אוסקר 2012: סיכום

זה הכל?

חצי שנה לפני הטקס מתחילים לדבר, להעלות ספקולציות, לנחש, להמר, להתרגש – ובסוף מקבלים טקס חלבי ולא מרגש שכזה?! ועוד טקס שדווקא היו בו כמה הפתעות (מינוריות) – ועדיין, גם ההפתעות לא הצליחו לגאול את הטקס מבינוניות.

נהוג לומר (ואני מאמין בזה, לרוב) שכל סרט מתחיל בתסריט. תמיד תסריט. לא משנה כמה כשרון תביא אחר-כך, אם הבסיס רעוע – לא תצא מזה יצירת מופת. בהתאמה – אם הכתיבה של הבדיחות לא חדה מספיק, לא מצחיקה מספיק – לא משנה כמה מקצועיות תהיה בורידים של המנחה (ובילי קריסטל הוא הכי מקצוען שיש בעניין הזה) – זה לא עובד. וזה מה שקרה בטקס האוסקר אתמול. כמעט כל הבדיחות היו בדיחות קרש. הכל התנהל בעייפות שכזו. שום דבר לא היה מרגש. אפילו הופעה קצרה ודי מהממת חושים של "סירק דה סוליי" לא הצליחה להרים את מצב הרוח.

בילי קריסטל עצמו השתדל. באמת שהוא השתדל. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

רמפארט: דו-משמעות

יש בחלק השני של הסרט משפט שהדמות הראשית אומרת שנשמע בערך כמו: "הרגתי הרבה אנשים בחיים שלי. כולם היו אנשים רעים". זהו משפט המפתח של הסרט מבחינתי. הדמות הראשית בסרט היא שוטר. שומר חוק. מצפן מוסרי. אבל הוא לא עובד לפי הספר. הוא מעקם את החוק. הוא קובע את גורלם של אנשים. והוא מחליט מי טוב ומי רע. וזה מה שמחזיק את הסרט הזה בחיים: היחס הכפול שיש לי לדמות הזו.

זה כבר סרט שני של אורן מוברמן שאני רואה, ולמרות שהוא אמור להיות במאי שאני אוהב (סוג של גרסה אמריקאית של האחים דארדן), זה כבר סרט שני שהוא גורם לי לדחייה ולרתיעה. בסרטו הראשון, "השליח", הרגשתי שימוש יתר במצוקת האבל כדי ללחוץ על כפתורי הרגש. ב"ראמפארט" יש כבר מהלכים בימויים שקופים, או סתם תמוהים. רבע השעה הראשונה של "ראמפארט" מציגה יום בחייו של גיבור הסרט. מסביבת חייו הפרטית והלא קונבנציונלית, ועד לעבודתו המשטרתית (הלא קונבנציונלית). ועדיין, זה קונבנציונלי. כשהלילה יורד, ונגמר היום הראשון, מלמלתי לי באולם הקולנוע: אחלה אקספוזיציה. ובאמת כשתי דקות לאחר מכן מתחיל הסרט. אז מתרחש האירוע המחולל, זה שיזיז את גלגלי העלילה קדימה. אני ידעתי. אני ממש ידעתי שיקרה משהו מיד כשהוא נכנס לאוטו בבוקר. וזה אכן קורה. באופן מאוד צפוי קורה משהו לא צפוי. ר"ל: יש משהו סכמטי מדי, צפוי מדי בתסריט. אדם שקורה לו משהו שמושך אותו למטה, ובמקביל כל חייו מתפרקים. והכל לפי ספר ההוראות לתסריטאי המתחיל.

אורן מוברמן מנסה לרענן את הסרט בעזרת בחירות צילום לא ממש ברורות. בשנה א' של לימודי קולנוע לומדים את זויות הצילום הבסיסיות. אחת מהן היא "מעבר לכתף" (Over the shoulder) זוית צילום המראה בפריים את פני המדבר, כאשר בקדמת התמונה ניתן להבחין בכתפו של האדם המקשיב. אורן מוברמן מצלם כמה וכמה דיאלוגים ב"ראמפארט" אובר-דה-גב. שני אנשים מנהלים שיחה אחד מול השני, אבל המצלמה מצלמת את הגב של אחד הדוברים, ולא מראה את הדובר השני. אנחנו רואים גב. בחירה גודארית משהו של העמדת מצלמה, ואני מודה שאני לא ממש מבין למה הוא עושה את זה.

אבל מה שמציל את הסרט הזה הם השחקנים. בתפקיד הראשי , וודי הארלסון, פשוט נפלא.

מבקרים בחו"ל כתבו שזהו תפקיד חייו של וודי הרלסון. הם צודקים.

להמשיך לקרוא

סזאר 2012: נמל הבית בידינו

לא יעזור. אינטרנט זה לא תחליף לטלויזיה. חזרתי הביתה הערב קצת באיחור, וניסיתי למצוא שידור חי של טקס הסזאר שהתקיים הערב. זכויות השידור הן של קאנאל פלוס, ערוץ שלא נקלט בארץ. אז ניסיתי סטרימינג. ומצאתי. ראיתי חלק מהטקס, ואז האתר החליט שמספיק, ו"שידורינו יתחדשו ב-06:45 בבוקר". מ'זתומרת? הטקס עוד לא נגמר…

ניסיתי עוד כמה דברים, והצלחתי להשיג סטרימינג מאתר אחר. זה לקח איזה רבע שעה. אבל הספקתי, בסופו של דבר, לראות לפחות חצי טקס, אם לא יותר. ראיתי את המנחה הצנון, שמנסה לעשות חיקוי של גד אלמלה, קומיקאי צרפתי מצוין שהנחה את הטקס מספר פעמים בעבר. מנסה, אבל לא ממש מצליח. אבל היו בכל זאת כמה רגעים נחמדים, ואחד לפחות ממש מלהיב.

