הסודות של איידה: הביקורת

והמנהג הנפלא של הפצת סרטים דוקומנטרים ישראלים בהפצות מסחריות רגילות נמשך. האחרון בסדרה (בינתיים) הוא "הסודות של איידה", סרט פוסט-שואה שמגלם בתוכו סיפור מלא אמוציות. כסרט, הוא עובד רק בחלקו.

aidas-secretsיש משהו קצת מתסכל בצפיה בסרט הדוקומנטרי הזה. הסיפור שהסרט הזה מספר מכיל דרמה גדולה, רגשות גועשים, גם מפעם וגם מהיום, טוויסטים וגילויים מפתיעים – כל מה שדרמה טובה צריכה. וזה לא תסריט שנכתב ע"י תסריטאי בן אנוש, אלא על ידי ישות אלוהית, גורל, או איך שלא תקראו לזה – סיפור שהיה באמת. הבעיה עם הסרט הזה היא שכל עוד מספרים לנו על המתרחש או על מה שקרה בגוף שלישי, הדרמה עובדת ומרתקת. יש בסיפור הזה אפילו תובנה על תקומתו של העם היהודי אחרי האסון הגדול ביותר שניתן (או אולי לא ניתן) לדמיין. באופן פרדוקסלי, כשאנחנו צופים בדמויות עצמן מושפעות ע"י הנעשה – משהו בסרט הופך צולע ואף קצת מגוחך.

כי נדמה לי, ואני רק יכול לנחש, אבל זוהי ההרגשה שסחבתי עימי לכל אורך הצפיה, נדמה לי ש להמשיך לקרוא

לחזור לגור עם אמא: הביקורת

(שם הסרט במקור: Retour Chez ma Mère)

בחיי שאין בסרט הזה כלום. שום דבר. אפילו אויר אין כאן. סתם סרט.

כי כן, אולי ניסו לעשות כאן קומדיה. אשה בוגרת עם בעיות חוזרת, לעת עתה, לגור עם אמא. יש לה אח ואחות, גם הם בוגרים, והם באים לבקר. לאחות יש בעיה עם בן זוגה, והאח…לא ממש הבנתי את הסיפור עם האח (או שאין לו סיפור בכלל, מלבד העובדה שתווי הפנים שלו הזכירו לי את דניאל אוטיי, שהוא שחקן הרבה יותר טוב מכולם ביחד כאן).

retour-chez-ma-mereו…כלום. כי יש כאן כל מיני התחלות של דברים, אבל אין באמת סיפור ש להמשיך לקרוא

המורה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ucitelka)

יאן ז'רבק הוא אולי הבמאי המוביל היום בצ'כיה. עוד לא בן 50, וכבר יש לו רשימה ארוכה של סרטים ברזומה, כולל אחד שהיה מועמד אפילו לאוסקר ("מחולקים ניפול". סוג של וריאציה על "החיים יפים" של בניני. קומדיה מצחיקה מאוד על המתרחש בשואה. הפסיד את האוסקר ל"נמר דרקון"). מלבד "מחולקים ניפול" (Divided we fall) ראיתי בעבר גם את "פופנדו" שלו, סרט ממזרי ומשעשע כמיטב המסורת הצ'כית. והוא עוד הוסיף לביים סרטים רבים מאז ועד היום, אבל "המורה" הוא הסרט הראשון שלו שמופץ בישראל. משונה, כי הבמאי הנהדר הזה עשה כבר דברים יותר טובים.

שלא תהיה טעות: "המורה" מציג במאי משופשף, מקצועי, שיודע לשלוט בקצב בצורה אבסולוטית, יודע מה הוא רוצה, ואיך להגיע לשם. ב"מורה" נדמה לי שתצוגת הבימוי היא חלקלקה מדי, בטוחה מדי בעצמה, משהו שכבר נותן לי הרגשה של זחיחות בבימוי.

