הממזר / הארץ המובטחת

(שם הסרט במקור: Bastarden)

מהו הדבר הזה שמאפשר לך להסתכל על עצמך במראה בסיפוק? מהו הדבר שפשוט אינך יכול/ה בלעדיו? שבשבילו תהיה/תהיי מוכן/נה לצאת למלחמת חורמה? מלחמה מדממת, אכזרית? מלחמה עם קורבנות בנפש? מהו הדבר הזה שנמצא בבסיס נפשך, שאינך יכול/ה לוותר עליו בשום מחיר, אבל ממש בשום מחיר?

אני כבר נחתתי חזרה בארץ, אבל לפני שחזרתי הספקתי לראות עוד סרט אחד בחו"ל. הפעם מדובר ב"הממזר" (המוכר מחוץ למולדתו גם בשם "הארץ המובטחת"). זהו הסרט הדני היציג של השנה שעברה. הוא הסרט שייצג את דנמרק באוסקר, והוא גם הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה בדנמרק השנה. עד כמה שאני יודע הסרט הזה נרכש להפצה בישראל, אבל אין לי מושג אם הוא אכן יוקרן מסחרית, ואם כן מתי (אם כי קל להמר שהוא כנראה יפציע בפסטיבל ירושלים).

וממש ממש כדאי להקרין את הסרט הזה בישראל. כי הוא סרט ממש מצוין.מדס מיקלסן עושה זאת שוב. בכל פעם הוא מציב לעצמו רף חדש של מצוינות, והוא עומד בו בכל פעם, ואף מגביה את הרף. הפעם הוא מגלם יוצא צבא ל

מכתבים מרושעים

(שם הסרט במקור: Wicked Little Letters)

אני נמצא בגיחה קצרה בחו"ל. באופן יותר ספציפי: בקרדיף, בירת וויילס, בריטניה. בין טיולי בעיר הזאת, מצאתי גם זמן לראות סרט אחד. אני לא יודע אם הסרט הזה יגיע לישראל, אבל אני גם לא מוצא שום סיבה שלא. מככבות בו שתיים מהשחקניות הבריטיות הכי טובות שיש בעולם היום – אוליביה קולמן (זוכת אוסקר!) וג'סי באקלי. ומצד שני, מי יודע איך המפיצים עובדים ומה בדיוק הם חושבים.

ואם לומר את האמת – הסיפור שבמרכז הסרט הזה מדהים למדי. ואוליביה קולמן וג'סי באקלי אכן מצדיקות את המוניטין שכבר צברו. ואיכשהו, בכל זאת, מדובר בסרט שלא מממש את הפוטנציאל שבו. "מכתבים מרושעים" הוא אכן סרט חביב, אבל היה יכול להיות הרבה יותר מזה.

הסרט הזה מספר סיפור שבאמת התרחש (מסתבר) לפני כמאה שנה. אוליביה קולמן מגלמת אישה בוגרת, רווקה, ש

עץ עתיק: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Old Oak)

את השבוע האחרון ביליתי בציריך, שווייץ. בין היתר ניצלתי את הזמן לראות סרט אחד, ובחרתי בסרט של במאי שאני אוהב, אבל הוא כבר לא אוהב אותנו, את ישראל, אז הסרטים שלו הפסיקו להגיע. בגיל 87, קן לואץ' כבר עשה דברים טובים יותר וטובים פחות, הציג עייפות בעשייה, פרש, חזר מפרישה, וזהו הסרט השלישי שלו אחרי הפרישה מהפרישה. ומדובר בסרט יפהפה.קולנוע זה

סיכום שנת 2023 בקולנוע

לפני הכול: אני בדרך כלל מחכה ליום האחרון של השנה לפני שאני מפרסם פוסט סיכום. מה גם שממש בימים אלו מתקיים הפסטיבל הגאה בתל אביב, ויש שם כמה סרטים מסקרנים (כולל סרט אחד שכבר ראיתי, ובעיניי הוא אחד היפים שראיתי השנה). הבעיה היא שבימים האחרונים אני חווה הצטננות קלה, ואני מעדיף להיות בבית עם התה והמרק והפוך. עוד בעיה היא שהפסטיבל נופל על נסיעה קצרה שהזמנתי לחו"ל (הבעיה, בעצם, היא שהפסטיבל נדחה בגלל המלחמה, והתאריך שנבחר נופל דווקא בזמן שאני לא בארץ. לא בסדר מצידם…).

