פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2024: המועמדויות

בימים אלו מתקיים בסינמטקים פסטיבלון של סרטים יפניים עכשוויים, ואם לומר את האמת, סימנתי לי כמה סרטים מעניינים לראות, אבל בימים האחרונים אני שוכב חולה בבית (שום דבר רציני, סתם צינון, אבל הרבה שיעולים, ונזלת, וכוסות תה. אתם יודעים איך זה), אז דילגתי על הסרטים האלו. במקביל התפרסמו המועמדויות לפרס האקדמיה היפנית לקולנוע לשנה זאת. ליפן היתה שנה מצוינת בקולנוע. רק השבוע הם קיבלו עוד מועמדות לאוסקר (על "ימים מושלמים"), והיה גם סרט של הירוקאזו קורה אדה (במאי שאני לא אוהב, אבל כל שאר העולם כן), וגם היאו מיזאקי הוציא סרט חדש (אמור לעלות בשבוע הבא גם בישראל). עם זאת, מבט ברשימת המועמדויות לפרס האקדמיה היפנית מוכיח שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, ומסתבר שיש שם עוד דברים שאנחנו לא יודעים עליהם, ואולי שווה לחפש. הנה סקירה על הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות:

ראשית, נדבר על אלו שמוכרים לנו. "ימים מושלמים" (Perfect Days) של וים ונדרס, שאמור להיות מופץ כאן מתישהו, ואולי אפילו יזכה באוסקר, מתאר את שגרת יומו של עובד ניקיון בשירות עיריית טוקיו. נשמע הדבר הכי משעמם בעולם, אבל מדובר בסרט יפהפה ומרגש. באופן מפתיע, "ימים מושלמים" (טריילר), הסרט היציג של יפן השנה, שמועמד לאוסקר באמריקה, והוא אכן סרט יפה, מועמד רק ל-3 פרסים אצל היפנים: פרס הסרט הטוב ביותר, פרס הבימוי (לוים ונדרס), ופרס השחקן.

תמימות (怪物) – הירוקאזו קורה-אדה

התרגום הרשמי של שם הסרט הוא "מפלצת" (כך הוא גם הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון), אבל בתי קולנוע "לב" שינו לו את השם (וכך הוא גם מוקרן בפסטיבל הסרטים היפנים בסינמטקים השבוע). להבנתי מדובר בסרט ראשומון, בו תקרית של מריבה בין ילדים בבית הספר מקבלת פרשנויות שונות עם מעבר בין נקודות המבט על אותה תקרית. יש כאן אפשרות שהמורה סטר לילד, והאימא באה להתלונן, אבל מסתבר שיש כאן סודות שהיא לא יודעת, כמו אולי שהבן שלה כנראה מגלה שהוא מאוהב בתלמיד אחר, והוא כנראה נרדף בשל מיניותו. אבל אלו הם רק רסיסי מידע שקצרתי ממקורות שונים על הסרט, וכנראה יש בו עוד כמה סודות שמתגלים במהלך הצפייה בו."תמימות" (טריילר) מועמד ל-11 פרסי אקדמיה ביפן: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי (קורה-אדה), שחקנית, צילום, תאורה, מוסיקה (ריוצ'י סאקמוטו המנוח), עיצוב אמנותי, סאונד, עריכה, ו-2 מועמדויות לפרס השחקן/נית המבטיח/ה.

"הילד והאנפה" של היאו מיאזאקי מועמד לפרס אחד בלבד: פרס סרט האנימציה הטוב ביותר.

כך יוצא שהסרט שמוביל  את רשימת המועמדויות הוא בכלל

השנה שהייתה לנו: הביקורת

(שם הסרט במקור: Une Année Difficile)

לפני כמה חודשים פגשתי מבקר קולנוע צרפתי. שאלתי אותו על הסרט החדש של נקש וטולדנו, בימאי קולנוע שאני אוהב במיוחד. הוא אמר לי: אה, כן, תוריד ציפיות. מדובר בסרט פחות טוב מהקודמים שלהם.

