צוללת: הביקורת

הקורונה עדיין כאן, אבל בתי הקולנוע עובדים. בערך. בסינמטקים מוקרן הסרט הדוקומנטרי "צוללת", והלכתי לבדוק במה מדובר כי אהבתי סרט קודם של היוצרת, דבורית שרגל, וכי הסיפור הזה על הרצח יוצא הדופן הזה באמת שרק ליד האוזן שלי בחדשות לא מזמן.אבל יש בסרט הזה בעיה. אני חושב שהיה זה היצ'קוק שאמר להמשיך לקרוא

גופו 2020: הזוכה

וטקס חלוקת פרסי האקדמיה הרומנית לקולנוע התקיים בפארק הירקון.

סוג של.

אתמול ב-19:30 בערב התחיל השידור החי. כשעה של ראיונות על השטיח האדום. אחרי עוד כמה דקות של התארגנות, ב-20:45, התחיל הטקס. מנחה אחד שעמד בצד שמאל של הבמה לכל אורך הטקס (שנמשך כשעתיים ו-45 דקות), שני מיקרופונים שהועמדו במרכז הבמה (במרחק מסוים ביניהם), ובין שני המיקרופונים הועמד סטנד קטן ועליו הונח כל פעם הפסלון. כמעט כל המועמדים הגיעו לקבל את הפרסים, היו נאומי תודה, מערכונים מוקלטים מראש – בקיצור, היה טקס כמעט רגיל לגמרי.

ההבדל העיקרי בין הטקסים בימים רגילים לטקס בימי קורונה הוא קיומו באוויר הפתוח. על מדשאה גדולה (סוג של פארק הירקון) הוקמה במה, מול הבמה נפרסו שולחנות וכסאות (במרחק מסוים ביניהם), וכל האורחים ישבו עם חבריהם סביב השולחנות. קיום הטקס בחוץ גרם לאחד הרגעים המשעשעים בטקס, כשהמנחה ניסה לגרש ברחשים ומעופפים דומים שמצאו להם מה לעשות באיזור.

את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני 4 חודשים (לפני הקורונה. זוכרים את הזמנים ההם?). האקדמיה הרומנית לא התלבטה יותר מדי, וכבר מהשלבים הראשונים של הטקס ניתן היה להבין שסרט אחד הולך לקחת כאן את רוב הפרסים. והזוכה העיקרי הוא להמשיך לקרוא

מריונטה: הביקורת

לפי כל הדיווחים, בקרוב, עוד מעט, ממש מעבר לפינה, חוזרים לקולנוע. החדר הגדול והחשוך הזה, עם עוד כמה אנשים, ועוד כמה כסאות, ומסך גדול. וסרט. קולנוע.

בינתיים

יש עדיין כל מיני תחלופות. סינמטק תל אביב מציע, עדיין, כמה סרטים ב-VOD. בין היתר יש שם גם את "מריונטה". אני תמיד בעד צפייה בסרט על מסך גדול, בקולנוע, אבל במקרה של "מריונטה", יכול להיות שהקורונה דווקא עושה חסד עם הסרט הזה. זה לא סרט בשביל לצאת בשבילו מהבית, אבל בצפייה לא מחייבת על מסך קטן, זה דווקא לא רע.

אשה אחת, כתבת צבאית, דורכת על איזושהי יבלת של הצבא, וחייה מתהפכים על פניהם כתוצאה מכך. הלחץ של אנשים בחלונות הגבוהים גורמים לפיטוריה ולרדיפה אחריה בכל מיני דרכים, אבל היא נחושה להגיע לאמת.

וזאת קומדיה.טומי לנג לא יוצר סרטים מושקעים. להיפך. הוא עושה סרטים בעבודת יד, בהפקה עצמית. וזה ניכר ברמה הטכנית הלא ממש משופרת של התוצאה (ב"מריונטה" מדובר בעיקר על עיצוב פס קול רועש שמקשה לעיתים לשמוע את השחקנים), אבל אם מצליחים לצלוח את הקשיים ולסלוח עליהם מגלים הרבה טוב לב ונעימות, כי בעצם ההתמודדות של לנג עם האין-כסף של ההפקה הוא מוצא כמה רעיונות יצירתיים מלבבים ואף מרגשים.

