ישמח חתני: הביקורת

מכירים את הרגעים האלו שבהם אתם יושבים מול הטלויזיה כדי לצפות בפרק 2431 של הסדרה האהובה עליכם? רגעים של נחמה שקטה. אתם יודעים בדיוק מה תקבלו. אתם מכירים את כל הנפשות הפועלות, את האופי של כל אחת, את טיב היחסים בין הדמויות השונות, ורק מחכים לראות מה יקרה לכל אחת בפרק הבא. זה מה שקורה עם "ישמח חתני". והדבר המפתיע הוא שההרגשה החמימה הזו מגיעה אל חווית הצפיה כבר לאחר כדקה וחצי. אחרי זמן מאוד קצר, אתם כבר מרגישים שאתם מכירים את כל הדמויות, אוהבים אותן, ורק מצפים לראות מה יעלה בגורלן.

עכשיו תחזרו לפסקה למעלה, ותקראו אותה שוב. רק הפעם, בלי ציניות, בבקשה. כי כל מה שטוב בסרט הזה (שזה לא מעט), וגם כל מה שפחות טוב (שגם מזה יש, לצערי, לא מעט) יש בפסקה הזו.

כי כן, בוודאי שיש הבדל בין טלויזיה לקולנוע. יש משהו גדול יותר, מפואר יותר בקולנוע. יש בו משהו מקיף יותר. ואיכשהו, ב"ישמח חתני" יש גם את השטחיות הטלויזיונית, וגם את היריעה הרחבה יותר.

"ישמח חתני" בא ללמד אותנו שתורת ישראל, ברמה הכי בסיסית שלה, היא תורה של אהבה. רק מאהבת השם יתקיים אדם. כל הדברים שהוא עושה נגזרים מהרגש החיובי הזה, רגש האהבה והכבוד שנגזר ממנו לבורא עולם. יראת הכבוד לתורת השם. לא מפחד יקיים אדם את המצוות, אלא מאהבה והבנה. אבל אז מגיע רב חדש לשכונה. וגם הוא מלא אמונה. והוא מקבץ אליו את המאמינים דרך האהבה שלו לאלהים ולדרכיו. רק שהאהבה הזו מעוורת את דרכיו. גורמת לו לעשות איפה ואיפה. להפלות בין האנשים, בין הגברים והנשים.

וכך הופך הסרט החם והאוהב הזה לסרט מחאה. לגרסה היהודית של ליסיסטרטה. הנשים מתקבצות כדי למרוד בבעליהן ההולכים כמו עיוורים אחר הרב שעושה להן עוול, כאילו בשם השם. וכאן מאבד הסרט מחוזקו.

כי בעוד שכל הקטעים שבהן הקהילה הזו נמצאת בחברותא (והסרט הזה מלא ברגעים כאלו), אז נדמה לי שאני לא רוצה לעזוב את האנשים האלו. אין כאן שחקן שעושה עבודה פחות ממצוינת. מבלי לדעת על אחורי הקלעים של הסרט הזה דבר וחצי דבר, נדמה שכאילו אמיל בן שמעון הבמאי לקח את צוות השחקנים הנרחב הזה לעבודת חזרות אינטנסיבית ולא קצרה לפני הצילומים. האינטראקציה בין כולם נדמית כאילו הדמויות מכירות אחת את השניה שנים ארוכות. יש להן שפה משלהן, בדיחות פנימיות, ג'סטות קטנות, אהבה ללא מילים, חברה סגורה שמזמינה אותנו להיכנס לתוכה ולהיות חלק ממנה.

אבל החלקים של התסריט המתארים את המחאה, המלחמה, ההתרסה, הם החלקים שעובדים כנגד הסרט, חותרים תחתיו. כי הפתרון הוא באהבה, לא בכוחניות. את הפתרון הזה מנסה התסריט להביא בעזרת סיפור המשנה של השידוך שמגיע סוף סוף לאחת הבנות (בדמותו של השחקן אסף בן שמעון, בעוד הופעה מקסימה, צנועה, ושקטה), רק שאין כאן קונטרה. כל הרגשות החמים של האהבה הגדולה בין שני האוהבים הצעירים, ובין כל הדמויות של הקהילה, נתקלים בסוג של גסות לא מפותחת תסריטאית בסיפורו של הרב (אביב אלוש, בהופעה מופנמת ונהדרת, שמנסה למצוא בתסריט את מה שאין בו – עומק), וכך, כשהרב משלים אחד למניין, זה לא מתוך אהבת השם, אלא מתוך תחמנות ורצון להשתלט על קהילה. ובכך הסרט אוהב האדם הזה הופך לסיפור שטחי של טובים מול רע.

וחבל, כי היתה כאן הזדמנות ליצור סיפור שבו האהבה תאיר את עיניי האנשים, גם את עיני אלו שתעו בדרכם. אבל הרעים נשארים רעים ותחמנים, והטובים גם הם פועלים בסרט הזה בדרכים כוחניות (מחאה קולנית), שגם הן אינן דרכה של האהבה.

ובכל זאת, בעזרת בימוי שחקנים מיומן ואוהב, בעזרת צילום יפהפה בצבעים חמים (ובעזרת בחירה של כמה שוטים נפלאים העולים למעלה, להביט בקהל הזה ממבט על, מבטו של אלהים) – הסרט הזה, למרות חסרונות מובנים בתסריט, הוא בסך הכל קראוד-פליזר חם וחמוד. רק שהוא היה יכול להיות קצת יותר מפרק נהדר בסדרת טלויזיה, קצת יותר מהנחמה השבועית שלנו. הוא נשאר כזה. נחמד אבל מפוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il