ucitelka2כי למרות שההתחלה מרשימה, מהר מאוד אני מתחיל לשאול את עצמי לאן זה מוביל. ואפילו הדמויות עצמן בסרט שואלות את אותה שאלה. מכירים את הסרטים האלו שמצהירים כבר בהתחלה שאנחנו הולכים לראות כאן סיפור מדהים, מחריד, גדול, מאוד דרמטי? גם כאן זה ככה. רק שבאיזשהו שלב, אחרי בערך 10 דקות של סרט, 10 דקות של הבטחה חוזרת ונשנית שהנה-הנה אנחנו הולכים לצלול לתוך סיפור גדול-גדול, כבר אחרי 10 דקות, אחת הדמויות בסרט שואלת את אותה שאלה שאני שואל: מישהו מוכן כבר לספר לי במה העניין? מישהו מוכן כבר להמשיך לקרוא

בעלי ברית: הביקורת

(שם הסרט במקור: Allied)

קזבלנקה 1942. הרקע לאחד מהסרטים הרומנטיים הכי יפים בתולדות הקולנוע.

קזבלנקה 1942. המקום שבו גם סרטו החדש של רוברט זמקיס ("בחזרה לעתיד", "פורסט גאמפ") מתחיל. התחלה שהיא הצהרה ברורה על נושא הסרט. כי לרוברט זמקיס יש הרבה קולנוע בראש. והמקום שבו הוא בחר להתחיל את סיפורו, כמו גם כל בחירותיו במהלך אותו סיפור, כולן הן הערות על קולנוע, על מדורת השבט העולמית הזו שמספרת לנו סיפורים. על הרגש והציניות שבקולנוע, על האהבה שלנו לאורות המרצדים האלו, על הבריחה מהמציאות שיש בקולנוע, כמו גם הדרך שבה אותה מציאות שממנה אנחנו בורחים משתקפת על המסך, ועל הקשר ביניהם.

alliedכי זמקיס יודע קולנוע. הוא אפילו זכה פעם באוסקר (על "פורסט גאמפ"). אבל ב"בעלי ברית" הוא בוחר להחצין את טכניקות הבימוי, את הטבע המלאכותי של עצם עשיית הסרטים, ותוך כדי כך להוכיח שהרגש איננו מת למרות שאנחנו יודעים שמדובר בשקר.

שהרי גיבור אותו "קזבלנקה" קלאסי היה להמשיך לקרוא

מנצ'סטר ליד הים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Manchester by the Sea)

ציפיה גדולה. קנת' לונרגן עשה בעבר שני סרטים טובים ומרגשים (את "מישהו לסמוך עליו" המרגש אהבתי. ב"מרגרט" היו לטעמי רגעים נפלאים ובלתי נשכחים לצד כמה רגעים חלשים ואפילו טיפה מביכים), מה גם שמאז ינואר, עת "מנצ'סטר ליד הים" הוקרן בפסטיבל סאנדאנס, הסרט הזה מקבל ביקורות עצומות, אז הציפיה לסרטו החדש היתה גבוהה.

אכזבה קטנה. אחרי הצפיה בסרט הזה, ההרגשה שלי היא שקנת' לונרגן הוא במאי הרבה יותר טוב ממה שהוא מראה ב"מנצ'סטר ליד הים". שהוא מאוד מתאמץ לעמוד בציפיות הגדולות, אבל מרוב מאמץ הוא מחמיץ את הסיפור, את הדמויות, אותי.

manchester-by-the-sea1כי הסוד להצלחה, לריגוש, הוא הפשטות. היכולת לדבר עם ועל אנשים פשוטים בגובה העיניים. נדמה לי שלונרגן מאוד משתדל ב"מנצ'סטר ליד הים" לביים, להראות למה הוא נחשב לבמאי כזה טוב, והוא מאבד את להמשיך לקרוא

פעם היתה ילדה: הביקורת

כמו המקרה עם "קבלת שבת", גם כאן, עוד סרט ישראלי ששכב יותר משנה על המדף, יוצא עכשיו להקרנות מסחריות. לא סתם שכב הסרט על המדף. אין הרבה מה לעשות איתו.

"פעם היתה ילדה". נשמע כמו התחלה של אגדה קסומה. הסרט הזה הוא הכל חוץ מזה.

once-there-was-a-girlהילדה כבר לא כל כך ילדה. והקסם ממש לא מקסים. יכול להיות שהיה כאן נסיון לחקות את סגנונו של האל הארטלי. אבל הריחוק הזה מהדמויות, הרצינות התהומית של הכל, וחוסר קליני בהומור, המיקס הזה הופך לסרט פלגמטי ודי מתיש, שאמנם נמשך רק שעה ורבע, אבל מרגיש הרבה יותר.

