ארכיון חודשי: פברואר 2012
רמפארט: דו-משמעות
יש בחלק השני של הסרט משפט שהדמות הראשית אומרת שנשמע בערך כמו: "הרגתי הרבה אנשים בחיים שלי. כולם היו אנשים רעים". זהו משפט המפתח של הסרט מבחינתי. הדמות הראשית בסרט היא שוטר. שומר חוק. מצפן מוסרי. אבל הוא לא עובד לפי הספר. הוא מעקם את החוק. הוא קובע את גורלם של אנשים. והוא מחליט מי טוב ומי רע. וזה מה שמחזיק את הסרט הזה בחיים: היחס הכפול שיש לי לדמות הזו.
זה כבר סרט שני של אורן מוברמן שאני רואה, ולמרות שהוא אמור להיות במאי שאני אוהב (סוג של גרסה אמריקאית של האחים דארדן), זה כבר סרט שני שהוא גורם לי לדחייה ולרתיעה. בסרטו הראשון, "השליח", הרגשתי שימוש יתר במצוקת האבל כדי ללחוץ על כפתורי הרגש. ב"ראמפארט" יש כבר מהלכים בימויים שקופים, או סתם תמוהים. רבע השעה הראשונה של "ראמפארט" מציגה יום בחייו של גיבור הסרט. מסביבת חייו הפרטית והלא קונבנציונלית, ועד לעבודתו המשטרתית (הלא קונבנציונלית). ועדיין, זה קונבנציונלי. כשהלילה יורד, ונגמר היום הראשון, מלמלתי לי באולם הקולנוע: אחלה אקספוזיציה. ובאמת כשתי דקות לאחר מכן מתחיל הסרט. אז מתרחש האירוע המחולל, זה שיזיז את גלגלי העלילה קדימה. אני ידעתי. אני ממש ידעתי שיקרה משהו מיד כשהוא נכנס לאוטו בבוקר. וזה אכן קורה. באופן מאוד צפוי קורה משהו לא צפוי. ר"ל: יש משהו סכמטי מדי, צפוי מדי בתסריט. אדם שקורה לו משהו שמושך אותו למטה, ובמקביל כל חייו מתפרקים. והכל לפי ספר ההוראות לתסריטאי המתחיל.
אורן מוברמן מנסה לרענן את הסרט בעזרת בחירות צילום לא ממש ברורות. בשנה א' של לימודי קולנוע לומדים את זויות הצילום הבסיסיות. אחת מהן היא "מעבר לכתף" (Over the shoulder) זוית צילום המראה בפריים את פני המדבר, כאשר בקדמת התמונה ניתן להבחין בכתפו של האדם המקשיב. אורן מוברמן מצלם כמה וכמה דיאלוגים ב"ראמפארט" אובר-דה-גב. שני אנשים מנהלים שיחה אחד מול השני, אבל המצלמה מצלמת את הגב של אחד הדוברים, ולא מראה את הדובר השני. אנחנו רואים גב. בחירה גודארית משהו של העמדת מצלמה, ואני מודה שאני לא ממש מבין למה הוא עושה את זה.
אבל מה שמציל את הסרט הזה הם השחקנים. בתפקיד הראשי , וודי הארלסון, פשוט נפלא.
מבקרים בחו"ל כתבו שזהו תפקיד חייו של וודי הרלסון. הם צודקים.