אז יש את הסרטים שיש בפסטיבל הזה שאני לא אראה, ויש את הסרט החדש עם ניקולס קייג' שטרם ראיתי, ואת "פרארי" שיוצא בסופ"ש הקרוב (וגם אותו לא ראיתי), אז יכול להיות שאני מפספס סרט או שניים לסיכום השנה, אבל גם ככה ראיתי לא מעט סרטים ב-2023, ועד כמה שזה יהיה מוזר לומר, לטעמי דווקא הייתה שנה ממש טובה (בקולנוע. בחוץ ממש נורא ואיום).

יותר משנים אחרות, יוצא שסרטים שראיתי בפסטיבלים שונים וחשבתי שאין סיכוי שיגיעו להקרנות מסחריות דווקא כן הגיעו לסינמסיטים למינהו, רק שמלחמה, ועוד כמה צרות אחרות שבמדינה, ולא כולם תמיד באים לקולנוע, אז יש לא מעט סרטים שראיתי השנה ודווקא הוקרנו מסחרית, ומאוד אהבתי אפילו, ועדיין לא מספיק אנשים ראו, וגם יש סרטים נוספים שראיתי השנה ולא הוקרנו מסחרית בישראל וגם הם מצוינים, כך שיש לי מספיק חומר לסיכום השנה הרגיל שלי.

אלו הם עשרת הסרטים הכי טובים לטעמי שהוקרנו בישראל בהקרנות מסחריות ב-2023:

פסטיבל ניו זילנד 2023: סיכום

אז הייתי בסוף העולםבמקום הכי רחוק שיש על פני כדור הארץ. באמת. הסתכלתי במפה, וממזרח לניו זילנד יש את קו התאריך הבינלאומי. יש אולי עוד איזה אי או או שניים שם, אבל באמת שלא יכולתי למצוא מדינה יותר רחוקה מישראל. מדינה שנשמעת ומרגישה נורמלי לגמרי. למשל, מדינה שיודעת מה זאת דמוקרטיה, ולא צריכה להילחם עליהבאמת, תיקחו לעצמכם שתי דקות, תגדילו רגע את התמונה ותקראו. זה מרתק

בעוד פחות מחודשיים יהיו בחירות בניו זילנד. ראשת הממשלה ג'סינדה ארדרן, שזכתה בשתי מערכות הבחירות האחרונות, פרשה בתחילת השנה מפוליטיקה, וכעת הסקרים מנבאים הפסד למפלגת העבודה שהיא עמדה בראשותה. ראיתי קצת חדשות (בין שידור משחק רגבי אחד למשנהו. ועקבתי גם אחרי מונדיאל הנשים שהיה קרוב לכאן. אנגליה, הנבחרת שעודדתי, כמעט זכתה) בזמן שהייתי בחופשה. הבטחות הבחירות של המפלגות נוגעות להפחתת מס על פירות וירקות או הגבלת כמויות החנויות שיכולות למכור סיגריות ו/או וייפ. אלו הבעיות שמעסיקות את הניו-זילנדים.

בניו זילנד אין פיגועים. כמעט. אף פעם. ב-2019 היה ירי במסגד בכרייסטצ'רץ', העיר בה ביקרתי. 51 מתפללים מוסלמים נרצחו. זה המסגד

ניו זילנד נמצאת בחצי הכדור הדרומי, מה שאומר שעכשיו חורף שם. ראיתי אפילו ילדים הולכים לבית ספר. שאלתי אם הילדים לא בחופשה עכשיו. ענו לי שחופשת הקיץ של ילדי בית הספר של ניו זילנד מתחילה ב-15 בדצמבר, ונמשכת עד ה-1 בפברואר. כשאתם התבשלתם בחום ובלחות התל אביבית של אוגוסט, אני הסתובבתי בשבועיים וחצי של טמפרטורה ממוצעת של 10 מעלות בערך. היה אפילו קצת גשם.כרייסטצ'רץ' היא עיר גדולה (ניו זילנד מתפרסת על שני איים. כרייסטצ'רץ' היא העיר הגדולה ביותר באי הדרומי), אבל

