קבלת שבת: הביקורת

שנת 2016 היתה די משונה בכל הקשור לקולנוע ישראלי. למשך רוב חודשי השנה, הסרטים הישראלים שהופצו נכשלו בקופות, ולא זכו להיענות ולאהבה מרובה. ורק בשליש האחרון של השנה, עם התקרבות טקס פרסי האופיר, התחילו לצאת למסכים הסרטים הישראלים האיכותיים יותר של השנה, והקהל נוגס בתאווה. "סופת חול" הנהדר, "ישמח חתני" החביב, ועכשיו גם "אבינו" המצוין (פלוס הקומדיה הגדולה של הקיץ שיצאה למסכים דווקא בסתיו, "הלהקה האחרונה בלבנון" המשעשע), הקהל נענה בהתלהבות לתוצרת הישראלית. יש הרבה סרטים ישראלים עכשיו לבחירת הקהל, ויש גם כאלו שסובלים מזה ("שבוע ויום" היפה לא מצליח לתקשר עם הקהל). "אבינו" שיצא שלשום הוא האחרון לעת עתה מבין הישראלים. ההפצה הישראלית הגדולה הבאה מתוכננת להתחלת דצמבר ("החטאים". החדש של אבי נשר. סרט יפה מאוד, אבל לא בלי חסרונות). בינתיים, סינמטק תל אביב מנקה את המדפים, ומוציא להקרנות שני סרטים ישראלים ששכבו במחסנים יותר משנה. שניהם סרטים לא טובים שהשתתפו בתחרות האופיר 2015 ועקבותיהם נעלמו מאז. על "פעם היתה ילדה" החלש נדבר בסופ"ש הבא. בינתיים, הנה שתי פסקאות וחצי על "קבלת שבת", נסיון יפה אבל כושל של אלדד בוגנים וישראל וינקלר לעשות מעין דרמה ישראלית מאוד שגם יהיה לה אפקט רגשי.

———————

welcming-the-sabathבעיה, הסרט הזה. בעיה – כי זה לא כל כך סרט. "קבלת שבת", כמו שהוא, הוא יותר טיוטה לסרט. משהו שיש בו הרבה לב וכוונה טובה, אבל מעט מאוד כסף לפיתוח. אז הוא נשאר כמו שהוא – בלי צילום סביר (למעט שוט דולי אחד שהולך אחורה – הכל מואר מדי, שרוף מדי, ועם כמה רעיונות יפים בקשר למיזנסצינה, אבל עם תכנון צילומים לקוי, המכריח כל הזמן את העורך לחתוך רגעים דרמטיים בצורה מאולצת), בלי שחקנים נורמלים (חוץ מדן תורג'מן, והגבר בסיפור הראשון, כולם כאן נון-אקטורס שמדקלמים את הטקסט שלהם בצורה לא אמינה ודי מביכה), ובלי פיתוח תסריט הגיוני.

ובכלל, לא הבנתי את המחשבה של היוצרים. אני מבין שהם להמשיך לקרוא