כמו סרט קודם שלו ("פטר השלישי"), גם "מריונטה" נדמה יותר כ להמשיך לקרוא

פרסי איריס 2020: הזוכים

אמש התקיים בקוויבק, קנדה, טקס חלוקת הפרסים של האקדמיה הקוויבקית לקולנוע. טקס – כלומר, תפאורה של סלון על במה. שלוש ספות קטנות (אחת מכל צד, עליהן ישובים שני מנחים גברים, ואחת באמצע, עליה ישובה מנחה אישה). שולחן בין שלושת הספות. מאחור בצד ימין – איש עם קלידים וגיטרה (ומסכה. כי קורונה). מאחור בצד שמאל – סטנד מדפים עם כמה פסלונים לתצוגה (כי הקונספט הוא  – פרסים על הספה בסלון).

הבעיה היא שאין ממש כימיה בין שלושת המנחים, והשידור לא ממש זורם, והבעיה השניה היא שכל המועמדים והזוכים בזום, ויש לא מעט בעיות טכניות בשידור שכזה, החל מאיכות תמונה לא מאוד משופרת, וכלה בחוסר התאמה מלאה של הסאונד לתמונה.

את רשימת המועמדויות סקרתי כאן לפני כחודש. מסתבר שהסרט הזוכה כנראה באמת מ להמשיך לקרוא

פרסי דאג'ונג 2020: הזוכה

עכשיו ארבע אחה"צ שעון ישראל. הערב התקיים טקס חלוקת פרסי האקדמיה הקוריאנית לקולנוע בסיאול (השעון בסיאול הוא 6 שעות קדימה ביחס לישראל). צפיתי בטקס בשידור ישיר בסטרימינג. כמובן שאני לא מבין מילה בקוריאנית, ובניגוד לטקסים בשפות אחרות, הרבה יותר קשה לעקוב אחרי המתרחש (ניסיתי לעקוב במקביל בטוויטר, בהצלחה חלקית בלבד), אבל היו כמה דברים שהבנתי על המקום:

"פרזיטים", מן הסתם, היה המועמד המוביל לזכיה. הטקס הזה לא ממש חגג את "פרזיטים", ומבלי להבין הרבה, ראיתי את "פרזיטים" מפסיד הרבה פרסים.

הטקס עצמו היה מאובן וחסר התלהבות באופן קיצוני.

הטקס התקיים באולם, והיו הופעות של זמרים (בהתחלה היתה הופעה של זמרת קוריאנית תואמת בריטני ספירס למינהו, עם להקת רקדניות, ופלייבק, ותאורה משתוללת. כל מה שצריך). באמצע גם הגיעה זמרת אחרת שהשתדלה להלהיב בקול גדול עם שיר יותר רגוע. וגם בסוף היה זמר אחד.

היתה מוסיקה גרנדיוזית, ותלבושות מרשימות, ושטיח אדום לפני הטקס. כל מה שאתה מצפה מטקס שכזה.

וכל פעם שהיו צריכות להגיע מחיאות כפיים, נשמעו כמה בודדות שכאלו. ככה, בשקט.

גם המנחים עצמם היו רציניים כאלו. הרי בדרך כלל, בטקסים כאלו, המנחים מספרים בדיחות, משתדלים להשרות אוירה בידורית. כאן היו גבר אחד ואשה (יפה. וצעירה) אחת שעמדו אל מול פודיום, אמרו כמה מילים רציניות כאלו, ואז הזמינו אל הבמה את מגישי הפרסים, שגם הם היו רציניים כאלו. וגם אם הם חייכו, או הגניבו צחקוק, זה היה מאולץ ודי מביך.