סיכום שנת 2022 בקולנוע

קשה לדבר על קולנוע בשנת 2022. נדמה שהקורונה הכתה קשה בשטח הקולנוע, וכמות האנשים שמבקרת באולמות הקולנוע פחתה משמעותית בהשוואה לזמנים שלפני המגיפה. שנת 2022 הראתה שיפור מסוים לעומת שנת 2021 בשטח הזה, אבל אנחנו עדיין רחוקים מאוד מהבילוי הכול כך מקובל שלפני 2020. ומצד שני, כמות הסרטים הטובים עד מצוינים ששטפה את מסכי הקולנוע השנה הייתה גדולה מאוד, לפחות לטעמי. אולי בגלל שבמחסנים עדיין יש כמות של סרטים שמחכים לחשיפה מזמן הקורונה, אולי בגלל שהמפיצים עדיין מתלבטים בינם לבין עצמם איך להחזיר את הקהל לאולמות, ואולי בגלל שהיוצרים עצמם קיבלו בסוג של מתנה זמן כדי לחשוב ולהרהר במהות היצירה של כל אחד ואחת – השנה היה בבתי הקולנוע צבר יחסית גדול של סרטים שהרחיבו לי את הלב וגירו את המחשבה. יש לפעמים סרטים טובים שהקהל הרגיש שאין ביכולתו לאמץ במצב הקיים (למשל, אני מאמין שלאנשים אין ממש כוח לפוליטיקה במדינה שהולכת לבחירות תדירות, אז הם לא רצו לראות סרט על מועמד לראשות הממשלה שנקרא "השתיקה"), ומצד שני, יש לפעמים מפיצים שיש להם יותר סבלנות בהשוואה לזמנים שלפני הקורונה, וכך גם סרטים קטנים זוכים לכמה שבועות של חסד, ולרגעים הופכים ממש לדיבור בשטח הקולנוע, וכשאתה מזכיר לאנשים בקופות הקולנוע שם של סרט מסוים, הם יגידו: "אה, כן, שמעתי שזה סרט טוב, אולי באמת נלך לזה?". הטריק הוא להביא את האנשים לקופות, וזאת חידה שעדיין מחפשת פתרון.

אני עדיין מאמין בכוחו של הקולנוע, בכוחה של החוויה הקולנועית, ואני מסרב לראות סרטים בסטרימינג (אין לי נטפליקס, או אפל פלוס, או דיסני מינוס). אני המשכתי ללכת לקולנוע בכל זמן שהתאפשר לי, וראיתי את כמות הסרטים הרגילה שלי (לפי הרשימות שלי, 274 סרטים הופצו מסחרית בישראל ב-2022. מתוכם ראיתי 100), חיפשתי ומצאתי את רוב מה שסיקרן אותי, וגם השנה, כמו כל שנה, אני אפרוס כאן שתי רשימות של סרטים שאהבתי השנה בקולנוע. אחת של הסרטים שהופצו השנה מסחרית בבתי הקולנוע, והשנייה של סרטים שראיתי בהזדמנויות שונות בקולנוע (הקרנות סינמטקיות או בפסטיבלים שונים), אבל לא הגיעו להקרנות מסחריות רגילות.

אז אלו הם 10 הסרטים שהכי אהבתי מבין אלו שהופצו מסחרית לקהל הרחב:

פסטיבל טרומסו 2022: סיכום

לפני הכול, קצת מוסיקה.

תלחצו על הלינק הזה, ותלחצו Play. תנו למוסיקה לנגן ברקע כשאתם קוראים. אני אסביר אחר-כך.

אז זהו. קורונה או לא קורונה, אני חי את השגרה, עד כמה שניתן. אני אוהב קולנוע, אז אני אוהב גם פסטיבלי קולנוע. אני משתדל לשלב בין הטיולים שלי לחו"ל לבין פסטיבלי קולנוע. ככה עשיתי בברלין ב-2016, בסידני ב-2017, בטורונטו ב-2018, ובקורק ב-2019. עברו קצת יותר משנתיים מאז הטיול האחרון שלי לחו"ל, והחלטתי, שדי, זהו, אפשר לחזור לשגרה. קניתי כרטיס טיסה, הזמנתי מלון, הזמנתי כרטיסים לסרטים, ויאללה, חופשה בחו"ל.

טרומסו היא מקום יוצא דופן. אחד המקומות הכי צפוניים על פני כדור הארץ, הטמפרטורה מסתובבת סביב האפס מעלות ברוב הימים. אגב, המילה "יום" היא בערבון מאוד מוגבל בטרומסו. האור עולה בערך ב-10 בבוקר, ויורד בערך ב-3 בצהרים. הימים מאוד קצרים, וכך, ללכת לסרט ב-4 אחה"צ זה כמו ללכת ב-8 בערב. חושך.

