מאמי: הביקורת

לא יאומן כמה פסיכי הסרט הזה.

ואז מגיעה סצינת הפלסטינאים, ומזכירה לי שזה היום-יום שלי. אני הולך לעבודה, וערבים עובדים איתי שכם אל שכם. אני הולך לאכול, ואיזה ערבי מכין לי פיתה שווארמה. והכל נחמד ומנומס, אבל גירוד קל שבקלים של פני השטח, והכל אלים, וקשה, ובוטה, ובלתי נסבל.

לא יאומן כמה מטורף כמה הסרט הזה.

ואז מגיעה סצינה של עצרת בחירות לראשות הממשלה, והטקסטים שנאמרים-מושרים שם הם טקסטים שאני שומע אותם ביום יום, ואפילו, רחמנא ליצלן, אומר אותם בעצמי. אני בטוח שאני בצד הצודק, ואני יודע שהצד השני פשיסטי, מסוכן למדינה, מסוכן לקיום שלי. כולם שונאים את כולם. וגם אני בתוך זה.

אה או

איך עברו שנים

השבט חוזר אל השדות האדומים

לכאורה, "מאמי" פונה אל כל אותם אלו שהיו כאן בשנות ה-80, חוו בזמן אמת את התופעה הזאת שנקראה "מאמי". אני הייתי רק נער אז. לא הלכתי לראות את "מאמי" בהופעה. אני זוכר שקראתי על זה משהו במוסף "7 לילות" של ידיעות, אבל זה עניין אותי רק כנספח לאלבום הראשון והמוצלח של אהוד בנאי והפליטים. לא ממש התעמקתי בתוכן. כך שאני מגיע די נקי לסרט הזה. כמו חלק גדול מהאנשים שלפניהם מוצג הסרט הזה עכשיו, יותר משלושים שנה מאז הוצגה "מאמי" לראשונה. והשנים עברו, והשדות רק הפכו אדומים יותר ויותר. המציאות השתפרה לרעה, אם לצטט את הגששים. הרי רק לאחרונה נחשף שמה שמנחה את הקמפיין של ראש הממשלה הוא השנאה. ועל זה הסרט.הסרט הזה מטורף, אבל הוא נפרש לפנינו בהדרגה. בסבלנות. מחיים פשוטים בעיירה בדרום, עבודה במזנון של תחנת דלק, חתונה. חיים קשים של מאמי, בגילומה של אחת בלתי ידועה, נטע אלקיים, שעושה כאן עבודה מדהימה. מהרגעים הראשונים

לולה 2020: המועמדויות

ובגרמניה העסקים כרגיל. או לפחות עושים מאמץ להעמיד פנים שהכל כרגיל. היום, ב-12:13 בצהרים שעון גרמניה (ב-13 דקות איחור!) עלה לפייסבוק הרשמי של האקדמיה הגרמנית לקולנוע שידור ישיר בסטרימינג של הכרזת המועמדויות לפרס הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע לשנת 2020. אז גם אני מנסה להתנהג רגיל, ולסקור גם השנה את הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות של הגרמנים.

קןדם כל אני אסקור את המאוכזבים מהרשימה:

שני סרטים גרמנים אמורים להיות מופצים בישראל בקרוב, "תיק קוליני", ו"מאחורי הקלעים". שניהם לא קיבלו אפילו מועמדות אחת (במקרה של "תיק קוליני" – ראיתי כבר את הסרט. לא אהבתי אותו).