להמשיך לקרוא
סזאר 2012: נמל הבית בידינו
לא יעזור. אינטרנט זה לא תחליף לטלויזיה. חזרתי הביתה הערב קצת באיחור, וניסיתי למצוא שידור חי של טקס הסזאר שהתקיים הערב. זכויות השידור הן של קאנאל פלוס, ערוץ שלא נקלט בארץ. אז ניסיתי סטרימינג. ומצאתי. ראיתי חלק מהטקס, ואז האתר החליט שמספיק, ו"שידורינו יתחדשו ב-06:45 בבוקר". מ'זתומרת? הטקס עוד לא נגמר…
ניסיתי עוד כמה דברים, והצלחתי להשיג סטרימינג מאתר אחר. זה לקח איזה רבע שעה. אבל הספקתי, בסופו של דבר, לראות לפחות חצי טקס, אם לא יותר. ראיתי את המנחה הצנון, שמנסה לעשות חיקוי של גד אלמלה, קומיקאי צרפתי מצוין שהנחה את הטקס מספר פעמים בעבר. מנסה, אבל לא ממש מצליח. אבל היו בכל זאת כמה רגעים נחמדים, ואחד לפחות ממש מלהיב.
אז הנה מה שקרה הערב בטקס פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית לקולנוע:
להמשיך לקרוא
האפי האפי: מיותר מיותר
יש סרטים שאין הרבה מה לכתוב עליהם. אבל בכל זאת, כמה מילים:
אם "האפי האפי" היה סרט אמריקאי שמתרחש בניו-יורק, הייתי זורק אותו מעלי בשאט נפש. אבל הוא נורבגי. ובתור שכזה, הוא חביב. וסתמי. בכל זאת יש יתרון קל בזרות של השפה הנורבגית, ובאוירה השקטה של נופים לבנים ומושלגים. אבל מעבר לכך: זה סרט אמריקאי עד לשד עצמותיו. זה מדהים עד כמה פוריטני הסרט הזה. זה די מדהים למשל, שבתור סרט עם לא מעט סצינות סקס, אין בו כמעט עירום. וזה רק הסימפטום.
"האפי האפי" הוא סרט להמשיך לקרוא
הוגו: להוציא מחברות. שיעור בקולנוע
באופן אישי יש לי רתיעה מסרטים על סרטים. מקולנוע שמספר סיפורים על קולנוע. על במאים שקשה להם. על תסריטאים שנאבקים במחסום יצירה. למרות שאני קצת כן מבין בקולנוע, ולמרות שיש לי ידע מסוים בתולדות המדיום, אני תמיד מרגיש שיש בסרטים האלו משהו מתנשא. משהו שמתעסק בשטח שקבוצה אליטיסטית עוסקת בו. יודעי דבר. נדמה לי שכל השאר פחות מעורבים. הדוגמא הכי מובהקת שאני יכול לשלוף מהזיכרון היא "אדפטיישן". סרט עם תסריט מבריק של צ'רלי קאופמן. סרט מיוחד כזה שנתן לי את ההרגשה שהוא נכתב בשבילי על המסך, תוך כדי הצפייה בו. ובאותה נשימה הרגשתי לא נעים. כאילו אני מתנשא מעל שאר האנשים, שפחות מכירים את תהליכי העבודה על סרטים. וכזה הוא "הוגו". ואפילו קצת פחות.
אני מעריך שאם חיפשתם קצת באתרי הקולנוע האחרים, ודאי קראתם השתפכויות על "הוגו" מצד מבקרי קולנוע. קראתם איך הסרט הזה מלא באהבה לקולנוע, לתולדות הקולנוע, לעצם המקור של יצירת סרטים. בטח גם קראתם רפרנסים ל"ארטיסט". איך יצא שבשנה אחת יצאו שני סרטים שמתייחסים באופן ישיר לתולדות הקולנוע ולסרט האילם. אבל לטעמי "הארטיסט" להמשיך לקרוא
גופו 2012: המועמדויות
הבוקר התקיימה ברומניה מסיבת עיתונאים בה הוכרזו המועמדים לפרס הגופו (Gopo) של האקדמיה הרומנית לקולנוע. מכיוון שהקולנוע הרומני הוציא תחת ידיו בעשור האחרון כמה מהסרטים המעניינים ביותר שהוקרנו בעולם, אני עוקב גם אחר טקס הפרסים הזה.
הסרטים הבולטים ביותר ברומניה בשנה האחרונה הם:
"בחוץ" – הסרט עם מספר המועמדויות הרב יותר נראה כאחד שממשיך את המסורת הרומנית של דרמות עוצמתיות וריאליסיטיות. סיפורה של אסירה שיוצאת לחופשה. היא נמצאת בכלא כבר שנתיים, ויש לה 24 שעות של חופש עד שהיא אמורה לחזור ולרצות שנתיים נוספות. אבל היא לא מתכוונת לחזור. היא מתכוונת לבקר את האנשים מהעבר שלה, לסגור חשבונות, לקחת את בנה, לחצות את הגבול, ולא לחזור. אבל דברים, כמובן מסתבכים. הנה הטריילר:
הטריילר נראה מצוין לטעמי, ולמרות ש להמשיך לקרוא
רשע וטוב לו
זמנים טובים בקולנוע הספרדי. זמנים שבהם יש כמה וכמה סרטים טובים, ואף אחד לא סוחב את העגלה לבד.
אתמול התקיים טקס פרסי האקדמיה הספרדית לשנת 2012. הוא היה מעניין ומותח, מכיוון שלכל אורכו לא ידעתי מי יזכה. לא הסתמן מומנטום לכיוונו של אף סרט. הפרסים חולקו כמעט שווה בשווה בין כמה סרטים. היו הפתעות, והיו גם השפלות. ואלו הן התוצאות אוף דה ספניש ג'ורי:
הסרט עם מספר המועמדויות הגדול ביותר, כפי שסקרתי בפוסט מלפני חודש, היה "העור בו אני חי" של פדרו אלמודובר. הסרט היה מועמד ל-16 פרסים, אבל בסופו של דבר, לקח רק ארבעה: איפור, מוסיקה (אלברטו איגלסיאס, הקבוע של אלמודובר), שחקנית (אלנה אנאיה המצוינת), ותגלית השנה – שחקן (יאן קורנט. הוא עוד יגיע רחוק).
אלנה אנאיה בטקס אתמול. בשמלה הירוקה: ויקטוריה אבריל, שגם היא חבה את פרסומה לאלמודובר
ולמרות שהוא לא יצא בידיים ריקות, היתה לי הרגשה ש להמשיך לקרוא
ה(לא כל כך) מיוחדת
ערוץ 2 כמושג זה דבר בעייתי בעיניי. הסגידה למולך הרייטינג מושרשת כל כך בבסיסו של הקונספט של הטלויזיה המסחרית, עד שכל דבר צריך להיות "מדהים", "מרגש", ו"מהמם". קשה להאמין עד כמה נשחקה המילה "מרגש" מאז שהגיע הערוץ המסחרי. ערוץ 10 מנסה בכל כוחו להיות ערוץ 2. הוא ממש קופי. ובכל זאת, מבחינת יצירה מקורית, משהו בכל זאת חודר. בערוץ 10 מותר עדיין לעשות את הטעויות שבערוץ 2 יפוטרו אנשים בגללם. מה שאומר שבערוץ 10 מעזים יותר (קצת, בקטנה, אבל בכל זאת), ולפעמים גם קוצרים את הפירות.
לפני כמה שבועות הסתיימה ההקרנה ( של העונה הראשונה ?) של הסדרה "אחת אפס אפס". סדרת משטרה חביבה למדי, שהיתה רחוקה מאוד מהתואר "יצירת מופת", אבל היא נעשתה בהמון שאר רוח, ובעיקר – בהמון כיף ופאן. לפני כמה שבועות התחילה לרוץ בערוץ 2 סדרת משטרה נוספת – "המיוחדת". נדמה שההבדל בערוצים מכתיב גם את ההבדל בטון, ובסופו של דבר באיכות – בעוד ש"אחת אפס אפס" פשוט נעשתה בכיף, יוצרי "המיוחדת" מרגישים בצורך להמם בכל רגע, לסחוט את הלימון הרגשי בכל סצינה, ולהשיג אפקט בכל שניה. שהרי אם לא – הצופה ילחץ על השלט, והרייטינג יפול.
אקשן סביר, שחקנים טובים, סדרה ככה. "המיוחדת".
זה מתחיל ב להמשיך לקרוא
פסטיבל קולנוע בריטי: טיראנוזאור
זה היה אמור להיות סרט מהסוג שאני אוהב. דרמה עמוקה וקשה על אנשים קשים. ההבטחה התקיימה רק בחלקה.
"טיראנוזאור" מספר על מפגש בין שני אנשים פצועים. הוא אדם אלים עם פיוז קצר. היא אישה מוכה. שני אנשים זרים נפגשים באמצע החיים ועוזרים זה לזה. פיטר מאלן הוא שחקן עם קילומטראז' בדרמות מסוג זה: הוא התפרסם לפני כעשור וחצי ב"קוראים לי ג'ו" של קן לואץ', ואח"כ הוא ביים את אחת הדרמות הכי קשות ומשובחות של העשור האחרון, "האחיות מגדלנה". בין לבין הוא עשה עוד כמה דברים, אבל הוא בעיקר ידוע כשחקן עם עוצמה נדירה. והוא שב ומדגים את כשרון המשחק האדיר שלו כאן. את אוליביה קולמן, השחקנית שמולו, אני לא מכיר, ואולי הגיע הזמן שאכיר. היא מצליחה לתת קונטרה מצוינת אל מול הטור-דה-פורס של מאלן.
שנינו ביחד וכל אחד לחוד. פיטר מאלן ואוליביה קולמן ב"טיראנוזאור".
אז אם הכל כל כך חזק וטוב, אז איפה הבעיה? או, אני שמח ששאלתם. אז ככה: להמשיך לקרוא
בגידה כפולה: חזרה לבסיס
בשנים האחרונות סטיבן סודרברג הפך למקור אכזבה מתמשך עבורי. מהבמאי המבריק והמבדר שפרץ לפני עשרים וקצת שנים עם "סקס שקרים ווידאו-טייפ", ועשר שנים אחר כך זכה באוסקר על בימוי "טראפיק", ובנוסף הוא גם ביים את "ארין ברוקוביץ'", שהביא את האוסקר לג'וליה רוברטס – מהבמאי שעשה את כל אלו ועוד, הוא החל לספק סדרת סרטים מאכזבים. "חברה בתשלום" היה מעניין אך מכביד, אבל "המודיע" כבר היה קומדיה לא מצחיקה, ולפני כמה חודשים הוא הביא את "התפשטות", בלון אוויר חם מיותר וזניח. ועכשיו מגיע "בגידה כפולה" (אחד מכמה וכמה וכמה וכמה פרויקטים שהאיש הזה מעורב בהם עכשיו). לטעמי האישי, זה לא הסרט שמחזיר את סטיבן סודרברג לכושר, אבל הוא לפחות עוצר את ההתדרדרות. ובסופו של דבר, הוא לא רע בכלל.
יש סצינה מצוינת לקראת סוף "בגידה כפולה". סצינה שמתרחשת בחוף ים מבודד. שני אנשים, ים, שמש, ומכות. זאת סצינת המפתח בסרט מבחינתי. זאת הסצינה שמגדירה את הסרט כולו, פחות או יותר: "בגידה כפולה" זה סרט שחוזר, פחות או יותר, לבסיס. הוא מופשט ברובו מטכנולוגיה דיגיטלית. אנשים מרביצים בידיים, על חוף עירום, אל מול הטבע. אנשים מרביצים בחדר מלון. אנשים מרביצים בבית קפה (תחליף בר-סלון מערבוני?). אנשים רודפים ברגל ברחובות ברצלונה. אנשים רודפים ברגל על גגות בתים. אנשים.
הסצינה בחוף הים מתוך "בגידה כפולה".
איתן 