יש משהו קצת מתסכל בצפיה בסרט הדוקומנטרי הזה. הסיפור שהסרט הזה מספר מכיל דרמה גדולה, רגשות גועשים, גם מפעם וגם מהיום, טוויסטים וגילויים מפתיעים – כל מה שדרמה טובה צריכה. וזה לא תסריט שנכתב ע"י תסריטאי בן אנוש, אלא על ידי ישות אלוהית, גורל, או איך שלא תקראו לזה – סיפור שהיה באמת. הבעיה עם הסרט הזה היא שכל עוד מספרים לנו על המתרחש או על מה שקרה בגוף שלישי, הדרמה עובדת ומרתקת. יש בסיפור הזה אפילו תובנה על תקומתו של העם היהודי אחרי האסון הגדול ביותר שניתן (או אולי לא ניתן) לדמיין. באופן פרדוקסלי, כשאנחנו צופים בדמויות עצמן מושפעות ע"י הנעשה – משהו בסרט הופך צולע ואף קצת מגוחך.
ו…כלום. כי יש כאן כל מיני התחלות של דברים, אבל אין באמת סיפור ש להמשיך לקרוא 
כי למרות שההתחלה מרשימה, מהר מאוד אני מתחיל לשאול את עצמי לאן זה מוביל. ואפילו הדמויות עצמן בסרט שואלות את אותה שאלה. מכירים את הסרטים האלו שמצהירים כבר בהתחלה שאנחנו הולכים לראות כאן סיפור מדהים, מחריד, גדול, מאוד דרמטי? גם כאן זה ככה. רק שבאיזשהו שלב, אחרי בערך 10 דקות של סרט, 10 דקות של הבטחה חוזרת ונשנית שהנה-הנה אנחנו הולכים לצלול לתוך סיפור גדול-גדול, כבר אחרי 10 דקות, אחת הדמויות בסרט שואלת את אותה שאלה שאני שואל: מישהו מוכן כבר לספר לי במה העניין? מישהו מוכן כבר להמשיך לקרוא 
כי זמקיס יודע קולנוע. הוא אפילו זכה פעם באוסקר (על "פורסט גאמפ"). אבל ב"בעלי ברית" הוא בוחר להחצין את טכניקות הבימוי, את הטבע המלאכותי של עצם עשיית הסרטים, ותוך כדי כך להוכיח שהרגש איננו מת למרות שאנחנו יודעים שמדובר בשקר.
כי הסוד להצלחה, לריגוש, הוא הפשטות. היכולת לדבר עם ועל אנשים פשוטים בגובה העיניים. נדמה לי שלונרגן מאוד משתדל ב"מנצ'סטר ליד הים" לביים, להראות למה הוא נחשב לבמאי כזה טוב, והוא מאבד את להמשיך לקרוא 
הילדה כבר לא כל כך ילדה. והקסם ממש לא מקסים. יכול להיות שהיה כאן נסיון לחקות את סגנונו של האל הארטלי. אבל הריחוק הזה מהדמויות, הרצינות התהומית של הכל, וחוסר קליני בהומור, המיקס הזה הופך לסרט פלגמטי ודי מתיש, שאמנם נמשך רק שעה ורבע, אבל מרגיש הרבה יותר.
כי הנה מגיעים האחרים. חייזרים נוחתים בכדור הארץ. האם הם להמשיך לקרוא 
אני לא ממש יודע מה קרה שם. אני יכול לנחש שמל גיבסון, שסבל בשנים האחרונות מדימוי ציבורי ירוד, לקח פסק זמן אחרי שסרט אחד שהוא השתתף בו נכשל בקופות בעיקר בגלל שאף אחד לא ממש רצה לראות את מל גיבסון (סרט יפה שנקרא The Beaver, ג'ודי פוסטר ביימה ושיחקה ביחד עם מל גיבסון ועוד בחורה צעירה ואלמונית בשם ג'ניפר לורנס. הקהל לא בא למרות שהסרט היה מרגש). גיבסון נתפס בתודעה הכללית כאדם אלים, גס, אנטישמי, בהמי, ובעיקר לא נעים. אז גיבסון נעלם לכמה שנים, ועכשיו, כשהכל נרגע, הוא מתכנן את הקאמבק. וכדי לחזור לתודעה, הוא גם מנסה לתקן את הרושם שנשאר מאחור. אני נחשב אדם אלים? – כנראה חשב לעצמו גיבסון – אז הנה, אני להמשיך לקרוא 
בעיה, הסרט הזה. בעיה – כי זה לא כל כך סרט. "קבלת שבת", כמו שהוא, הוא יותר טיוטה לסרט. משהו שיש בו הרבה לב וכוונה טובה, אבל מעט מאוד כסף לפיתוח. אז הוא נשאר כמו שהוא – בלי צילום סביר (למעט שוט דולי אחד שהולך אחורה – הכל מואר מדי, שרוף מדי, ועם כמה רעיונות יפים בקשר למיזנסצינה, אבל עם תכנון צילומים לקוי, המכריח כל הזמן את העורך לחתוך רגעים דרמטיים בצורה מאולצת), בלי שחקנים נורמלים (חוץ מדן תורג'מן, והגבר בסיפור הראשון, כולם כאן נון-אקטורס שמדקלמים את הטקסט שלהם בצורה לא אמינה ודי מביכה), ובלי פיתוח תסריט הגיוני.
איתן 