אחד הסרטים שהכי סיקרנו אותי השנה נכלל בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין האחרון שהתקיים לפני פחות מחודש. "אונדינה" (Undine) של כריסטיאן פצולד, במאי שאני מאוד אוהב, וידוע במגע היד האלנגטי והאינטלגנטי שלו מבלי לוותר על הרגש (בין סרטיו: "ברברה", "טרנזיט", "ילה" ועוד). סרטו האחרון זכה לביקורות מעורבות, בעיקר, לדעתי, בגלל שסרטיו הקודמים יצרו ציפיות גבוהות שסרטו החדש לא עמד בהן (אני, כמובן, טרם ראיתי את הסרט, ואני עדיין מסוקרן ממנו). להבנתי, מדובר בסיפור אהבה חלומי שמתרחש בברלין של היום, אבל נשען על סיפור מיתולוגי על נימפת ים. הסרט, בכיכובם של פרנץ רוגובסקי ופאולה בר (שניהם שיחקו גם בסרטו הקודם והיפהפה של פצולד, "טרנזיט"), קיבל רק 2 מועמדויות מהאקדמיה הגרמנית: לפרס הסרט הטוב ביותר, ולפרס הסאונד.

עוד סרט מאוכזב הוא "לארה" (Lara). סרטו החכם והמרגש של יאן אולה גרסטר שמספר על יום בחייה של אשה בת 60 שעוקבת מקרוב אחרי קונצרט חשוב של הבן שלה שהוא נגן פסנתר, ובדרך לומדת שיעור חשוב על חינוך קשוח, הסרט הזה קיבל רק מועמדות אחת מהאקדמיה הגרמנית – לפרס הסרט הטוב ביותר. אפילו קורינה הרפוך, שעשתה עבודה מעולה ומאוד מרשימה בתפקיד הראשי, אפילו היא לא קיבלה מועמדות.

מה שמשאיר את הבמה לתחרות העיקרית. שני סרטים מובילים את רשימת המועמדויות, ואחד מהם יהיה, כנראה, הזוכה הגדול:

האחד הוא סרט מצליח מאוד שהפתיע בשנה שעברה הרבה אנשים, ועשה סיבוב פסטיבלים נרחב בעולם (כולל בישראל). כשראיתי אותו סוף סוף, פחות התלהבתי מהשאר, אבל גם אני לא יכולתי להתנגד לכוח העצום של רגעים מסוימים בו.

"מחוץ למערכת" (Systemsprenger), שמספר על ילדה בת 9 עם בעיות התנהגות חריגות מאוד, ועל הנסיון הכושל של המערכת (ושל כולם בעצם) לעזור לה, הסרט הזה מועמד ל-10 פרסי לולה: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקנית (הלנה זנגל בת ה-11), שחקן, 2 שחקניות משנה, עריכה, סאונד, ומוסיקה.

יריבו העיקרי של "מחוץ למערכת" בקרב על הפרס הגדול הוא

סודות מדינה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Official Secrets)

קצת בעיה, הסרט הזה. מצד אחד, הוא מאוד מגושם ומקרטע דרמטית. מצד שני, הוא בכל זאת משאיר משקל, וזה בגלל שהלב שלו במקום הנכון. מצד אחד, יש לו מחשבה מוסרית מעניינת, ודיון חשוב בהתנהלות היומיומית שלנו במרחב הציבורי שמעבר לחיי היום יום משלנו, ומצד שני, האנשים כאן משורטטים בקווים כללים מדי. בעיה, אמרתי.

זה מתחיל מגיבורת הסיפור. סיפורה האמיתי של אשה בריטית אחת, קת'רין גאן, שהיתה עובדת זוטרה באחד משירותי הבטחון הבריטים. כבר מהתחלה ברור שהיא אשה ערכית. אכפתית. אידאולוגית. היא צועקת על הטלויזיה כשהיא רואה דיווחי חדשות, ממש מתעצבנת ממה שקורה שם מול עיניה. איכשהו יש בזה משהו מוגזם מדי מוקדם מדי לטעמי. חסר לי קצת רקע על הקת'רין הזאת. מה גרם לה להיות כל כך מעורבת רגשית בפוליטיקה. מה פיתח אצלה את התודעה הפוליטית.רק בשלב מאוחר בסרט מסבירים לנו ש

קדימה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Onward)

האמת היא שיש לי הרבה טענות לסרט הזה, אבל אני צריך לומר כבר מהתחלה: למרות הכל, אני בעדו. זאת בסך הכל חוויית צפייה ממש נחמדה. לא משהו שלא ראיתי קודם, וממש לא משהו מיוחד או חשוב או אפילו כזה שאני אזכור לטווח מאוד ארוך, או אפילו קצר, ובכל זאת, ברגע הצפייה, למרות כל ההסתייגויות, יש בסרט הזה משהו נעים.