עכשיו, אחרי שראיתי את "השנה שהייתה לנו", אני חייב להודות בהכנעה: הוא צדק. 

צריך לומר מראש: אריק טולדנו ואוליבייה נקש הם בימאי קולנוע מקצוענים. כמה וכמה פעמים בסרט הם בונים סיקוונסים הערוכים לפי ביטים מוסיקליים (חלקם לפי שירים מוכרים, אחרים לפי מוסיקה מקורית), ואלו הם רגעי קולנוע מרוממי נפש. ממש כיף קולנועי קצבי, שמח, מקפיץ. יש כאן גם שחקן ראשי שבאמת מביא מעצמו (אחד בשם פיו מרמיי), ומצליח בכל זאת למלא את הסרט ברגש.

אבל כאן גם מגיעה הסיבה שבגינה אני חושב שהסרט הזה פחות טוב מהתוצרת הרגילה של נקש את טולדנו: הצמד הזה מומחה בתיאור חייהן של קבוצות של אנשים. הם תמיד יודעים לארגן סיטואציות בתוך חבורה של אנשים שבהן צוחקים פה, מתרגשים שם, אבל תמיד שומרים על חום ואנושיות. צוחקים עם האנשים, לא עליהם.מדובר בגבול דק של הומור. כאן, ב"שנה שהייתה לנו", הם עוברים את הגבול. הם צוחקים על הדמויות, לא איתן. זה מאוד קל ל

סזאר 2024: המועמדויות

יום אחרי שסרט צרפתי זכה לחמש מועמדויות לאוסקר, כולל לפרס הסרט הטוב ביותר, התפרסמו בצרפת המועמדויות לפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית לקולנוע. כמובן שהסרט הזה, "אנטומיה של נפילה" (Anatomie d'une Chute), מככב גם ברשימת המועמדויות ונחשב הפייבוריט לזכייה, אבל הוא לא לבד ברשימה, ויש לו מתחרים.

אבל נתחיל מהמובן מאליו:

גבר נופל אל מותו. תאונה? התאבדות? רצח מכוון על ידי בת זוגו?

כשראיתי את "אנטומיה של נפילה" מאוד התרשמתי מהחלק האחרון שבו, אבל גם אמרתי שהוא לא השכיח את שני השלישים הראשונים המאוד טרחניים, דברנים, ודידקטיים שמקדימים אותו. מתישהו בקרוב הסרט יעלה על מסכי הקולנוע בישראל, ותוכלו לשפוט בעצמכם. בינתיים, מלבד חמש המועמדויות לאוסקר, הסרט הזה (טריילר) מועמד ל-11 פרסי סזאר בנמל הבית שלו, בצרפת: מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקנית (סנדרה הולר, שגם מועמדת לאוסקר. אכן מצוינת), 2 שחקני משנה, שחקן מבטיח (מילו מאצ'אדו גראנר בן ה-15, לו שמורה הסצנה הכי מרגשת בסרט, בה הוא נותן עדות במשפט), תסריט מקורי, צילום, עריכה, סאונד, ועיצוב אמנותי.

באופן מפתיע, יש סרט שקיבל אפילו יותר מועמדויות מ"אנטומיה של נפילה", והוא:

דיקס המיוזיקל: הביקורת

(שם הסרט במקור: Dicks: The Musical)

נכון, אני לא אוהב מיוזיקלס, אבל חשבתי שלסרט הזה יש חוצפה לא רגילה, אז כדאי לנסות.

לא כל כך התחברתי.