הקהל ישב סביב לשולחנות. היה מעט קהל (שהורכב ברובו מהמועמדים), ולא כל המועמדים הגיעו (כי היו הגבלות על מספר האנשים בקהל. קורונה וזה). אפילו בונג ג'ון הו, המועמד המוביל, לא כיבד את האירוע בנוכחותו. אז מעט הקהל שהיה מחא מעט כפיים למנחים רציניים ומאובנים בטקס שהיה אמור להיות חגיגה של הקולנוע, אבל הוא היה הכל חוץ מחגיגה.

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כמה חודשים. המועמד המוביל, כאמור, היה "פרזיטים". הוא היה מועמד ל-11 פרסים. בסופו של הערב, הוא זכה ב להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2020: הזוכים

אמש (במהלך הלילה לפי שעון ישראל) חולקו בקנדה פרסי האקדמיה לקולנוע. למעשה, מכיוון שהאקדמיה בקנדה אמונה גם על פעילות הטלויזיה, חלוקת הפרסים בקטגוריות השונות והמאוד מרובות התפרסה על פני ארבעת הימים האחרונים. אבל, בגלל שיש קורונה, לא היה טקס. למעשה, היה מעין שידור טלויזיוני עם קריינות, הודעות חסות, "והמועמדים הם", "והזוכה הוא/ היא/ הם". השידור עצמו נמשך כ-40 דקות. זה הכל. במהלכו, כיתובית קטנה על המסך הפנתה את הזוכים להודות על הזכיות ב…טוויטר.

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני קצת יותר מ-3 חודשים. רשימת הזוכים היתה צפויה למדי, אבל עם הפתעה אחת בכל זאת.

"שיר השמות" (The Song of Names), הסרט עם מספר המועמדויות הגדול ביותר, עוד הספיק לעלות להקרנות מסחריות בישראל כשבועיים לפני שהקורונה סגרה את הכל. סרט שואה מוסיקלי שקיבל ביקורות סבירות (לא ראיתי), היה מועמד ל-9 פרסים, וזכה ב-5 מתוכם: פרס המוסיקה ופרס השיר המקורי (שניהם להאוורד שור הותיק), סאונד ועריכת סאונד, ופרס לאיפור.

השבוע התפרסם שפסטיבל ירושלים נדחה לסוף אוגוסט, ואמור להתקיים במתכונתו הרגילה. אני מקווה שהוא יביא גם את הסרטים הקנדים המסקרנים שזכו, כי על פניהם הם נראים מאוד מעניינים. ולטעמי, אני מסוקרן בעיקר מהסרט הזוכה המרכזי, והוא: להמשיך לקרוא

דוד די דונטלו 2020: הזוכים

אז גם באיטליה הבינו שאי אפשר למשוך את זה עד אינסוף. את המועמדויות לפרס האקדמיה סקרתי כאן עם פרסומן באמצע פברואר. הטקס היה מיועד לתחילת אפריל. הוא נדחה בחודש, והתקיים אמש. הבעייה היא שלגרמנים יש כנראה יותר חוש הומור מאשר לאיטלקים. הטקס שהתקיים בגרמניה לפני שבועיים היה תכנית בידור לכל דבר, עם מנחה שרקד, ושר, וסיפר בדיחות. הטקס האיטלקי שהתקיים אמש היה מאובן ומשונה למדי.

מנחה אחד עומד על במה ריקה עם מסכים גדולים. כמובן שאין קהל, ואין אורחים. כל מי שמגיע לקבל פרס, עושה את זה מ להמשיך לקרוא

פרסי איריס 2020: המועמדים

בבלוג הזה שלי אני משתדל לעקוב אחרי טקסי פרסים של אקדמיות שונות ברחבי העולם. לפעמים יש שם סרטים מעניינים שכבר ראיתי, או כאלו שניתן יהיה לצפות בהם גם בישראל מתישהו ואיכשהו. אבל העולם נמצא עדיין במצב סטטי. בתי קולנוע סגורים כמעט בכל מקום. וגם טקסי האקדמיות למינהו מחפשים דרך להתקיים, אבל במגבלות הדרושות.

