מלחמה פרטית: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Private War)

הסרט הזה התעכב להגיע לארץ. תאריך היציאה שלו נדחה כמה פעמים בגלל שיקולים שונים. בסוף השנה שעברה היו דיבורים על מועמדות אפשרית לאוסקר של השחקנית הראשית, מה שלא קרה בסופו של דבר. הטריילר של הסרט הזה רץ על המסכים שלנו כבר כמה חודשים. ובמשך אותם חודשים אני תוהה על קנקנו של הסרט הזה, לא ממש מבין מה הקונפליקט כאן. מאיזו זוית הסרט הזה ינסה לספר על כתבת מלחמות אידאליסטית.

וגם אחרי הצפיה בסרט אני לא ממש מבין אותו.

אידאליזם, ערכים, אמונה יוקדת בצדקת הדרך – משהו מכל זה צריך להיות מבוסס על חוויות אישיות. אם את רוצה למכור לי דרך פוליטית, מחשבה צודקת (בעיני רוחך) – תספרי לי על עצמך. על המקור של אותה מחשבה. הרי מלחמה זה רע הכרחי. זה ברור. זה מובן. אבל מה המשיכה הזאת אל איזורי סכנה מוחשית? למה ההליכה התמידית על חבל דק מאוד, למה ללכת (או בעצם לרוץ) אל מקומות שבהם הכדורים שורקים והפצצות מתפוצצות סנטימטרים בודדים ממך, וכל זאת על בסיס יומיומי?

וזה המקום שבו הסרט נ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

החסד של לוצ'יה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Troppa Grazia)

צריך לומר כבר מהתחלה: זה לא ממש סרט. זה יותר דומה לצ'יזבט. סיפור עם. משהו קטן וקצר, ולא סרט מלא, לא סוחט רגשית, ולא מפיל מצחוק.

אבל בתור צ'יזבט, "החסד של לוצ'יה" הוא ממש חביב, קצת משעשע, ואפילו קצת נוגע ללב. אבל ממש קצת.

התקציר של "החסד של לוצ'יה" אומר: לוצ'יה, אם חד הורית, פוגשת אשה צעירה שמסתבר שהיא מריה הקדושה. אותה צעירה פוקדת עליה להגיד לאנשי העיירה שלה לבנות כנסייה במקום שבו מתוכנן לקום פרויקט נדל"ן אימתני.כלומר, מדובר על פנטסיה. משהו לא רגיל שקורה לאדם רגיל. וזה החסרון העיקרי של הסרט הזה: כבר מהרגע הראשון, "החסד של לוצ'יה" מגדיר את עצמו כפנטסיה. אין כאן בניית ס להמשיך לקרוא

בלי דם: הביקורת

סרט מוזר. משונה. לא ממש ברור. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני. סרט ממש מבולגן. אבל לא כזה רע או נורא.אני חושב שהבעיה העיקרית של הסרט הזה היא שהוא נינוח מדי. מתנהל בחלל בנעימות, בסבבה, בכיף. הכל ממש נחמד. שלוש הדמויות העיקריות כאן (ועוד שלל דמויות משנה) מדברות בשפה שמצטלצלת מצוין, נשמעת הגיונית לחלוטין, טבעית לגמרי, והאינטראקציה בין כולם כאן ממש מלבבת. נחמד מאוד.

רק שיש כאן תעלומה. סוג של עלילת מתח שמתפתחת לאט לאט. ואף אחד לא ממש מתערער. הרי כבר בהתחלה מזומן גיבור הסרט לתחנת המשטרה לבירור. לא, הוא לא חשוד בשום דבר מיוחד, אבל שואלים אותו הרבה שאלות. "במה העניין?" הוא שואל, ולא מקבל תשובה. להיפך, הוא מקבל הרבה שאלות נוספות. ואפילו עוקבים אחריו ומצלמים אותו. האם לא הייתם מתעצבנים? מאבדים את השלווה?

הסרט הזה נשאר רגוע. מעשן ג'וינטים כל הזמן. שותה ק להמשיך לקרוא

לולה 2019: הזוכה

אתמול אחה"צ התקיים בגרמניה טקס חלוקת פרסי הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע. את הפוסט הזה יכולתי בעצם לכתוב כבר אתמול בערב. אבל חיכיתי עד שלוש בלילה. יכולתי לבדוק את רשימת הזוכים כבר אתמול בערב, אבל רציתי לראות את הטקס, אז חיכיתי עד 11 בלילה שעון גרמניה (חצות שעון ישראל), וראיתי בערוץ ZDF את השידור החי-דחוי.

הטקס היה ענייני, יפה לעין, לא בזבז יותר מדי זמן, ונתן הרגשה שיש הרבה אהבה וכבוד בגרמניה לקולנוע המקומי. את רשימת המועמדויות סקרתי כאן לפני כחודש וחצי, ובמהלך הצפייה בטקס היה נדמה שהאקדמיה הגרמנית מפזרת את פרסיה לכמה סרטים, אבל לקראת הסוף סרט אחד צבר מומנטום, והפך להיות הזוכה הגדול של הערב, והוא: להמשיך לקרוא

מה הסיכוי?: הביקורת

(שם הסרט במקור: Long Shot)

את הסרט הזה הלכתי לראות למרות שהוא לא מסוג הסרטים שאני רואה בדרך כלל. אני משתדל להימנע מהקומדיות האיכסיות שמראות את הגברים האמריקאים בשיא האינפנטיליות שלהם, כי הן משתדלות להגעיל אותי בכח מבלי באמת לומר משהו עמוק. ואני לא מחבב את ההתפלשות הזאת בבוץ (או בנוזלי גוף אחרים).

אבל, מסתבר, ש"מה הסיכוי" הוא חיה קצת שונה. אמנם יש כאן את סת' רוגן, שהוא אחד מאבותיה המייסדים של הקומדיה האמריקאית הזאת שאני לא כל כך אוהב, והרוגן הזה עושה גם כאן את השטיק שלו, ולכן גם לוקח לסרט להיכנס להילוך נכון, אבל, בסופו של דבר, מדובר בקומדיה רומנטית מתוקה, מהסוג שכמעט ונשכח שיודעים לעשות בהוליווד.ראשית, צריך לומר שמינון ההגעלות בסרט הזה הוא מינימלי. יש כאן אפילו סיפור על שלשול קטלני, אבל לא מראים אותו (אם זה היה בסרט אחר של רוגן, אני מניח שהיינו רואים גם את זה). אבל אני חושב שכל העניין הזה שדוחה אותי בד"כ מוכנס כאן לקונטקסט, ויש לו צידוק מעבר לקטע הזה של ההגעלה עצמה. כי אנחנו, הרי, אנשים. בני אדם. בני אנוש לא מושלמים. אנחנו, מדי פעם, עושים דברים לא מנומסים. יש לנו גזים, באופו טבעי, אז אנחנו מפליצים. סקס, למשל, יש בו גם כל מיני צדדים לא, איך נאמר, לא אטרקטיבים. אחד מרגעי השיא של הסרט נוגע בסצינת אוננות, למשל. זה גם דבר שאנחנו עושים.

אז השאלה היא: האם כשמישהו תופס אתכם ברגע מביך, האם תנסו לעשות את המעשה המנומס ולהתנצל, לנסות להחביא, להצניע, או שתודו בכך שאתם אנושיים, ולא תתנצלו על זה? ו"מה הסיכוי", באופן חכם למדי, מכניס את השאלה הזאת ל להמשיך לקרוא