ושלג. הרבה שלג. בכל מקום שלג. חלק גדול משגרת היום של הנורבגים בטרומסו הוא פינוי שלג – אם בכבישים עצמם, או באופן פרטי, כל אחד בכניסה לבית שלו. אבל בגלל שטרומסו שוכנת לחוף האוקיינוס, ההרגשה הייתה פחות קרה ממה שהיית מצפה. התלבשתי כראוי, והסתובבתי בכיף בכל העיר. יש בשלג משהו שקט ונעים. היה לי שבוע וחצי של רוגע מהווליום הישראלי המוגבר. הנה הנוף מהחדר שלי במלון ביום

ובלילה (כלומר, בשעות היום המאוחרות)

בנוגע לפסטיבל: בגלל הקורונה, הזמנות כרטיסים התקיימו באינטרנט בלבד, וההקרנות התפרסו על פני מספר מוקדים ברחבי העיר. אני ראיתי סרטים ב

חוצלארצ

זה פוסט שלא נוגע לקולנוע. בערך.

בפוסט סיכום שנת 2021 כתבתי: ומה שאני עושה הוא לנסות לשמור על עסקים כרגיל, עד כמה שניתן

נאה דורש נאה מקיים

עד משבר הקורונה, הצלחתי ליצור לעצמי שגרה שכזאת שאפשרה לי לטוס פעם בשנה לחו"ל, למקום שיש בו פסטיבל קולנוע, ואז לטייל וגם לראות סרטים. הפעם האחרונה שהייתי בחו"ל הייתה נובמבר 2019, בפסטיבל הקולנוע בקורק, אירלנד. לפני הקורונה. לפני יותר משנתיים. אבל, כאמור, אני מנסה לחזור לשגרה, למרות הדלתא, והאומיקרון, והמילים האחרות ביוונית שאני עוד לא מכיר, אז טסתי.

כמה ווג'ראס זה לטוס בשגרת קורונה. זה אומר לעשות בדיקה לפני, ולהשיג אישור כניסה למדינת היעד, ולהשיג אישור כניסה למדינה שבה אני עובר בקונקשן, ולהשיג אישור יציאה מהארץ (הכול כפול 2. אני צריך גם לחזור…), ולהדפיס כל כך הרבה אישורים שצריך להראות לכל מיני אנשים שאני כבר מאבד את הצפון (מכירים את זה שהולכים בשדה התעופה ובודקים כל כמה דקות שהפספורט נמצא במקומו? עכשיו תכפילו את זה פי כמה, כי צריך לבדוק שכל האישורים האלו נמצאים גם). וזה גם כמובן אומר להיות ימים שלמים עם מסיכה (בנמלי התעופה ובטיסות עצמן). וזה בנוסף לכאב הראש הרגיל של טיסות לחו"ל.

אבל זה שווה. אני עכשיו נמצא באחד המקומות הכי צפוניים על פני כדור הארץ. מקום שנקרא טרומסו, נורבגיה.

קר כאן (סביב ה-0 מעלות, פלוס מינוס. בעיקר מינוס), אבל

סיכום שנת 2021 בקולנוע

איזו שנה לא נורמלית. שנה מאנית-דפרסיבית. או שאין קולנוע בכלל, או שיש. או שלא באים בכלל לראות סרטים, או שבאים בהמוניהם. או שיש סרטים שמצליחים במספרים דמיוניים, או שיש סרטים שאף אחד (ממש אף אחד) לא בא לראות. והסרטים שמצליחים הם בדרך כלל המסחריים עד מאוד, אבל אלו שהם קצת יותר מופנמים (והרבה יותר מעניינים. אותי) – אליהם כמעט אף אחד לא הולך. ואני מדבר גם על הסרטים המאוד מסקרנים שאנשים ממש חיכו להם, למשל, "האב". סרט שכזה, בזמנים פחות קיצוניים, היה יכול להיות להיט קופתי מסיבי. השנה הוא בקושי השמיע ציוץ בקופות.