הגרמנים הם היחידים שקבעו תאריך לקיום טקס, ואכן עמדו במשימה בזמן ללא דיחוי (כתבתי על זה כאן).

בדרום קוריאה טקס חלוקת הפרסים התקיים במשך שנים בנובמבר. בשנה שעברה האקדמיה הקוריאנית החליטה להעביר את הטקס באופן קבוע לפברואר. כבר כתבתי כאן על המועמדים לשנה הנוכחית. ואז נדחה הטקס למועד בלתי ידוע. ורק לפני כמה ימים הודיעה האקדמיה בקוריאה על תאריך חדש – בתחילת יוני.

מקסיקו – באופן מסורתי, הטקס מתקיים באמצע שנה. בדרך כלל, בסוף אפריל כבר מתפרסמות המועמדויות. באתר של האקדמיה המקסיקנית מופיע ניסוח כללי שאומר משהו כמו: ברגע שמצב הקורונה ייפתר, נודיע על תאריך חדש.

רומניה – בסוף פברואר סקרתי כאן את המועמדים לפרס הגופו שלהם. הטקס היה מתוכנן להתקיים בסוף מרץ. נדחה, כמובן. עדיין אין תאריך חדש.

איטליה – באמצע פברואר סקרתי כאן את המועמדים לפרס דוד די דונטלו האיטלקי. הטקס היה מתוכנן להתקיים בתחילת אפריל. נדחה לתחילת מאי (בשבוע הבא).

קנדה – באמצע פברואר סקרתי כאן את המועמדים לפרס האקדמיה של קנדה. בסוף מרץ היה מתוכנן בקנדה שבוע הקולנוע הקנדי, כשבשיאו – טקס חלוקת פרסי האקדמיה. כל אירועי שבוע הקולנוע שם בוטלו. הם עדיין חושבים איך ומתי לחלק את הפרסים.

קנדה – יש בקנדה אקדמיה נוספת לקולנוע, המאירה את הישגי החלק דובר הצרפתית של הארץ הזאת, האקדמיה של קוויבק. במשך שנים אני עוקב גם אחרי הפרסים של האקדמיה הזאת. ובשבוע שעבר הם פרסמו את רשימת המועמדים שלהם. עדיין אין תאריך לטקס חלוקת הפרסים, אבל הם מבטיחים באתר שלהם שהם עובדים על דרך שבה הם יוכלו לכבד את ההישגים של הקולנוע שלהם בפרסים גם השנה.

וכאן אני אתחיל לסקור את המועמדים העיקריים לפרסי האיריס של האקדמיה הקוויבקית (ויש גם מועמדים ישראלים!):

ראשית, הסרטים שכבר קיבלו מועמדויות מהאקדמיה האם של קנדה, והזכרתי אותם בסקירה של המועמדים לפרס ההוא:

"אנטיגונה", הגרסה המודרנית של הטרגדיה היוונית הידועה, הסרט שייצג את קנדה באוסקר האחרון, הסרט המסקרן הזה מועמד ל-8 פרסי איריס: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, תגלית השנה, ליהוק, עריכה, מוסיקה, ופרס הסרט היציג של קוויבק.

"המאה ה-20", סרט שאמור להיות סאטירה פוליטית, אבל נראה על פניו אקספרימנט קולנועי, הסרט הזה מועמד ל-9 פרסי איריס: פרס הבימוי, סרט ביכורים, עיצוב אמנותי, סאונד, עריכה, מוסיקה, תלבושות, איפור, ועיצוב שיער.

