיקר ב להמשיך לקרוא