נערה עם קעקוע דרקון: טוב יותר, אבל לא טוב מספיק

שורה תחתונה: הגרסה האמריקאית הנוכחית של דיויד פינצ'ר הרבה יותר טובה מכל אחד מסרטי הטרילוגיה השבדית המקורית – אבל גם היא לא מספיק ממוקדת. הכל הרבה יותר זורם ומעניין בגרסה הנוכחית – ועדיין, זה סרט מתח לא מותח (ולא בגלל שכבר ידעתי מה הולך להיות)

האמת – הופתעתי. "נערה עם קעקוע דרקון" מספק לבמאי כמו פינצ'ר לא מעט הזדמנויות לשוב אל הקולנוע הברוטלי של "מועדון קרב" (ולהזכירכם, השם המקורי בשבדית של הספר/הסרט הוא "גברים ששונאים נשים") – אבל "נערה עם קעקוע דרקון" הוא כמעט סרט חלבי מהבחינה הזו. נכון, סצינת האונס הקשה עדיין נמצאת בו, אבל פינצ'ר עושה בה בחירה מעניינת – הוא גם מראה אותה, אבל הוא גם הולך אל מאחורי הדלת כדי שלא נראה הכל. איכשהו ההתנהגות של ליזבת סאלאנדר והמניעים שלה הרבה יותר נהירים בסרט הזה (גם בעזרת נוכחותה של רוני מארה ההרבה יותר קומונקיטיבית מנומי ראפאס). והכי מפתיע – דיויד פינצ'ר הוא במאי עם רגעי עדינות מפתיעים. הוא משתמש בהם בקמצנות אמנם, אבל בכל זאת – בסרטו הקודם, "הרשת החברתית", הרגע הכי יפה לטעמי היתה סצינת הסיום. בתוך כל הסרט המשוכלל ורב הפרטים ההוא, היתה זו סצנה פשוטה, צנועה, ומרגשת. בסרטו החדש הצליח פינצ'ר לרגש אותי פעמיים. וכל פעם באה בסופו של סיפור. אולי פינצ'ר הופך לאמן הסופים.

העניין עם הסרט הזה שהוא מספר בעצם

קרואטיה אהובתי: הרוח של מרשל טיטו

אני אוהב את שבועות הקולנוע הלאומיים האלו. אני מתוודע דרכם לסרטים שלא הכרתי, וליוצרים שרק קראתי עליהם. מסתבר שהקולנוען המוביל בקרואטיה הוא אחד, וינקו ברשאן. היה לו סרט אחד שנקרא "עדים" שהיה סמי-מדובר בסצינת פסטיבלי הקולנוע לפני כמה שנים. בשנה שעברה הוצג במסגרת שבוע הקולנוע הקרואטי סרט אחר שלו, "לא יגמר כאן". והשנה מוצג בסינמטקים, במסגרת האירוע המיוחד המוקדש לקרואטים, סרט נוסף שלו, "הרוח של מרשל טיטו". על הסרט שהוצג בשנה שעברה כתבתי כאן. ואם לצרף לסרט ההוא את הסרט הזה, ניתן לומר שהקולנוען המוביל של הקרואטים הוא, אפעס…לא משהו.

וזה לא ש"הרוח של מרשל טיטו" הוא סרט לא טוב. אם לומר את האמת, התסריט חריף למדי, ויש בו כמה הבחנות מעניינות על קומוניזם ועל קפיטליזם. באי קטן, כך מספרת האגדה של הסרט, דווחו מספר מקרים בהם אנשים ראו את הרוח של מרשל טיטו, השליט הכל יכול של רפובליקת יוגוסלביה המאוחדת והקומוניסטית. גיבור הסרט הוא שוטר שמגיע לחקור את האירוע. מהר מאוד שרשרת האירועים מתגלגלת לקומדיה מטורפת החוגגת את חזרת הקומוניזם, והכל בניצוח אדם שבעצם קנה חצי מהאי על תכולתו (הבר היחיד, המלון המתקלף, ועוד כהנה וכהנה נכסים). הילולה קומוניסטית המפארת את הפועל הפשוט, בניצוח אוליגרך דה-מיקולו. קומדיה מטורפת מהזן המצחיק והחכם למדי (הטירוף מגיע לשיא כשלעלילה מצטרפים הגרסאות הקרואטיות של מאלדר וסקאלי. ההם מ-X פיילס).