ואני אזכיר גם את הבן יקיר להם קוויבק, קסאוייה דולאן. בשנה שעברה הוא הביא לפסטיבל קאן את "מתיאס ומקסים". אחרי שמעמדו של דולאן נשחק במשך כמה שנים, היה נדמה שהסרט הזה החזיר אותו לכושר. הביקורות, באופן כללי, ליטפו. אפילו אני, שראיתי שניים מסרטיו בעבר, ושנאתי את שניהם, אפילו אני חשבתי לנסות שוב את הדולאן הזה. הסרט הזה טרם הגיע לארץ, ולא ראיתי אותו. וגם האקדמיה הקווביקית קצת מתברברת עם הבן יקיר לה. "מתיאס ומקסים" מועמד ל-7 פרסי איריס, אבל לא לפרס הסרט או הבימוי. המועמדויות של הסרט של דולאן הן: לפרס שחקנית המשנה, שחקן המשנה, צילום, עריכה, מוסיקה, איפור, ופרס הסרט היציג של קוויבק (אן דורבל, ששיחקה ב-5 מסרטיו של דולאן, כולל זה האחרון, קיבלה מועמדות גם השנה, אבל על סרט אחר).

ועכשיו מגיע הזמן לסקור את הסרטים העיקריים האחרים ברשימת המועמדויות לפרס האיריס של האקדמיה הקווביקית:

גשם של ציפורים (Il pleuvait des Oiseaux) – לואיז ארשמבו

לואיז ארשמבו נחשבת לבמאית מיומנת. סרטה הקודם, "גבריאל", זכה ב להמשיך לקרוא

לולה 2020: הזוכים

עכשיו שתיים וחצי בלילה. לפני חצי שעה הסתיים בגרמניה טקס חלוקת פרסי הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע לשנת 2020.

המשפט הזה מצריך הסבר.

ובכן, בזמן שכל העולם עצר מלכת, בגרמניה החליטו לתת את הכבוד שמגיע ליוצרי הקולנוע בכל זאת ולמרות הכל. בדרום קוריאה הטקס היה אמור להתקיים לפני חודשיים. הוא נדחה למועד בלתי ידוע. ברומניה הטקס היה אמור להתקיים לפני חודש. גם הוא נדחה למועד בלתי ידוע. באיטליה הטקס היה אמור להתקיים בתחילת אפריל. הוא נדחה לתחילת מאי. בגרמניה לא דוחים שום דבר. בגרמניה הכל בזמן. למרות הכל.

כי בגרמניה החליטו לצאת בקריאה: הקולנוע עדיין חי. עדיין כאן. אל תשכחו אותנו. אל תשכחו את התיאטרון, את הופעות המוסיקאים, את גלריות האמנות, את האמנים בכלל. זה היה הנאום של מי שהגיש את פרס הסרט הטוב ביותר.

אבל איך עושים טקס חלוקת פרסים כשצריך לשמור על ריחוק?

או, אז ככה:

במה ריקה. מנחה אחד. על הבמה סידרו חמישה מסכים בצורה שתוחמת מעגל. הרי אין קהל, אז זה לא משנה שמסתירים. המנחה, עדן חסנוביץ', מטייל, נע, שר, רוקד, ומנסה ככל יכולתו ליצור תוכנית בידור זורמת. וגם אם אני לא ממש מבין גרמנית, לרוב זה עבד. המצלמה נעה כל הזמן בתנועה חלקה, מזרימה אנרגיה לסיטואציה סטאטית. על המסכים מתחלפים מדי פעם פרטי המידע הרלוונטיים: שמות המועמדים, שם הקטגוריה, וחשוב מכך – הקשר הישיר עם המועמדים עצמם. הם, הרי, לא הגיעו לאירוע, אבל הם כולם נמצאים בבית (כל אחד בביתו הפרטי), מול המחשב האישי, מול מצלמת המחשב, וכל הזוכים נשאו כך את נאומי התודה שלהם. המנחה מזמין מדי פעם אורחים כדי להעניק את הפרסים – חלק מהם מגיע לבמה (ומקפידים לשמור מרחק אחד מהשני), וחלק אחר מדברים על ואל המועמדים מהבית, על אחד המסכים (מה שהוביל לאחת הבדיחות בטקס – אחד המגישים שעלה על המסך פתח ואמר: "וינה דוז פואה").

