דוקאביב 2019: ג'ון ויוקו – רק שמיים מעל

(שם הסרט במקור: John & Yoko: Above Us Only Sky)

איזו אכזבה.

אני מכיר את המוסיקה של הביטלס. של ג'ון לנון. גיליתי אותה בגיל 17 (אני היום בן 46). קשה לחדש לי בעניין. קניתי דיסקים שלהם. ראיתי סרטים. אני מכיר את השירים בעל פה. אוהב אותם. היה מסקרן הסרט הזה, כי, לכאורה, היו אמורים להיחשף בהם צילומים שטרם נראו. אחורי הקלעים של יצירת האלבום Imagine ב-1971.

אבל הסרט הזה כל כך מבולגן. אחרי אקספוזיציה לא קצרה, חשבתי שהקונספט של הסרט יהיה מעקב אחרי שגרת החיים במקום המרוחק הזה, טיטנהרסט, מקום שאליו ג'ון ויוקו ברחו מהשאון של הביטלמניה. ואכן, למרות שהסרט הזה מציף על פניו כל מיני מונחים טכניים של נגינה שאני לא ממש מבין, יש כאן מעקב מעניין אחרי בנייתם של שירים שהפכו לקלאסיקות. כמו "מייקינג אוף" של סרט.ואז הסרט הולך קדימה ואחורה בזמן, כמו אדם שמספר סיפור ואז אומר משהו כמו: בשביל להבין את זה, צריך ל

דוקאביב 2019: להתגבר על הפער

(שם הסרט במקור: Minding the Gap)

לסרט הזה יש התחלה מלהיבה. צילום משוכלל מאוד של חבורה של צעירים נוסעים, קופצים, עושים דברים וירטואוזים על סקייטבורדים. לא רק האנשים מלהיבים, גם הצילום עצמו, שעולה עם המצלמה על הסקייטבורד, נוסע במהירות, באנרגיה סוחפת – ההתחלה של הסרט נהדרת.

ואז הסרט נעצר. המטרה המוצהרת של הסרט היא להראות שיש כאן חבורה של גברים צעירים שחייהם קשים, והתחביב הזה הוא התרפיה שלהם. הבעיה היא שבמהלך שעה וחצי לא קצרה הסרט לא באמת נכנס לעובי הקורה של החיים הקשים. יש התחלה של דברים, ויש ראשי פרקים, אבל אין באמת תצוגה של הבעיות שמהן הם בורחים.

יש כאן 3 סיפורים של 3 גברים (ובת הזוג של אחת מהם). הסיפור של ההוא עם בת הזוג מתרחש עכשיו, ושל השניים האחרים מתרחש בעבר. הבמאי של הסרט הוא גם אחד מ

דוקאביב 2019: מה שהיא אמרה. האמנות של פאולין קייל

(שם הסרט במקור: What She Said: The Art of Pauline Kael)

וואו, הסרט הזה ממש עצבן אותי.

כן, גם אני מבקר קולנוע. בעולם שבו האינטרנט מעניק אינספור הזדמנויות לכל אחד ואחת לבקר קולנוע, גם אני תפסתי לעצמי נישה, ואפילו כזאת שמקבלת קצת תשומת לב. ועם זאת יש בי מספיק כנות להבין שאני לא מבקר חשוב או משפיע, ומה זה בכלל אומר להיות משפיע או חשוב בתקופה הזאת שלנו.

פאולין קייל היתה משפיעה וחשובה בשטח ביקורת הקולנוע בשנים בה פעלה (בעיקר שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת), אבל היא התנהגה כאילו היא ידעה את זה, התהדרה בתהילה שנלוותה לזה, דרשה במפגיע את הכבוד הנלווה לכך. מצד אחד, אי אפשר שלא להעריך את העקשנות שלה, יכולת העמידה שלה על דעתה (כשלכל זה מתווספת העובדה שהיא היתה אשה בעולם של גברים), אבל מצד שני, יש בעבודה של קייל מידה של יהירות. אני יודעת מה זה טוב, וכל מי שטוען אחרת הוא אידיוט.