אז הנה מה שקרה הערב בטקס פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית לקולנוע:

להמשיך לקרוא

האפי האפי: מיותר מיותר

יש סרטים שאין הרבה מה לכתוב עליהם. אבל בכל זאת, כמה מילים:

אם "האפי האפי" היה סרט אמריקאי שמתרחש בניו-יורק, הייתי זורק אותו מעלי בשאט נפש. אבל הוא נורבגי. ובתור שכזה, הוא חביב. וסתמי. בכל זאת יש יתרון קל בזרות של השפה הנורבגית, ובאוירה השקטה של נופים לבנים ומושלגים. אבל מעבר לכך: זה סרט אמריקאי עד לשד עצמותיו. זה מדהים עד כמה פוריטני הסרט הזה. זה די מדהים למשל, שבתור סרט עם לא מעט סצינות סקס, אין בו כמעט עירום. וזה רק הסימפטום.

"האפי האפי" הוא סרט להמשיך לקרוא

הוגו: להוציא מחברות. שיעור בקולנוע

באופן אישי יש לי רתיעה מסרטים על סרטים. מקולנוע שמספר סיפורים על קולנוע. על במאים שקשה להם. על תסריטאים שנאבקים במחסום יצירה. למרות שאני קצת כן מבין בקולנוע, ולמרות שיש לי ידע מסוים בתולדות המדיום, אני תמיד מרגיש שיש בסרטים האלו משהו מתנשא. משהו שמתעסק בשטח שקבוצה אליטיסטית עוסקת בו. יודעי דבר. נדמה לי שכל השאר פחות  מעורבים. הדוגמא הכי מובהקת שאני יכול לשלוף מהזיכרון היא "אדפטיישן". סרט עם תסריט מבריק של צ'רלי קאופמן. סרט מיוחד כזה שנתן לי את ההרגשה שהוא נכתב בשבילי על המסך, תוך כדי הצפייה בו. ובאותה נשימה הרגשתי לא נעים. כאילו אני מתנשא מעל שאר האנשים, שפחות מכירים את תהליכי העבודה על סרטים. וכזה הוא "הוגו". ואפילו קצת פחות.

אני מעריך שאם חיפשתם קצת באתרי הקולנוע האחרים, ודאי קראתם השתפכויות על "הוגו" מצד מבקרי קולנוע. קראתם איך הסרט הזה מלא באהבה לקולנוע, לתולדות הקולנוע, לעצם המקור של יצירת סרטים. בטח גם קראתם רפרנסים ל"ארטיסט". איך יצא שבשנה אחת יצאו שני סרטים שמתייחסים באופן ישיר לתולדות הקולנוע ולסרט האילם. אבל לטעמי "הארטיסט" להמשיך לקרוא

גופו 2012: המועמדויות

הבוקר התקיימה ברומניה מסיבת עיתונאים בה הוכרזו המועמדים לפרס הגופו (Gopo) של האקדמיה הרומנית לקולנוע. מכיוון שהקולנוע הרומני הוציא תחת ידיו בעשור האחרון כמה מהסרטים המעניינים ביותר שהוקרנו בעולם, אני עוקב גם אחר טקס הפרסים הזה.

הסרטים הבולטים ביותר ברומניה בשנה האחרונה הם:

"בחוץ" – הסרט עם מספר המועמדויות הרב יותר נראה כאחד שממשיך את המסורת הרומנית של דרמות עוצמתיות וריאליסיטיות. סיפורה של אסירה שיוצאת לחופשה. היא נמצאת בכלא כבר שנתיים, ויש לה 24 שעות של חופש עד שהיא אמורה לחזור ולרצות שנתיים נוספות. אבל היא לא מתכוונת לחזור. היא מתכוונת לבקר את האנשים מהעבר שלה, לסגור חשבונות, לקחת את בנה, לחצות את הגבול, ולא לחזור. אבל דברים, כמובן מסתבכים. הנה הטריילר:

הטריילר נראה מצוין לטעמי, ולמרות ש להמשיך לקרוא

רשע וטוב לו

זמנים טובים בקולנוע הספרדי. זמנים שבהם יש כמה וכמה סרטים טובים, ואף אחד לא סוחב את העגלה לבד.

אתמול התקיים טקס פרסי האקדמיה הספרדית לשנת 2012. הוא היה מעניין ומותח, מכיוון שלכל אורכו לא ידעתי מי יזכה. לא הסתמן מומנטום לכיוונו של אף סרט. הפרסים חולקו כמעט שווה בשווה בין כמה סרטים. היו הפתעות, והיו גם השפלות. ואלו הן התוצאות אוף דה ספניש ג'ורי:

הסרט עם מספר המועמדויות הגדול ביותר, כפי שסקרתי בפוסט מלפני חודש, היה "העור בו אני חי" של פדרו אלמודובר. הסרט היה מועמד ל-16 פרסים, אבל בסופו של דבר, לקח רק ארבעה: איפור, מוסיקה (אלברטו איגלסיאס, הקבוע של אלמודובר), שחקנית (אלנה אנאיה המצוינת), ותגלית השנה – שחקן (יאן קורנט. הוא עוד יגיע רחוק).

אלנה אנאיה בטקס אתמול. בשמלה הירוקה: ויקטוריה אבריל, שגם היא חבה את פרסומה לאלמודובר

ולמרות שהוא לא יצא בידיים ריקות, היתה לי הרגשה ש להמשיך לקרוא