ללא פרסומות, וללא עיכובים שנגרמים בטקס רגיל (עד שהזוכה עולה לבמה תמיד לוקח זמן), הטקס נמשך קצת פחות משעתיים וחצי. סקירה על המועמדים העיקריים פרסמתי כאן לפני חודש וחצי. ויש זוכה אחד עיקרי, והוא להמשיך לקרוא

הפנטסיה של אריאן: הביקורת

מצב קורונה עדיין נמשך, ועדיין אין סרטים בקולנוע. עוד הזדמנות לנקות את תיקיית "טיוטות". היום בערב ישודר באחד מערוצי הסרטים של Yes הסרט "הפנטסיה של אריאן". לפני כמה שנים, מיד אחרי ההצלחה המפתיעה של "שלגי הקילימנג'רו", נרכש להפצה בישראל הסרט הבא של אותו במאי. מכיוון שהסרט הזה הוא בינוני ואף פחות מכך, הפצתו התעכבה, ומלבד כמה הקרנות סינמטקיות בודדות, הסרט בעצם מעולם לא הופץ. הערב הוא יוקרן בטלוויזיה. הנה כמה מילים עליו:

(שם הסרט במקור: Au Fil d'Ariane)

לפני כמה שנים הגיע למסכינו סרט צרפתי קטן שהפך להצלחה מפתיעה. קראו לו "שלגי הקילימג'רו". וגם אם לא התלהבתי ממנו, הסרט שרובר גידיגיאן ביים אחרי אותו סרט הרבה פחות טוב.

רובר גידיגיאן מגיע ממרסיי, על חופה הדרומי של צרפת. רוב סרטיו מתרחשים בנמל הבית שלו, וברובם הוא מספר על אנשי מעמד הפועלים, ויש בהם אמפטיה גדולה וחמה לאנשים הפשוטים. ב"פנטסיה של אריאן" מנסה גידיאן לתהות על מקומה של האמנות בחייהם של האנשים האלו. והוא עושה את זה באמצעות סיפור שהוא סוג של וריאציה על "אליס בארץ הפלאות". אשה חוגגת יום הולדת 50. אף אחד לא בא, אז היא יוצאת למסע משלה. והיא עוברת הרפתקאות רבות, עד שהחלום מתנפץ.

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכל הסרט הזה הוא חלום. הי, יש כאן צב מדבר. אבל משהו בחלום הזה לא חלומי. נכון, יש כאן, שוב, את התיאור האנושי, החם, והאוהב של האדם הפשוט. זה נמצא כאן, וזה עשוי, כתמיד, במיומנות. אבל העולם שגידיגיאן בורא הפעם לא אמין. בקולנוע אני צריך להאמין למתרחש, גם אם מדובר בפנטסיית מדע בדיוני שבה חייזרים יורים עלי לייזרים. אם אני לא אאמין לרגע, אני לא אסחף בסיפור. וכאן המשחק של השחקנים פשוט מחריד. מכירים את הרגע הזה שבו שחקן או שחקנית פורצים בצחוק, ואתם מתכווצים בכסא באולם כי אתם מרגישים בזיוף? הסרט הזה מלא ברגעים כאלו. כאילו השחקנים עצמם מתנהגים בחוסר אמון לסיטואציות בהן הם נמצאים. מישהי מדברת עם צב, וזה כל כך מלאכותי. אם היא לא מאמינה בזה, למה שאני אאמין? למה שאני אסחף בקסם של עולם שבו צבים מדברים?ומה על אותו מבוגר שזועק בלילות (הגרסה הצרפתית של "אוולין, אל תלכי…")? מתגבשת כאן חבורה (סימפטית) של להמשיך לקרוא