וזה מכעיס במיוחד מכיוון שהיא יוצאת מאותה נקודת מוצא שממנה אני יוצא: כן, גם אני מבקש למצוא את הקשר בין הקולנוע שאני רואה לבין הקהל. אני מנסה להבין איפה הסרט הזה נוגע בי, מה בו נגע בי, למה הוא נגע בי. אני מדבר בשם עצמי, ויוצא מתוך הנחה שאני לא היחיד שמרגיש כך, אבל אני גם מבין שיש כאלו שלא יסכימו איתי. פאולין קייל ניסתה למצוא את הקולנוע ש

דוקאביב 2019: כאן מייק וואלאס

(שם הסרט במקור: Mike Wallace Is Here)

הסרט הזה לוקח על עצמו משימה רצינית: לעשות פרופיל של עיתונאי ותיק ומוכר בציבוריות האמריקאית, ולבדוק דרך עבודתו האם האגרסיביות העיתונאית, שהיתה סימן ההיכר של העיתונאי הזה, היא גם זו שהביאה לריאקציה, לאגרסיביות גם מהצד המבוקר (מהשלטון), אגרסיביות שכזו שבינתיים קשה למצוא לה תשובה. כוחניות שמשתמשת בממון הרב של הספונסרים שלה לא רק כדי לאיים בהליכים משפטיים, אלא כדי ממש לשלוט בתקשורת נגדית, ולמעשה להקים כלי תקשורת שהוא השופר של השלטון, וכזה שמכריז על כל אדם שמחזיק בדעות נוגדות לשלטון כלא רלוונטי, או בעצם, כמתנגד שלטון אקטיבי (שקרן, פייק ניוז).את כל זה אומר הסרט הזה כבר בסצינת הפתיחה. יושב לו נושא הסרט, מייק וואלאס, מול ביל או'ריילי, מגיש ותיק ברשת השלטון האמריקאית, פוקס ניוז (המקבילה הטלויזיונית האמריקאית של "ישראל היום"), ושומע מאו'ריילי שאת השיטות שמנחות את השלטון היום הוא למד בעצם מוואלאס בעשרות השנים שהוא משרת את הציבור כעיתונאי חושף שחיתויות.

אז לסרט הזה יש סצינת פתיחה מרשימה ומבטיחה, ואז מגיעות כותרות הפתיחה על רקע מוסיקה קצבית וחיתוכי תמונה מהירים. אחלה. אבי בלקין שביים את הסרט האמריקאי הזה הוא בכלל ישראלי שנובר בארכיון האמריקאי, והוא עושה את זה באנרגיה וברצון ניכר ללמוד, אבל הוא גם נותן לאנרגיה הזאת לרדד את הסרט ולהפוך אותו לכרוניקה של אדם, ולא של מפעל חייו.

כי הסרט הזה משתמש ב

דוקאביב 2019: מריאן ולאונרד – מילים של אהבה

(שם הסרט במקור: Marianne & Leonard – Word of Love)

הייתי פעם בהופעה של דני רובס. לפני אחד השירים הוא אמר: "לשיר הבא קוראים 'אל תכעסי עלי'. אחת השורות בשיר אומרת 'תני לי לשמוע איך התינוק בועט בפנים'. התינוק הזה יושבת עכשיו בשורה הראשונה. היא בת 21".

דבר דומה מתרחש בסוף הסרט הזה על לאונרד כהן ומריאן איהלן. בסוף חייהם, לאונרד כהן עומד על הבמה, שר את "היי שלום, מריאן", ונושא השיר, מריאן איהלן, עכשיו כבר אשה מבוגרת, עומדת בקהל ודומעת. אבל זה לא רק סרט סנטימנטלי שכזה.ברמה הבסיסית הסרט הזה מסתכל על הקריירה הארוכה של לאונרד כהן ז"ל דרך הפריזמה של סיפור האהבה רב התהפוכות שלו עם אותה מריאן (ז"ל גם היא). ואני מניח שמי שמכיר את השירים של כהן (ויש לי כמה אלבומים שלו בבית) יתחבר לסרט יותר מאלו שאינם, אבל גם לאלו הצעירים יותר שלא מכירים, אבל הנפש שלהם פתוחה לספוג, כדאי לנסות ולבדוק את הסרט הזה.

כי לא מדובר כאן רק בסיפור אהבה, ולא מדובר כאן רק בסקירה של קריירה של אמן, מצליח ככל שיהיה. במהלך הצפייה בסרט חשבתי על הטבע האנושי. חשבתי על האפשרות שאדם, כל אדם, יחווה רגעים של שמחה. אושר עילאי. הרגשה של שהייה בגן עדן. חיים במקום חלומי, שנותן לך את כל מה שתרצה. האם הנפש האנושית בכלל יכולה לעכל חסד שכזה?