כי צריך לומר: אכן, הקטע של הסרט הזה הוא לעשות סרט מוסיקלי שהעיקר בו הוא ריקודים ושירים ממש כמו פעם, עם מוסיקה ממש כמו בהוליווד הקלאסית, אבל לדחוף בטקסטים המושרים כמה שיותר מילים גסות. זה קונספט מחוצף שמחזיק כמה דקות, ואחרי זה חוזר על עצמו, ולא מאוד מצחיק. יותר מכך: המילה Dicks בשם הסרט לא מתייחסת רק לאבר המין הגברי, אלא גם לתיאור בסלנג של אנשים לא מאוד נחמדים (או אם להשתמש במקבילה ישראלית: במניאקים). אז למה שיהיה לי אכפת מאנשים מתנשאים, אגואיסטים, וסתם מעצבנים?מה גם שהשחקנים ששרים-משחקים אותם ממש מזיעים מרוב ניסיון להצחיק בכוח, וזה כ

הגול הבא מנצח: הביקורת

(שם הסרט במקור: Next Goal Wins)

לוקח לסרט הזה הרבה זמן עד שהוא נכנס להילוך, אבל כשזה מגיע…זה סרט נהדר למדי.

לפני כשבוע במקרה הופיע בפיד הטוויטר שלי הוידאו המאוד מרשים הזה. זהו נאום הבכורה של חברת פרלמנט חדשה ומאוד צעירה בניו זילנד. היא ממוצא מאורי, והיא כמו נשבעת אמונים כניו זילנדית, אבל גם, ובעיקר, כמאורית.

עכשיו תשוו את הקטע הזה לקטע שבהתחלת "הגול הבא מנצח". ריקוד האקה חסר נשמה, חסר כיוון, חסר תחושה של שייכות. זהו ריקוד מלחמה (בקונטקסט של משחק הכדורגל, לפחות), אבל הם לא מוכנים למלחמה. הם לא יודעים מה ולמה הם פה בכלל. וכמוהם, גם טאיקה וואיטיטי, הבמאי, לוקח זמן למצוא את הנשמה ואת הקצב. כי כחצי מזמן המסך הוא כמעט לא מאמין בעצמו. הרי אפילו עוד לפני ריקוד ההאקה הזה, בכותרות הפתיחה של הסרט, נכתב: מבוסס על סיפור אמיתי, ואז מופיע וואיטיטי בעצמו על המסך, ואומר משהו כמו: כן, בערך…

כלומר, מרוב רצון להצחיק, הוא לא באמת מצחיק. וכך אין גם מספיק בדיחות באותו חלק ראשון, ואין באמת עניין. זה כמו סרט נוסחה שמיואש מעצם קיומו והליכתו בתלם של עשרות ומאות סרטים אחרים.אבל לאט לאט מתגנבת תחושת ההשתייכות. השליחות אפילו. דמות ה

חיפושית הזהב 2024: הזוכים

לפני כשעה הסתיים טקס חלוקת פרסי חיפושית הזהב של האקדמיה השוודית לקולנוע. מדובר בטקס מכובד, מרשים, עם כל מה שטקס פרסים דורש – ריקודים, שירים, בדיחות, מצב רוח טוב, נאומי זכייה נרגשים – הכול היה, אבל הפרסים השנה חולקו באופן משונה.

את המועמדויות סקרתי כאן לפני כחודש, וכמו שכתבתי שם, הסרט שזכה למספר המועמדויות הגדול ביותר לא היה מועמד לפרס הגדול והחשוב של הערב, פרס הסרט הטוב ביותר. ועם זאת, נדמה שזהו הסרט שהאקדמיה השוודית הכי אהבה השנה, וכיבדה אותו ברוב הפרסים, כך שהסרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר יצא עם פרס וחצי, וזהו.

"שעיר לעזאזל"

סיפור אהבה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Wild Mountain Thyme)

הסרט הזה שייך לאותה קבוצה מתדלדלת במחסן של יצירות שסבלו ממגיפת הקורונה, והלכו לאיבוד בענייני הפצה. העובדה שלקח הרבה זמן לאוורר אותה מחשידה, אבל יש כאן שחקנים טובים עם רקורד מוכח, ואפילו יוצר זוכה אוסקר על ההגה, כך שחשבתי שיהיה חביב, גם אם זניח.

ובמהלך בערך שני שליש מזמן הצפייה זה אכן חביב ומאוד זניח. ואז מגיע החלק האחרון של הסרט ופשוט מחרב את כל מה שבכל זאת היה טוב, וכך אני יוצא מההקרנה עם טעם לוואי לא נעים.