מאלדר וסקאלי באסיפת העם

אבל יש בעיה.

סיכום שנת 2011

זה קצת לא נעים להגיד: היו לי מעט מאוד רגעי נחת השנה בקולנוע. המפיצים פוחדים להביא הרבה סרטים, ואנחנו נתקעים עם לא מעט סחורה שנראית כמו "השקט שבאהבה" – לא סרטים רעים, סתם בינוניים ומתנחמדים כאלו. ואני, שמחשיב את עצמי אדם מרובע למדי, מוצא שהסרטים שהכי אהבתי השנה היו דווקא הקיצוניים והבוטים. ומצד שני, הסרט הכי רע שראיתי השנה היה גם הוא בוטה ומגעיל (ולמזלנו הרב, הוא לא הופץ) – כך שאני מעריך שמעבר לעיסוק בנושאים לא שגרתיים אני צריך לזהות גם כשרון בימויי ומשחקי כלשהו. בסרטים שאהבתי אני זיהיתי את זה.

אני לא היחיד שאומר את זה: חסרים בארץ בתי קולנוע בוטיקיים. קטנים כאלו, עירוניים כאלו, שיהוו בית לסרטים המאתגרים יותר. הרי סרטי איכות הולכים לאיבוד בבתי החרושת של הסינמה-סיטי (ואגב: אני תושב רמת השרון, ואין לי רכב. אני כמעט ולא מבקר בסינמה-סיטי, גם בגלל שהגישה לתחבורה ציבורית קשה). חסרה בארץ רשת בתי קולנוע עירוניים, קלים לגישה, קטנים ושקטים, שיכולים להקרין סרטים ישראלים, קוראניים, ואירופיים מבלי שהם ילכו לאיבוד בשאון הגדול של הבלוק-באסטרים.

ומכיוון שלא מעט סרטים מסקרנים נגנזים פה, ולא מגיעים אל הצופה הממוצע, אני הולך לסינמטקים ולפסטיבלי הקולנוע. מצאתי שם כמה יצירות מאתגרות ומרגשות.

הקולנוע הישראלי נמצא במשבר, לפחות בכל מה שקשור להפצה. רק סרט ישראלי אחד השנה זכה להצלחה קופתית – "הערת שוליים". כל השאר דשדשו.וזה לא שלא היו סרטים טובים. יש איזשהו מחסום תרבותי בלתי עביר. כבר חשבתי שדילגנו מעליו."אחותי היפה" או "מבול" , סרטים מאוד ידידותיים למשתמש, היו צריך להביא באקלים נורמלי כמויות צופים כפולות מאלו שבסופו של דבר באו לראות אותם. גם"וביום השלישי" ו"לא רואים עלייך" המאתגרים יותר, שהם מראש לא קלים לעיכול, היו צריכים לזכות בהכרה רחבה יותר (ומצד שני, אני לא מזיל דמעה על "השוטר". סרט מעצבן. ויכול להיות שבהקשר הזה, של הקשר בין הקהל לקולנוע הישראלי, נעשה כאן נזק).