הטענה העיקרית שיש לי לסרט הזה היא הנוסחתיות הדי בולטת שלו. נדמה לי שהכל משורטט כאן בלי הרבה מחשבה, בלי עידון, ללא יכולת לבנות דמויות שאני יכול ללכת איתן. הנער גיבור הסרט – חנון מדי. אחיו – גיימר גיקי מדי. אין לו משפט אחד בסרט שלא קשור לסלנג של משחקים. כולם בסרט יותר מדי נוטים לאפיון שלהם, ופחות מדי…אנושיים. התסריט מעניק לכל דמות כאן תכונה אחת, ועליה הוא משחק כל הזמן. אין כאן שום מימד שמאפשר לי להבין את הדמות מעבר לאפיון השטחי שלה.וכך נמנעת ממני המעורבות הרגשית בנעשה. וזה ממש חבל, כי אחרי אקספוזיציה (קצת ארוכה ומעייפת מדי) מתחיל בעצם הסרט: מסע ארוך ומלא הרפתקאות. יש משהו בסרט הזה שהזכיר לי קצת סרט מלא הרפתקאות מילדותי – את

פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2020: הזוכים

אתמול התקיים ביפן טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע שלהם. אמנם, בהתחשב במצב, הטקס התקיים במתכונת מצומצמת ועם סיקור תקשורתי מינימלי, ועדיין יש בו עניין. גם מי שראה רק מעט סרטים מיפן ו/או מדרום-קוריאה מבין שמערכת היחסים בין שתי המדינות האלו היא, אם לומר בעדינות, מורכבת מאוד. והנה, אתמול, זכתה שחקנית בשם שים יון-קיונג בפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט "העיתונאית" (新聞記者). שים יון-קיונג היא השחקנית הקוריאנית הראשונה בכל 43 שנות קיום הטקס הזה שזוכה בכבוד של פרס האקדמיה ביפן. זה הלינק מיו-טיוב. מומלץ לקפוץ 4 דקות וחצי קדימה בלינק, ולראות מה זה שחקנית שבאמת מופתעת ומתרגשת.

"העיתונאית" (טריילר), שעוקב אחרי חקירה של פרשת שחיתות ממשלתית ביפן, זכה ב-3 פרסי אקדמיה: פרס הסרט הטוב ביותר, פרס השחקנית, ופרס השחקן (3 פרסים בסך הכל).

את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג עם פרסום המועמדויות לפני כחודש וחצי. שאר הפרסים ה

בלתי נראה: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Invisible Man)

הסרט החדש של ההוא שעשה את "משודרג". מהיוצרים של "המסור". המשפט הראשון הריץ אותי לקולנוע. מהשני לא אכפת לי. השני יביא את רוב אלו שילכו לראות את הסרט הזה, כי את "משודרג" ראו מעט מאוד, מדי, אבל דווקא הוא היה אחת ההפתעות הגדולות שלי בקולנוע בשנים האחרוות. את "המסור" על שלוחותיו לא ראיתי, ולא אכפת לי ממנו.

אז "בלתי נראה" הוא לא "המסור". אבל הוא גם רחוק מאוד מ"משודרג".

לי וואנל. זה השם של הבמאי-תסריטאי. הרעיון כאן מעניין – מבט על משחקי כוח בין גבר לאשה, משחקי שליטה עם נטייה לפסיכוזה רצינית. אבל המכניקה של הסיפור הפעם לוקה בחסר.

הסיפור מתחיל מהאמצע. אם אני צריך לנסות להבין את שגעון השליטה של הגבר הזה באשה, לא נכון להתחיל דווקא מרגע הבריחה של האשה מהגבר (זאת הסצינה הראשונה של הסרט). הרי בהתחלה אני לא ממש מבין למה