פסטיבל קולנוע איטלקי: חמלה

(שם הסרט במקור: Misericordia)

טוב, מדובר בסרט יפהפה. רק שאני לא מבין מה הוא לעזאזל רוצה ממני.

"חמלה" הוא מסוג הסרטים שלא קורה בהם כלום. יש כאן תיאור מצב. ואת זה הוא עושה מצוין. אני מעריך שאמה דאנטה, הבמאית-תסריטאית, מצאה איזושהי חלקת אלוהים, לוקיישן משכר חושים, על גדה של אגם, אל מול גב הר, עם סלעים גבוהים, ושם היא מיקמה את כל הסרט שלה, באיזושהי שכונת פחונים מוזנחת (שהייתה שם, או כזאת שנבנתה במיוחד לצורך הסרט).

יופי הטבע הנפלא אל מול העליבות הבלתי נתפסת של שכונת הבתים המאוד רעועים מוביל את "חמלה". וכמובן הנוף האנושי המאכלס את הצריפים הלא ראויים למחייה שבכל זאת חיים בהם – הנשים שעוסקות בזנות, הסרסורים, הדייגים, והילדים של היצאניות. וגם גבר אחד צעיר, אסופי, מוגבל בשכלו, שלא מדבר ומתנהג, כמתבקש ממצבו, כמו ילד קטן.

את כל זה מתארת אמה דאנטה בחמלה מחממת לב, כמתבקש משם הסרט. אינספור סצנות של אינטראקציה בין הדמויות המאכלסות את השכונה העצובה הזאת (אה, ויש גם לא מעט כבשים), רובן של עזרה הדדית ושל טיפול אחת בשנייה, מבלי להתעלם מהרגעים הקשים של החיים (למשל, סצנה אחת מחרידה בה ברור לגמרי שאחת נמצאת בחדר השני באמצע ה"עבודה", בעוד המצלמה סוקרת את החדר הסמוך בו ממתינים כמה וכמה ועוד כמה גברים לתורם). אמה דאנטה מביימת ברגישות כובשת, מצלמת את המקום המוזנח אבל המופלא באהבה גדולה, ויודעת לביים את השחקניות ואת השחקנים ברכות מבלי להתעלם מהקשיים, וזה כולל שימוש חכם ואפקטיבי מאוד במוסיקה ובשילוב שלה עם התמונות.ועם זאת, לא ממש הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני. מעבר לתיאור האהבה הגדולה בין כל הדמויות, ושלהן לגבר המוגבל, אין כאן שום ב