אז הילדה שלנו היא כבר אשה בוגרת. ליאת גליק, שמגלמת אותה, מחזיקה להמשיך לקרוא

המפגש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Arrival)

שמעון פרס. זוכרים? האיש החולם. האיש שחיפש בדרך בלתי נלאית אחר השלום. לא פחד. חתר למגע עם האויב, שאולי הוא לא כל כך אויב. האיש שחיפש לדבר עם האחר, גם אם אנחנו לא באמת יודעים מה כוונתו של אותו אחר. האם כוונותיו ידידותיות, או שבא להרע לנו.

האיש הגדול הזה עבר מן העולם לאחרונה. האם גם חזונו, דרכו, האם גם הם מתו?

הפוליטיקה השלטת היא פוליטיקה של פחד. הערבים נוהרים לקלפיות. אוי ואבוי. מה לעשות? יש ערבים במדינה הזו, הצילו! כשאתה מושיט ידך לערבי, האם הוא יוציא מהכיס את ידו לשלום, או שאולי היא תחזיק סכין? ואם ניתן להם אחיזה בשלטון, הרי זהו סופה של המדינה הזו…ועוד כהנה וכהנה שאלות של פחד ששולט באנשים כאן. פחד מהאחר.

ואולי יש גם דרך אחרת. דרך של רגש. דרך של דמיון, של מחשבה, של חלום, של אהבה. אולי לחיצת יד עם הערבי תוביל אותנו לדרך משותפת שתיצור כאן מזרח תיכון חדש. אולי. "המפגש" הוא סרט שנראה לי ששמעון פרס היה אוהב. סוג של אנדרטה לדרכו. למחשבתו.

arrivalכי הנה מגיעים האחרים. חייזרים נוחתים בכדור הארץ. האם הם להמשיך לקרוא

הסרבן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hacksaw Ridge)

קשה שלא להעריך את האפקט המצטבר של סצינות המלחמה המאוד מרשימות של הסרט הזה, אבל, בחיי, כמה שהסרט הזה מגוחך…

hacksaw-ridgeאני לא ממש יודע מה קרה שם. אני יכול לנחש שמל גיבסון, שסבל בשנים האחרונות מדימוי ציבורי ירוד,  לקח פסק זמן אחרי שסרט אחד שהוא השתתף בו נכשל בקופות בעיקר בגלל שאף אחד לא ממש רצה לראות את מל גיבסון (סרט יפה שנקרא The Beaver, ג'ודי פוסטר ביימה ושיחקה ביחד עם מל גיבסון ועוד בחורה צעירה ואלמונית בשם ג'ניפר לורנס. הקהל לא בא למרות שהסרט היה מרגש). גיבסון נתפס בתודעה הכללית כאדם אלים, גס, אנטישמי, בהמי, ובעיקר לא נעים. אז גיבסון נעלם לכמה שנים, ועכשיו, כשהכל נרגע, הוא מתכנן את הקאמבק. וכדי לחזור לתודעה, הוא גם מנסה לתקן את הרושם שנשאר מאחור. אני נחשב אדם אלים?  – כנראה חשב לעצמו גיבסון – אז הנה, אני להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2016: המועמדויות

עונת האוסקרים בהילוך גבוה. בארה"ב ובכל העולם עולים הסרטים שרצים לאוסקר ממש בשבועות אלו, ובחלק גדול מהעולם האקדמיות השונות מוציאות את השטיחים האדומים מהבוידעם ומאבקות אותם. אוסטרליה היא הראשונה לפרסם את רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה שלה לפני הטקס שיערך שם בתחילת דצמבר.

שניים מהסרטים המועמדים כבר נחשפו לקהל הישראלי: "הסרבן" (Hacksaw Ridge), הסרט החדש של מל גיבסון, שעלה על מסכינו בסופ"ש האחרון (הביקורת שלי עליו תעלה כאן מחר. בינתיים רק אומר שזהו אכן סרט מרשים טכנית, אבל הו, כה מגוחך), הוא הסרט המוביל ברשימת המועמדויות. האקדמיה האוסטרלית העניקה לו 13 מועמדויות: לפרס הסרט, בימוי (מל גיבסון), תסריט מקורי, צילום, עריכה, סאונד, עיצוב אמנותי, תלבושות, שחקן (אנדרו גארפילד), שחקנית, שחקן משנה (הוגו וויבינג), שחקנית משנה (רייצ'ל גריפיתס), ואיפור ועיצוב שיער.

