המורה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ucitelka)

יאן ז'רבק הוא אולי הבמאי המוביל היום בצ'כיה. עוד לא בן 50, וכבר יש לו רשימה ארוכה של סרטים ברזומה, כולל אחד שהיה מועמד אפילו לאוסקר ("מחולקים ניפול". סוג של וריאציה על "החיים יפים" של בניני. קומדיה מצחיקה מאוד על המתרחש בשואה. הפסיד את האוסקר ל"נמר דרקון"). מלבד "מחולקים ניפול" (Divided we fall) ראיתי בעבר גם את "פופנדו" שלו, סרט ממזרי ומשעשע כמיטב המסורת הצ'כית. והוא עוד הוסיף לביים סרטים רבים מאז ועד היום, אבל "המורה" הוא הסרט הראשון שלו שמופץ בישראל. משונה, כי הבמאי הנהדר הזה עשה כבר דברים יותר טובים.

שלא תהיה טעות: "המורה" מציג במאי משופשף, מקצועי, שיודע לשלוט בקצב בצורה אבסולוטית, יודע מה הוא רוצה, ואיך להגיע לשם. ב"מורה" נדמה לי שתצוגת הבימוי היא חלקלקה מדי, בטוחה מדי בעצמה, משהו שכבר נותן לי הרגשה של זחיחות בבימוי.

כי למרות שההתחלה מרשימה, מהר מאוד אני מתחיל לשאול את עצמי לאן זה מוביל. ואפילו הדמויות עצמן בסרט שואלות את אותה שאלה. מכירים את הסרטים האלו שמצהירים כבר בהתחלה שאנחנו הולכים לראות כאן סיפור מדהים, מחריד, גדול, מאוד דרמטי? גם כאן זה ככה. רק שבאיזשהו שלב, אחרי בערך 10 דקות של סרט, 10 דקות של הבטחה חוזרת ונשנית שהנה-הנה אנחנו הולכים לצלול לתוך סיפור גדול-גדול, כבר אחרי 10 דקות, אחת הדמויות בסרט שואלת את אותה שאלה שאני שואל: מישהו מוכן כבר לספר לי במה העניין? מישהו מוכן כבר להפסיק לרמוז רמיזות, ולהתחיל לקיים את ההבטחה הזו?

ומסתבר שההבטחה הזו לא באמת מתממשת. כי כן, יש כאן סיפור מרכזי על ילדה שעוברת גיהנום בבית הספר, והשטן בכבודו ובעצמו היא דווקא המורה התמימה לכאורה שלה. והילדה הזו היא רק טיפה בים של ילדים אחרים שהמורה הזו מתמרנת ביד אמן. אז מצד אחד, יש כאן מיומנות מרשימה מאוד של ז'רבק בעריכה של כל סיפורי הילדים האלו לכדי משהו הומוגני שתורם אחד לשני, מפרה אחד את השני, ויוצר תמונה די מדהימה של ניצול מרות בצורה קיצונית למדי. אבל האלמנט האנושי הפרטי הולך לאיבוד בתוך השאון הגדול הזה, ומה שקורה לילדה, שהוא אכן מחריד, די נעלם בתוך שאר הסיפורים. הסיפור הפרטי נטמע בתוך התמונה הכללית, והאפקט הרגשי לא באמת עובד עלי.

אז השאלה הגדולה יותר היא האם מה שאנחנו רואים בסרט הוא דבר שעבר מן העולם? והתשובה העצובה היא שכנראה לא. בסצינה האחרונה בסרט מסתכלים לנו בעיניים ונותנים לנו להבין ששחיתות פוליטית ושלטונית שכזו היא לא רק נחלת העבר, תופעת לוואי של השלטון הקומוניסטי שעבר מן העולם, אלא גם היום, בצ'כיה החופשית, בישראל החופשית (החופשית?), בדמוקרטיות הגדולות ביותר בעולם, הפוליטיקה הזו של השולטים היא מושחתת ורקובה מהיסוד. סרט מעניין שמציג מקרה פרטי שהוא כנראה נחלתם של פוליטיקאים בכל מקום היום בעולם. רק שהסרט הזה, "המורה", הוא חלקלק מדי. מציג במאי שיודע בדיוק איפה כל ביט דרמטי יושב, איך לצלם, לערוך, להניח מוסיקה על גבי התמונה, הבמאי הזה הוא מקצוען אמיתי, רק שמרוב שהוא דואג לנגיעה המקצועית הזו, הוא קצת שוכח את האלמנט הדרמטי הרגשי.

כי למה צריך כל הזמן לקפוץ מסיפור המעשה קדימה, לאותה ישיבת הורים גורלית? למה המשחק הזה קדימה-אחורה בזמנים? כל פעם שמגיעים לאותה סצינה, להווה, נדמה לי שמשהו נעצר. הסצינות המתארות את השחיתות הגדולה הזו מאבדות את האפקט הדרמטי שלהן, כי הדרמה פתאום מרגישה מקוטעת, ומצד שני, כל סצינת אסיפת ההורים הופכת את הדיון הזה לדידקטי. אז נכון שבסופה של אותה סצינה יש אלמנט דרמטי שבכל זאת עובד, אבל הסצינה הארוכה והמקוטעת הזו (שנפרסה על פני סרט שלם) כבר קצת עייפה אותי, ובתורה היא פגעה ביכולת שלי להתרגש ממה שקרה לכל הדמויות בזמן אמת. יש כאן דיון מעניין על מה שאפשר (או אי אפשר) לעשות מול שחיתות שלטונית, אבל בגלל עריכה מקוטעת ושגויה לטעמי האלמנט הרגשי נפגם.

ומכאן שהאמירה של הסרט בדבר השחיתות הזו, שהיתה פעם, אבל היא אולי גם היום, האמירה הזו אולי מעניינת, אבל לא באמת יושבת אצלי בנשמה, כי הסרט הזה יפה לעין, אבל לא באמת מזיז לי משהו בלב. אז כן, יאן ז'רבק הוא במאי מיומן מאוד, שגם כאן ניכרת היכולת הקולנועית שלו, ואני מקווה שסרטים נוספים שלו יופצו בישראל בעתיד. רק ש"המורה" הוא סרט של במאי שמקשיב לפעימות לבו הקולנועי, ובדרך שוכח קצת להקשיב לפעימות הלב של דמויותיו, ושל הקהל באולם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il