פסטיבל קולנוע איטלקי: זיקוקים

(שם הסרט במקור: Stranizza d'amuri)

מהפסטיבל האיטלקי בחרתי לראות הרבה פחות סרטים מאשר בצרפתי, ואני לא יודע מה יש במעט שאני כן אראה. בינתיים, "זיקוקים" הוא סרט שעל הנייר היה צריך להיות דרמה קורעת לב, ולמרות שיש לסרט הזה את האיכויות שלו, הוא לא באמת עשה את העבודה עבורי.

בסקירה של המועמדויות לפרס האקדמיה האיטלקית ציינתי ש"זיקוקים" מועמד לפרס סרט הביכורים. אכן רואים שזה סרט של טירון. יש כאן צילום יפהפה: לא רק בחירת לוקיישנים נפלאה וניצול מקסימלי של אור השמש והסביבה הכפרית, אלא גם שימוש חכם בתנועת מצלמה פנימה והחוצה בהתאם להתרחשויות ולרגש הנובע מכל סצנה וצביעת המקום בצבעים חמים שאוהבים את הדמויות ואת המקום. גם שני השחקנים שבמרכז הסרט מלאי חן, וקל להיסחף בסיפור האהבה שלהם.אבל הבמאי מאוד מקרטע בדרך שבה הוא מספר את הסיפור. הוא מקיף את הדמויות הראשיות בהרבה מאוד דמויות משנה, רובן לא מפותחות, כאלו שנשארות שטחיות, סטראוטיפיות. כך יוצא שהסרט הזה הוא בעצם כתב האשמה מגוחך למדי כנגד המאצ'ואיזם האיטלקי המכריח גברים להתנהג בצורה מאוד מסוימת. כבר בהתחלה, בסצנת ההשפלה, זה נמשך יותר מדי זמן, וניכר שהשחקן נבוך מהסיטואציה ולא ממש יודע איך להתנהג (בגלל שהרגע מתארך מדי ולא ממש ברור למה הם עושים את זה ומי הם בכלל אלו שעושים את זה). בן הזוג של האימא מאופיין כאיש הרע, וגם במשפחה השנייה – הסרט מתחיל עם סצנת צייד שבה הילד הקטן נמצא שם רק כדי להראות שהוא גבר "רגיש" בהתהוות (ורגיש זה לא טוב, לא עומד בסטנדרט),

כך גם יוצא שהסרט מתארך ללא צורך כי הוא מקיף יותר מדי דמויות, יותר מדי התרחשויות המקיפות את שתי הדמויות הראשיות, מבלי באמת למקד ולפתח כמה דמויות בודדות מעבר לאפיון הראשוני השטחי שלהן, ובכך גם להשטיח את המסר של הסרט.

"זיקוקים" מתרחש ב-1982, וכדי לתת לסרט טיים-ליין ברקע, הוא משתמש במשחקי אליפות העולם בכדורגל במהלך העלילה כדי לקדם ביטים דרמטיים, אבל הבמאי מפספס את הדרמה. הרי איטליה אמנם זכתה בגביע העולם בסוף אותו טורניר, אבל הדרך לשם הייתה קשה. את השלב המוקדם צלחה נבחרת איטליה בקושי עם שלוש תוצאות תיקו בשלושה משחקים, ורק אחר כך נכנסה להילוך עם ניצחונות על ברזיל וגרמניה. זה היה יכול להיות סיפור רקע נהדר להתחלה קשה שהופכת לסיפור שמח (עם אפשרות להנגיד סוף עצוב וסוף שמח), אבל מלבד כמה אינסרטים קצרצרים מהמשחקים, הסרט הזה כלל לא עושה שימוש בסיפור של נבחרת איטליה כדי לתמוך בסיפור של שני הנערים האלו (מה גם שנדמה לי שכשאיטליה זוכה בגביע העולם וכולם יוצאים לרחוב בשמחה, הרגשתי יד מאוד לא בטוחה בבימוי של הניצבים. כל אחד רץ לאן שהוא רוצה, בלי ממש כיוון).

ויש את הסוף. להבנתי, זאת הייתה המטרה של הסרט מלכתחילה – להנציח את הסיפור של שני האוהבים האלו. אז למה הסצנה האחרונה של הסרט לא נמצאת בעצם בסרט? יש כל מיני דרכים לצלם סצנה שכזאת. הסרט הזה לא משתמש באף אחת מהן. שומעים את מה שקורה, ואז מגיעה כותרת הסיום של הסרט.

יש כאן סיפור יפה על זוג אוהבים, זוג גברים צעירים באהבה "אסורה", ויש שני שחקנים חביבים שנעים להיות בחברתם, ולוקיישן יפהפה שמצטלם נהדר, אבל יש גם סרט שמתפזר להרבה יותר מדי כיוונים, ויד מאוד לא בטוחה בבימוי.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il