לפני כחצי שנה בערך עבר על המסכים בישראל סרט לא טוב שנקרא "הבת" (The Daughter). הסרט אכן לא הצליח ליצור קשר עם הקהל בישראל, והוא נעלם מהמסכים מהר מאוד (הנה הביקורת הלא מתלהבת שלי). האקדמיה האוסטרלית בכל זאת החליטה להעניק לו מועמדויות, ולא סתם, אלא עשר מועמדויות: לפרס הסרט, תסריט מעובד, עריכה, סאונד, עיצוב אמנותי, שחקן, שחקנית (אודסה יאנג. תגלית מעניינת. היחידה שתפסה את העין שלי בסרט הכושל הזה), שחקן משנה (סאם ניל הותיק), ושתי שחקניות משנה.

נערה ישנה (Girl Asleep) – בימוי: רוזמרי מיירס

הסרט הזה יכול לנוע בין להמשיך לקרוא

קבלת שבת: הביקורת

שנת 2016 היתה די משונה בכל הקשור לקולנוע ישראלי. למשך רוב חודשי השנה, הסרטים הישראלים שהופצו נכשלו בקופות, ולא זכו להיענות ולאהבה מרובה. ורק בשליש האחרון של השנה, עם התקרבות טקס פרסי האופיר, התחילו לצאת למסכים הסרטים הישראלים האיכותיים יותר של השנה, והקהל נוגס בתאווה. "סופת חול" הנהדר, "ישמח חתני" החביב, ועכשיו גם "אבינו" המצוין (פלוס הקומדיה הגדולה של הקיץ שיצאה למסכים דווקא בסתיו, "הלהקה האחרונה בלבנון" המשעשע), הקהל נענה בהתלהבות לתוצרת הישראלית. יש הרבה סרטים ישראלים עכשיו לבחירת הקהל, ויש גם כאלו שסובלים מזה ("שבוע ויום" היפה לא מצליח לתקשר עם הקהל). "אבינו" שיצא שלשום הוא האחרון לעת עתה מבין הישראלים. ההפצה הישראלית הגדולה הבאה מתוכננת להתחלת דצמבר ("החטאים". החדש של אבי נשר. סרט יפה מאוד, אבל לא בלי חסרונות). בינתיים, סינמטק תל אביב מנקה את המדפים, ומוציא להקרנות שני סרטים ישראלים ששכבו במחסנים יותר משנה. שניהם סרטים לא טובים שהשתתפו בתחרות האופיר 2015 ועקבותיהם נעלמו מאז. על "פעם היתה ילדה" החלש נדבר בסופ"ש הבא. בינתיים, הנה שתי פסקאות וחצי על "קבלת שבת", נסיון יפה אבל כושל של אלדד בוגנים וישראל וינקלר לעשות מעין דרמה ישראלית מאוד שגם יהיה לה אפקט רגשי.

———————

welcming-the-sabathבעיה, הסרט הזה. בעיה – כי זה לא כל כך סרט. "קבלת שבת", כמו שהוא, הוא יותר טיוטה לסרט. משהו שיש בו הרבה לב וכוונה טובה, אבל מעט מאוד כסף לפיתוח. אז הוא נשאר כמו שהוא – בלי צילום סביר (למעט שוט דולי אחד שהולך אחורה – הכל מואר מדי, שרוף מדי, ועם כמה רעיונות יפים בקשר למיזנסצינה, אבל עם תכנון צילומים לקוי, המכריח כל הזמן את העורך לחתוך רגעים דרמטיים בצורה מאולצת), בלי שחקנים נורמלים (חוץ מדן תורג'מן, והגבר בסיפור הראשון, כולם כאן נון-אקטורס שמדקלמים את הטקסט שלהם בצורה לא אמינה ודי מביכה), ובלי פיתוח תסריט הגיוני.

ובכלל, לא הבנתי את המחשבה של היוצרים. אני מבין שהם להמשיך לקרוא