כי אם מסתכלים על סיפור האהבה השבור הזה בין לאונרד למריאן, התשובה היא

דוקאביב 2019: יחי השטן?

(שם הסרט במקור:? Hail Satan)

זה היה יכול להיות סרט ממש נחמד. אם הוא היה סרט קצר. הרבה יותר קצר.

כי כמו שהוא, הסרט הזה חוזר על עצמו ומעייף די מהר.

ובכל זאתמסתבר ש"שטן" לא מייצג שנאה. לפי האנשים שבמרכז הסרט הזה, השטן מייצג אופוזיציה. התנגדות לסדר הקיים. לאו דווקא שנאה, אלא יותר מחאה. וחברי "מקדש השטן" שבמרכז הסרט הזה הם אנשים מקוריים שמשתמשים בחוכמה בדימוי הנפוץ של השטן, ומנצלים את הדמוניזציה השגויה הזאת (להבנתם) כדי להפיץ מסר של סובלנות ואחווה. כלומר: חברי "מקדש השטן" מקדמים פ

דוקאביב 2019: הם לא יזקינו

(שם הסרט במקור: They Shall Not Grow Old)

אז זה מה שידעתי על הסרט לפני שנכנסתי לראות אותו: פיטר ג'קסון, הבמאי המהולל (טרילוגיית "שר הטבעות"), מביים סרט דוקומנטרי המבוסס על חומרי ארכיון ממלחמת העולם הראשונה.

כותרות הפתיחה של הסרט מציינות שהסרט הוא יוזמה של המוזיאונים האמונים על ההנצחה של המלחמה הגדולה (מה שנקרא באנגלית The Great War) במלוא 100 שנים לסיום אותה מלחמה. ואכן הסרט הזה, על כל הכשרון המעניין והניכר שהושקע בו, חסר כל מימד אישי.

אילו לא ידעתי שג'קסון עשה כאן עבודה טכנית מרשימה של שחזור חומרי ארכיון בני 100 שנה הייתי מנחש שמדובר בבימוי מחדש של סצינות מלחמה. הסרט כולו בנוי מנראטיב כרונולוגי של גיוס-טירונות-קרב-הפוגה-קרב-חזרה הביתה. הצילומים שאנחנו רואים מותאמים לנראטיב, וברקע נשמעים קולותיהם של חיילים המספרים ברטרוספקטיבה על חוויותיהם מהמלחמה.חיילים. ברבים. אין כאן הצמדות לדמות אחת, או לכמה דמויות בודדות. ג'קסון מצא הקלטות אודיו של אנשים המספרים על הדרך בה הם חוו את המלחמה, ושילב אותן זו בזו בדרך שמושכת את הסיפור קדימה, מבלי לתת דגש על חוויה אישית של אחד או כמה בודדים. יותר מכך, כל הסרט כולו הוא יוזמה בריטית, וזה החסרון הגדול שלו. הקולות הנשמעים בסרט הם כולם כל כך בריטים. כמו אנשים שנפגשים לכנס מחזור ומעלים זכרונות. נחמד, המלחמה הזאת. משעשע אפילו. חביב, נעים, מנומס. כמעט כמו

דוקאביב 2019: הרוח של פיטר סלרס

(שם הסרט במקור: The Ghost of Peter Sellers)

מכירים את הסרטים האלו שמתחילים עם ההבטחה: אתם הולכים לשמוע עכשיו את הסיפור הכי מדהים ששמעתם בחייכם! אתם הולכים לראות את הסרט הכי מפחיד שראיתם אי פעם! אתם לא תרדמו אחרי הצפייה בסרט הזה! אתם לא תשכחו אותו! מכירים כאלו?