ויש הרבה דוגמאות אחרות. רובן סרטים טובים עד מצוינים ממש, שמוצאים את דרכם אל הקהל, אם בכלל, רק בפלטפורמות דיגיטליות. ובמקומות כאלו, אם הקהל מוצא את הסרטים האלו בכלל, קשה להגיע ללב. דווקא בקולנוע הסרטים מרגשים יותר, מצחיקים יותר, מרשימים יותר. אז מה שנשאר הוא בלבול חושים.

ומה שאני עושה הוא לנסות לשמור על עסקים כרגיל, עד כמה שניתן. לראות את הסרטים שמעניינים אותי בקולנוע (המסחרי, או בסינמטקים, או בפסטיבלים), ולכתוב עליהם. המפיצים, כמו כולנו, גם מבולבלים, ולא כל כך יודעים איך להתנהל מול הדלתא או האומיקרון. להוציא סרטים או לא. וכך, בבואי להכין רשימה של הסרטים הטובים של השנה לטעמי, חשבתי האם לעשות סיכום כמו בכל שנה, כלומר, האם להכין 2 רשימות: הסרטים הכי הטובים לטעמי שהופצו ועוד רשימה של אלו שלא הופצו, כי, מסתבר, היו לא מעט סרטים מצוינים שראיתי השנה, ומסתבר שהם הולכים להיות מופצים בישראל, מתישהו. למשל, "אימא קטנה" הצרפתי הנפלא,  או "האדם הגרוע בעולם" הנורבגי הנהדר (מועמד מוביל לזכייה באוסקר השנה), או "לברוח" הדני המרתק, או "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" הרומני הפסיכי. כל אלו אמורים לעלות מתישהו להקרנות מסחריות, אבל כשראיתי אותם לא היה מושג שהם נקנו להפצה מסחרית בכלל (ולגבי הפורנו הרומני – הייתי די בטוח של"לב" לא יהיו ביצים להוציא את הסרט הזה למסכים מסחריים. מסתבר שיש להם).

אבל, מסתבר, מעבר לסרטים הנהדרים שהופצו ואלו שעדיין לא, יש לא מעט סרטים מצוינים שעד כמה שידיעתי מגעת לא נרכשו להפצה, ועדיין שווה לחפש אותם. הצלחתי להרכיב שתי רשימות של עשרה סרטים כל אחת, גם בשנה כזאת מאנית-דפרסיבית. אז הנה הם, הסרטים שהכי אהבתי בשנת 2021, חלק ראשון:

מבין אלו שהופצו מסחרית:

10.הגורם האנושי – דרור מורה (ישראל)לפני שבתי הקולנוע המסחריים חזרו מהקורונה, הסינמטקים כבר הקרינו סרטים, בחלקם בהקרנה מסחרית. אחד מהם היה הדוקומנטרי הזה על עשור בחיי המדינה הזאת. העשור של שנות ה-90. עשור שהתחיל ב

סיכום שנת 2020

איזו שנה משונה.

בואו נתחיל מהסוף – ברוך השם, אני בריא. לא חליתי בשום מחלה השנה (טפו טפו חמסה חמסה נקישה בעץ). מעולם לא ראיתי מטוש, או איך שלא קוראים לזה, מקרוב או מרחוק.

למזלי, גם המצב הכלכלי שלי סביר. אני רחוק מאוד מהמילה "עשיר" (מאוד מאוד רחוק), אבל, מצד שני, אני גם לא ממש רעב ללחם. זה גם משהו בשנה שכזאת.

וחוץ מזה, אני בבית. מאז ה-15 במרץ אני נמצא רוב הזמן בבית. בימים רגילים ניתן למצוא אותי באחד משלושת המקומות הבאים: בעבודה, בבית, או בקולנוע. עבודה השנה אין. קולנוע סגור. אז אני בבית.

עכשיו בואו נניח את היסודות לפוסט הסיכום הזה שלי: בשבילי, סרטי קולנוע זה לקולנוע. לחדר הגדול והחשוך הזה אליו מגיעה קבוצה של אנשים כדי לצחוק ביחד ולהתרגש ביחד. כדי להתעצבן ביחד וכדי לשבת כולנו בבת אחת על קצה הכסא. כדי להיבהל ביחד בסרטי אימה וכדי להתאהב ביחד בסרטים רומנטים. ביחד. בשנה שבה צו השעה הוא ריחוק חברתי, אין ביחד. אז אני נמנע.