מבט על הרקורד של הבמאי, ג'ון פטריק שנלי, מגלה שהוא מוכר בעיקר כתסריטאי, העיסוק שגם הביא לו את האוסקר, על תסריט שכתב לקומדיה רומנטית מקסימה בסוף שנות ה-80 שנקראה "מוכת ירח". כבמאי יש לו הרבה פחות נסיון. לפי imdb, שנלי בן ה-73 ביים רק 3 סרטים: את הכישלון הגדול "ג'ו נגד הוולקנו" ואת ההצלחה "ספק" (עליו היה מועמד לאוסקר על תסריט, הפעם ללא זכייה). "סיפור אהבה" מציג את שנלי עם רעיונות יפים גם אם מבולבלים, אבל חוסר הניסיון שלו בבימוי ניכר עד כדי התמוטטות כואבת בחלק האחרון של הסרט.תחילת הסרט מביאה אלינו ק

המתאבקים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Iron Claw)

ובסוף, גם לגברים מותר לבכות. ואפילו מותר לעסוק באמנות (שהיא עניין ללפלפים, לא למשפחת מתאבקים).

שון דורקין. זה השם של הבמאי. הוא רק בן 42, והוא עושה מעט מדי סרטים, אבל את אלו שהוא עשה ראיתי ומאוד אהבתי. הוא איש כשרוני, והוא מביא לסרטים שלו את האינטלגנציה הייחודית שלו, ואת היכולת להרים סרט קולנוע שירגש, ירתק, וגם ידון בהשפעות ארוכות הטווח של שימוש בכוח. כך היה ב"מרתה מרסי מיי מרלן", סרט על פליטת כת שמתקשה להסתגל לחיים החופשיים בחוץ, וכך, במידה מסוימת, היה גם ב"קן", שם האובססיה לכסף ועושר מכרסמת בחיי משפחה.

עכשיו מביא דורקין את "המתאבקים", דיון מרתק על כוח ברוטלי המופעל על ידי גברים, ועל הכוח המופעל כנגד, כוחם של החיים עצמם.יש כאן אבא ש

20,000 מינים של דבורים: הביקורת

(שם הסרט במקור: 20.000Especies de Abejas)

לפני קצת יותר מ-25 שנים הוקרן כאן סרט מבלגיה על ילד בן 7 שרוצה להיות ילדה. הסרט ההוא היה יותר טוב מהסרט הספרדי הזה.

גם כאן יש סרט על ילד בן 8 שרוצה להיות ילדה. ואני חוויתי את הסרט הזה כיצירה חביבה ונעימה. אני רק לא בטוח שזאת הייתה הכוונה של היוצרים.

כי הסצנה הראשונה והסצנה האחרונה בסרט הזה מתרחשות באותו המקום: האימא והילד/ה במיטה. האימא מנסה להבין מה כואב לילד/ה. בתחילת הסרט היא שואלת אותו: יש איזו ילדה שאתה אוהב ואתה לא יודע איך לגרום לה להחזיר אהבה? כלומר, האימא מחפשת את מקור הכאב כדי להקל על הילד שלה. בסוף הסרט היא לא צריכה לשאול. בסוף הסרט היא יודעת.יש כאן תהליך. או, יותר נכון, אמור להיות כאן תהליך. אבל

פרסי רוברט 2024: המועמדויות

היום בצהרים התפרסמו בדנמרק המועמדויות לפרס הרוברט של האקדמיה הדנית לקולנוע. הסרט המוביל את הרשימה הוא גם הסרט היציג של דנמרק לשנה זו, עם סיכוי לא קטן לקבל מועמדות לאוסקר בעוד שבועיים, ולידו יש עוד כמה סרטים מעניינים. אלו הם הסרטים המובילים את רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה לקולנוע בדנמרק לשנה זו:

הממזר (Bastarden) – ניקולאי ארסל

ראש וראשון, הסרט של הבמאי של