אז כזה הוא הסרט הזה. רק שההבטחות האלו נמשכות הרבה אל תוך הסרט, וכשהוא כבר מתחיל לספר את הסיפור (באיטיות מתסכלת), אתה מגלה שהוא לא באמת מקיים את ההבטחה שלו לסיפור כזה מדהים.כי כן, פיטר מיידק מספר כאן את הסיפור של ההפקה הכי סיוטית שהיתה לו בחייו (והאיש כבר בן 82. הוא עשה כמה הפקות). ואחרי אין ספור הבטחות לספר על ההפקה הכל כך נוראית הזו, הוא מתחיל. לסרט קוראים "הרוח של פיטר סלרס", כלומר, בשם הסרט יש כוונה לשים את כוכב ההפקה הנוראית הזו במרכז הסיפור. כאז, גם עכשיו, השם הגדול של הקומיקאי הפסיכי הוא זה שאמור למכור כרטיסים. אבל כבר מהתחלה אנחנו מגלים ש

דוקאביב 2019: לצלם את המאפיה

(שם הסרט במקור: Shooting the Mafia)

קים לונגינוטו. במאית דוקומנטרית בריטית ותיקה, שמתעסקת בעיקר בענייני זכויות אדם ברחבי העולם. ראיתי סרטים שלה בעבר, ואני זוכר אותה מאוד לטובה. הפעם היא באה לדוקאביב 2019 עם סרט על החיים בפלרמו, סיציליה, תחת ניהולה של המאפיה. חיים של אלימות והרבה מוות, חיים שמוכפפים לחוק המאפיה ולא לחוק האנושי. והכל דרך הפריזמה התיעודית של צלמת סטילס ותיקה שלא נרתעה מלצלם את המוות, להביא אותו לתודעת ההמון, ואולי בדרך זאת להשפיע.

מעניין מאוד, הפרויקט הזה. הבעיה היא שכתעודה של מקום זה באמת מעניין, אבל כסרט קולנוע, "לצלם את המאפיה" איבד אותי מהר מאוד.בניגוד למצופה, קים לונגינוטו הפעם מייפה מאוד את הסרט, מרככת אותו מאוד, עושה לסיפור הזה סוג של הוליוודיזציה. נעשתה כאן עבודה אינטנסיבית של חיפוש בארכיונים של הקולנוע, וחלק לא קטן מהסרט הזה הוא אילוסטרציה של הנאמר ע"י אינסרטים של קטעים מסרטים ישנים. למשל: מסופר שגיבורת הסרט הופיעה כזמרת. אז מראים קטע של שירה על במה מתוך סרט ישן. מספרים על אהבותיה של האשה הזאת בעבר. ומראים קטע מתוך סרט ישן אחר, שאין לו שום קשר לאשה שבמרכז הסיפור. הפסיפס שבמרכז הסרט, ההלוך ושוב מסיפורי האשה הזאת היום, בגיל מתקדם, לבין נסיונות לספר לנו את הסיפור בתמונות חיות מתוך סרטים ישנים רק מרחיק אותי רגשית מהסיפור, כי גיבורת הסרט חסרה לי באותו רגע.

מה גם שהשימוש במוסיקה מאוד "הוליוודי". עולה במקומות הנכונים, כאילו כדי לרגש אותי, אבל יש משהו מלאכותי בדרך שהסרט הזה בנוי. מהר מאוד ה

דוקאביב 2019: הדווקאים

אז עד כמה שאני זוכר, במשך הרבה שנים היו סיפורים על הקהילה ההומוסקסואלית כנגד העולם. כמה קשה לצאת מהארון, לחיות בעולם שלא ממש מכיר או יודע מה זאת תשוקה חד מינית. בשנים האחרונות עברנו לשלב הבא: כבר יש קהילה, אבל איך מקיימים אותה. איך חיים חיים מלאים כזוג חד מיני. משפחה חד מינית. עם ילדים או בלי. זוג חד מיני מזדקן. זה השיח שאני מכיר היום.

אבל רגע, בואו נלך אחורה. נלך לזמנים של לפני המלחמה להכרה. זמנים שהומוסקסואליות לא היה מושג שקיים בכלל. בחוק היה מצוין בקטן שזוהי עבירה שדינה מאסר. אבל מלבד משפט בספר החוקים – מושג ההומוסקסואליות לא היה קיים בכלל בדיבור. איך אדם בעל תשוקה לבני מינו בכלל יכול להגדיר את עצמו במקום ובזמן שלא מכיר בכלל מושג כזה, הומוסקסואליות?

ככזה, המסמך הזה שנקרא "הדווקאים" הוא מסמך חשוב ומרתק. הוא מרכז אליו כמה דמויות של הומוסקסואלים מבוגרים, שהיו נערים וגברים צעירים עוד בשנות ה-60 וה-70, ומקבץ מהם עדויות, סיפורים, נסיונות להבין איך הם ניווטו את חייהם בעולם שהיה עיוור למצבם. והמסקנה העיקרית היא ש