אני לא רואה כמעט סרטים. נכון, הרבה אומרים – זה מה יש. סטרימינג. אבל אני לא מוכן. אם אין לי אפשרות ללכת לקולנוע, אני לא רוצה לראות סרטים ולקלקל לעצמי את החוויה. אז לא ראיתי את "בוראט 2". ולא את "מאנק". לא את הסרט של צ'רלי קאופמן, ולא של ספייק לי. ולא עוד כמה סרטים שדיברו עליהם במהלך השנה. סרטי קולנוע אמורים לחוות בקולנוע. זה המקום הטבעי שלהם. ואם אין קולנוע – אז אני מחכה עד שהעננה הזאת תעבור. ולכן גם כמעט ולא כתבתי בבלוג הזה מאז ה-15 במרץ.

מצד שני, צריך למלא את הזמן. אני הרי בבית רוב הזמן. אז ראיתי סדרות. הרבה סדרות. לסרטי קולנוע יש בדרך כלל נפח אמנותי ורגשי שמתאים למסך גדול (גם אם מדובר בדרמה קטנה). סדרות טלויזיה מתאימות לטלויזיה. למסך הקטן. אז מלבד כמה סרטים בודדים שדגמתי בערוצי הסרטים של Yes, התרכזתי בעיקר בצפייה בסדרות. ואני צריך להדגיש: בימים רגילים אני בדרך כלל מזניח את הצד הזה של היצירה. כמו שאמרתי, בימים רגילים אני מבלה הרבה בעבודה ובקולנוע. אין לי זמן לראות סדרות. וכך לאורך השנים דילגתי על לא מעט סדרות שהפכו לתופעות תרבותיות של ממש (למשל: "משחקי הכס". לא ראיתי עד היום). אז בתקופת הקורונה ניצלתי את הזמן גם להשלים פערים, וצפיתי גם בסדרות שפספסתי. לדוגמא: לפני כמעט עשור היתה סדרה ישראלית מאוד מצליחה שנקראה "פלפלים צהובים". לא יצא לי לראות אותה בזמן אמת. השנה, שנת הקורונה, מצאתי זמן, וצפיתי בשתי העונות (והיא אכן ראויה לשבחים). ואז גם צפיתי בעיבוד הבריטי שלה (פחות טוב מהישראלי, אם כי בעונות 2+3 הגרסה הבריטית משתפרת, בעיקר כי היא מתרחקת מהמקור).

ובכלל, גיליתי שאני מאוד אוהב יצירה בריטית. חלק גדול מהסדרות שצפיתי בהן השנה היו בריטיות. השלמתי פערים, גיליתי שחקניות מעולות שלא הכרתי קודם, ואפילו תסריטאים/ות ובמאים/ות בריטיים שלא הכרתי.

בדרך כלל, הסיכומים השנתיים שלי מתחלקים לשניים: סקירה של הסרטים הטובים ביותר שראיתי באותה שנה שהיו גם חלק מתפריט הקולנוע המסחרי הרגיל; ואז סקירה נוספת של הסרטים הכי טובים שראיתי באותה שנה, אבל הייתי צריך למצוא הקרנות פסטיבליות או סינמטקיות כדי לראות אותם. השנה הסינמטקים היו סגורים, ואני מסרב לראות סרטי קולנוע על מסך המחשב, אז דילגתי על הדוקאביב ועל הפסטיבלים בירושלים ובחיפה (ואכן לא סקרתי השנה פסטיבלים בבלוג). על נסיעה לחו"ל בכלל לא היה על מה לדבר השנה, אז גם את הפסטיבל השנתי שלי בחו"ל לא פקדתי.

גם השנה סיכום השנה שלי יתחלק לשניים, אבל הוא יהיה שונה. בחלק הראשון, עברתי על רשימת 57 הסרטים שהופצו מסחרית בישראל עד שבתי הקולנוע נסגרו באמצע מרץ, ומצאתי שם 5 סרטים נהדרים כדי ליצור רשימה קצרצרה של הסרטים שהכי אהבתי ברבע השנה הראשונה של 2020. ואחרי הרשימונת הזאת אני אפרט כאן את רשימת עשר הסדרות הכי טובות שראיתי השנה (הסדרות לאו דווקא חדשות, ויכול להיות שלא שמעתם עליהן, אז קחו את זה כהמלצה).

אז אני מתחיל עם הסרטים. אלו הם 5 הסרטים שהכי אהבתי בחודשיים וחצי הראשונים של 2020: