הסודות של איידה: הביקורת

והמנהג הנפלא של הפצת סרטים דוקומנטרים ישראלים בהפצות מסחריות רגילות נמשך. האחרון בסדרה (בינתיים) הוא "הסודות של איידה", סרט פוסט-שואה שמגלם בתוכו סיפור מלא אמוציות. כסרט, הוא עובד רק בחלקו.

aidas-secretsיש משהו קצת מתסכל בצפיה בסרט הדוקומנטרי הזה. הסיפור שהסרט הזה מספר מכיל דרמה גדולה, רגשות גועשים, גם מפעם וגם מהיום, טוויסטים וגילויים מפתיעים – כל מה שדרמה טובה צריכה. וזה לא תסריט שנכתב ע"י תסריטאי בן אנוש, אלא על ידי ישות אלוהית, גורל, או איך שלא תקראו לזה – סיפור שהיה באמת. הבעיה עם הסרט הזה היא שכל עוד מספרים לנו על המתרחש או על מה שקרה בגוף שלישי, הדרמה עובדת ומרתקת. יש בסיפור הזה אפילו תובנה על תקומתו של העם היהודי אחרי האסון הגדול ביותר שניתן (או אולי לא ניתן) לדמיין. באופן פרדוקסלי, כשאנחנו צופים בדמויות עצמן מושפעות ע"י הנעשה – משהו בסרט הופך צולע ואף קצת מגוחך.

כי נדמה לי, ואני רק יכול לנחש, אבל זוהי ההרגשה שסחבתי עימי לכל אורך הצפיה, נדמה לי ש להמשיך לקרוא

לחזור לגור עם אמא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Retour Chez ma Mère)

בחיי שאין בסרט הזה כלום. שום דבר. אפילו אויר אין כאן. סתם סרט.

כי כן, אולי ניסו לעשות כאן קומדיה. אשה בוגרת עם בעיות חוזרת, לעת עתה, לגור עם אמא. יש לה אח ואחות, גם הם בוגרים, והם באים לבקר. לאחות יש בעיה עם בן זוגה, והאח…לא ממש הבנתי את הסיפור עם האח (או שאין לו סיפור בכלל, מלבד העובדה שתווי הפנים שלו הזכירו לי את דניאל אוטיי, שהוא שחקן הרבה יותר טוב מכולם ביחד כאן).

retour-chez-ma-mereו…כלום. כי יש כאן כל מיני התחלות של דברים, אבל אין באמת סיפור ש להמשיך לקרוא

המורה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ucitelka)

יאן ז'רבק הוא אולי הבמאי המוביל היום בצ'כיה. עוד לא בן 50, וכבר יש לו רשימה ארוכה של סרטים ברזומה, כולל אחד שהיה מועמד אפילו לאוסקר ("מחולקים ניפול". סוג של וריאציה על "החיים יפים" של בניני. קומדיה מצחיקה מאוד על המתרחש בשואה. הפסיד את האוסקר ל"נמר דרקון"). מלבד "מחולקים ניפול" (Divided we fall) ראיתי בעבר גם את "פופנדו" שלו, סרט ממזרי ומשעשע כמיטב המסורת הצ'כית. והוא עוד הוסיף לביים סרטים רבים מאז ועד היום, אבל "המורה" הוא הסרט הראשון שלו שמופץ בישראל. משונה, כי הבמאי הנהדר הזה עשה כבר דברים יותר טובים.

שלא תהיה טעות: "המורה" מציג במאי משופשף, מקצועי, שיודע לשלוט בקצב בצורה אבסולוטית, יודע מה הוא רוצה, ואיך להגיע לשם. ב"מורה" נדמה לי שתצוגת הבימוי היא חלקלקה מדי, בטוחה מדי בעצמה, משהו שכבר נותן לי הרגשה של זחיחות בבימוי.

ucitelka2כי למרות שההתחלה מרשימה, מהר מאוד אני מתחיל לשאול את עצמי לאן זה מוביל. ואפילו הדמויות עצמן בסרט שואלות את אותה שאלה. מכירים את הסרטים האלו שמצהירים כבר בהתחלה שאנחנו הולכים לראות כאן סיפור מדהים, מחריד, גדול, מאוד דרמטי? גם כאן זה ככה. רק שבאיזשהו שלב, אחרי בערך 10 דקות של סרט, 10 דקות של הבטחה חוזרת ונשנית שהנה-הנה אנחנו הולכים לצלול לתוך סיפור גדול-גדול, כבר אחרי 10 דקות, אחת הדמויות בסרט שואלת את אותה שאלה שאני שואל: מישהו מוכן כבר לספר לי במה העניין? מישהו מוכן כבר להמשיך לקרוא

בעלי ברית: הביקורת

(שם הסרט במקור: Allied)

קזבלנקה 1942. הרקע לאחד מהסרטים הרומנטיים הכי יפים בתולדות הקולנוע.

קזבלנקה 1942. המקום שבו גם סרטו החדש של רוברט זמקיס ("בחזרה לעתיד", "פורסט גאמפ") מתחיל. התחלה שהיא הצהרה ברורה על נושא הסרט. כי לרוברט זמקיס יש הרבה קולנוע בראש. והמקום שבו הוא בחר להתחיל את סיפורו, כמו גם כל בחירותיו במהלך אותו סיפור, כולן הן הערות על קולנוע, על מדורת השבט העולמית הזו שמספרת לנו סיפורים. על הרגש והציניות שבקולנוע, על האהבה שלנו לאורות המרצדים האלו, על הבריחה מהמציאות שיש בקולנוע, כמו גם הדרך שבה אותה מציאות שממנה אנחנו בורחים משתקפת על המסך, ועל הקשר ביניהם.

alliedכי זמקיס יודע קולנוע. הוא אפילו זכה פעם באוסקר (על "פורסט גאמפ"). אבל ב"בעלי ברית" הוא בוחר להחצין את טכניקות הבימוי, את הטבע המלאכותי של עצם עשיית הסרטים, ותוך כדי כך להוכיח שהרגש איננו מת למרות שאנחנו יודעים שמדובר בשקר.

שהרי גיבור אותו "קזבלנקה" קלאסי היה להמשיך לקרוא

מנצ'סטר ליד הים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Manchester by the Sea)

ציפיה גדולה. קנת' לונרגן עשה בעבר שני סרטים טובים ומרגשים (את "מישהו לסמוך עליו" המרגש אהבתי. ב"מרגרט" היו לטעמי רגעים נפלאים ובלתי נשכחים לצד כמה רגעים חלשים ואפילו טיפה מביכים), מה גם שמאז ינואר, עת "מנצ'סטר ליד הים" הוקרן בפסטיבל סאנדאנס, הסרט הזה מקבל ביקורות עצומות, אז הציפיה לסרטו החדש היתה גבוהה.

אכזבה קטנה. אחרי הצפיה בסרט הזה, ההרגשה שלי היא שקנת' לונרגן הוא במאי הרבה יותר טוב ממה שהוא מראה ב"מנצ'סטר ליד הים". שהוא מאוד מתאמץ לעמוד בציפיות הגדולות, אבל מרוב מאמץ הוא מחמיץ את הסיפור, את הדמויות, אותי.

manchester-by-the-sea1כי הסוד להצלחה, לריגוש, הוא הפשטות. היכולת לדבר עם ועל אנשים פשוטים בגובה העיניים. נדמה לי שלונרגן מאוד משתדל ב"מנצ'סטר ליד הים" לביים, להראות למה הוא נחשב לבמאי כזה טוב, והוא מאבד את להמשיך לקרוא

פעם היתה ילדה: הביקורת

כמו המקרה עם "קבלת שבת", גם כאן, עוד סרט ישראלי ששכב יותר משנה על המדף, יוצא עכשיו להקרנות מסחריות. לא סתם שכב הסרט על המדף. אין הרבה מה לעשות איתו.

"פעם היתה ילדה". נשמע כמו התחלה של אגדה קסומה. הסרט הזה הוא הכל חוץ מזה.

once-there-was-a-girlהילדה כבר לא כל כך ילדה. והקסם ממש לא מקסים. יכול להיות שהיה כאן נסיון לחקות את סגנונו של האל הארטלי. אבל הריחוק הזה מהדמויות, הרצינות התהומית של הכל, וחוסר קליני בהומור, המיקס הזה הופך לסרט פלגמטי ודי מתיש, שאמנם נמשך רק שעה ורבע, אבל מרגיש הרבה יותר.

אז הילדה שלנו היא כבר אשה בוגרת. ליאת גליק, שמגלמת אותה, מחזיקה להמשיך לקרוא

המפגש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Arrival)

שמעון פרס. זוכרים? האיש החולם. האיש שחיפש בדרך בלתי נלאית אחר השלום. לא פחד. חתר למגע עם האויב, שאולי הוא לא כל כך אויב. האיש שחיפש לדבר עם האחר, גם אם אנחנו לא באמת יודעים מה כוונתו של אותו אחר. האם כוונותיו ידידותיות, או שבא להרע לנו.

האיש הגדול הזה עבר מן העולם לאחרונה. האם גם חזונו, דרכו, האם גם הם מתו?

הפוליטיקה השלטת היא פוליטיקה של פחד. הערבים נוהרים לקלפיות. אוי ואבוי. מה לעשות? יש ערבים במדינה הזו, הצילו! כשאתה מושיט ידך לערבי, האם הוא יוציא מהכיס את ידו לשלום, או שאולי היא תחזיק סכין? ואם ניתן להם אחיזה בשלטון, הרי זהו סופה של המדינה הזו…ועוד כהנה וכהנה שאלות של פחד ששולט באנשים כאן. פחד מהאחר.

ואולי יש גם דרך אחרת. דרך של רגש. דרך של דמיון, של מחשבה, של חלום, של אהבה. אולי לחיצת יד עם הערבי תוביל אותנו לדרך משותפת שתיצור כאן מזרח תיכון חדש. אולי. "המפגש" הוא סרט שנראה לי ששמעון פרס היה אוהב. סוג של אנדרטה לדרכו. למחשבתו.

arrivalכי הנה מגיעים האחרים. חייזרים נוחתים בכדור הארץ. האם הם להמשיך לקרוא