רשימת הסרטים שלהלן הן רשימות מצומצמות, מכיוון שלא באמת הרגשתי צורך לחגוג את השנה האחרונה, אבל הן קיימות כי בכל זאת היו (מעט) יצירות שאהבתי מאוד. הן כמובן מבוססות טעם אישי, כך שהן לא מחייבות אף אחד, מלבד אותי. התייחסתי ברשימות לסרטים שהופצו רשמית בארץ ב-2011. במקרים שחרגתי מכך, אני מציין את זה (וצריך לומר גם שאני עורך את הרשימה לפני שצפיתי בשלושה סרטים מסקרנים שאמורים לעלות בסוף השבוע הקרוב: "צריך לדבר על קווין", "נערה עם קעקוע דרקון", והסרט הדוקומנטרי על ג'ורג' הריסון. יכול להיות שאם הייתי רואה אותם הרשימות היו משתנות קמעה)

כל הלינקים מובילים לפוסטים שכתבתי במהלך השנה על הסרטים הרלוונטיים

הסרטים הכי טובים לטעמי של 2011 הם:

קולנוע ישראלי 2012: מעשייה אורבנית

בשבועות האחרונים סקרתי כאן בבלוג את הסרטים הישראלים המסקרנים של 2012. לפעמים אני כותב עם רעיון מגובש מראש. לפעמים הרעיון קם ומבצבץ תוך כדי כתיבה. כשהתחלתי את סדרת הפוסטים ידעתי רק שאני מתעניין בקולנוע הישראלי של 2012. עם התקדמות הכתיבה הבנתי שאני מחפש גם את הגיוון. 12 פוסטים פרסמתי בשבועות האחרונים בסדרה. השתדלתי ללכת מנושא לנושא, להראות את (ולהתפעל בעצמי מ) טווח הנושאים הרחב שהקולנוע הישראלי העכשווי מתעסק בו. מסרטים שמיועדים לקהל הרחב, דרך סרטים פוליטיים, חברתיים, נשיים, סרטי ילדים ונוער וסרטי פשע – יש בקולנוע הישראלי הכל מכל. הפוסט על "מעשייה אורבנית" יהיה הפוסט האחרון בנושא. ולא בגלל שאין יותר על מה לכתוב. יש עוד כמה פרויקטים שנתקלתי בהם במהלך התחקיר לסדרה הזו. כמה מהם כנראה לא יהיו גמורים השנה. עוד פרויקט או שניים מרתיעים אותי במבט ראשון, ולא רצתי להתעסק בהם עד שלא אראה תוצאה סופית. ועוד פרויקט או שניים דנים בנושאים שכבר נגעתי בהם (ואני אזכיר רק במשפט את אחד מהם: "המשגיחים" של מני יעיש, שמתרחש בתוך הקהילה החרדית. לסרט הזה יש לפחות בית הפקה מכובד, בדמות הגב המרשים של מארק רוזנבאום).

בשנה-שנתיים האחרונות מתחילים לדבר בקולנוע הישראלי על גל עצמאי. גל של סרטים שלא מחכים לקבלת תמיכה כספית מקרנות הקולנוע הממסדיות, ויוצאים לצילומים כמשימת התאבדות. כך נחשפו השנה, למשל "אף פעם לא מאוחר" היפה והמהורהר, ו "2 בלילה" המרגש והמקסים (שניהם אמורים לעלות מתישהו השנה להקרנות מסחריות רגילות). עוד אחד בגל הזה הוא "מעשייה אורבנית", בבימויו של אליאב לילטי.

יש סיבה למה הסרטים האלו לא מקבלים מימון כבר בהתחלה. מאיזושהי סיבה הלקטורים בקרנות נרתעים מהם. אם זה מבחינת סגנון או נושא, משהו שם לא מתיישב עם הבון-טון של הקרנות. ואכן רוב הסרטים העצמאיים הם לא מיין-סטרים בהגדרתם (מה שלא אומר שהם לא טובים). ואני מוכרח לומר שמקריאה של הסינופסיס של "מעשייה אורבנית" עולה בי חשש גדול מאוד. יש בתסריט ריח חזק מאוד של גילוי עריות בין אח לאחות, ולא מעט סקס מכל מיני סוגים. אני מאוד מקווה שלא מדובר בסרט כועס ובוטה בכוונה, ושכל מה שקורה בו נובע מתוך הדמויות, ולא מתוך רצון של הבמאי להכרה (הספיק לי השנה סרט אחד חתרני דה-מיקולו. נורא עצבן אותי, "השוטר". סרט שאגב פונק מבחינה כלכלית). ומצד שני אני לא מפחד מסקס בוטה (הי, דווקא אהבתי את "הנותנת". עוד סרט שאמור למצוא מסכים מסחריים מתישהו השנה). אבל יותר מזה, אני מסתקרן מהצורת ההגשה הלא שגרתית שהבמאי מבטיח באתר הסרט:

הסרט יתמקד ב

קולנוע ישראלי 2012: איגור ומסע העגורים

לפני כ-3 שנים יאיר רוה אירגן במסגרת הבלוג שלו סדרת הקרנות חודשית בסינמטק הרצליה. תחת השם "מועדון סינמסקופ" הוא בחר, אחת לחודש, סרט לטעמו, והסרט הוקרן כשהוא הקדים כמה מילים לפני כל הקרנה. אחד הסרטים שהוא בחר היה "לעוף כל הדרך הביתה"(הנה הטריילר למי שרוצה להיזכר). לא הכרתי את הסרט הזה, ובאתי לראותו קצת סקפטי, אבל בצד השני של המנהרה – זו היתה חוויה מרגשת למדי.

בערך באותה תקופה נתקלתי באתר של קרן הקולנוע בתקציר של סרט ישראלי בהכנה שנקרא "איגור ומסע העגורים". בקריאה שטחית זה נראה דומה. שם אווזים – פה עגורים. שם ילדה – פה ילד. שניהם בהשגחה חד הורית (שם עם אבא, פה עם אמא). הסיבה לחד הוריות – שם תאונה, כאן גירושים. בשני הסרטים הילדים עדים להיוולדם של חיים חדשים (שם קבוצה של אווזים. כאן – עגור אחד המתקרא קארל). אבל – בעיקר – בשניהם מעקב אחר נדידת עופות.

השנה הסרט הישראלי יהיה מוכן להקרנה. אין בו את הכוכבים ההוליוודים של הסרט ההוא (ג'ף דניאלס, והילדה אנה פאקווין – כבר אז עם אוסקר באמתחתה על "הפסנתר") – אבל גם אם שניהם די נוסחתיים, כשסרטים כאלו עשויים טוב, הם מספקים חוויה מרגשת למדי, ולפעמים לא צריך יותר מזה.

מתוך "איגור ומסע העגורים"

"איגור ומסע העגורים", בבימויו של

קולנוע ישראלי 2012: לרדת מהעץ

בראשית היה הכוכב הכחול

אני מודה – על גור בנטביץ אני יודע מעט מאוד. לא ראיתי אף אחד מסרטיו.

זה לא שאני חושב שהוא לא במאי טוב. זה פשוט בגלל שהרגשתי שעד עכשיו אנחנו (הוא ואני) לא היינו מסונכרנים על אותו גל. הוא נראה לי כזה סטלן שחי בסבבה. אני בדיוק הפוך ממנו – אחד עם חינוך אירופאי קפדן ומסודר. מעולם לא נגעתי בג'וינט, או בשום דבר שנראה כמו סיגריה. גור בנטביץ' עשה על זה סרטים ("משהו טוטאלי" – למשל. סם האהבה). אז אני יודע שבנטביץ' הוא משורר של דור שלם. אני פשוט יושב בצד הדרך ובצד הזמן שלו. דרכינו לא נפגשו. עד השנה שעברה.

בשנה שעברה מאיה קניג (שהיא גם בת זוגתו של בנטביץ') קיבלה הרבה שבחים על סרטה "אורחים לרגע" (בקרוב בפסטיבל ברלין, ומתישהו גם על המסכים בארץ). אני, כזכור, פחות התלהבתי, אבל כן אהבתי את נוכחותו של בנטביץ' על המסך (כשחקן ראשי). משהו בנוכחות שלו, בקול הבס הרועם שלו – יש בו משהו מאוד מרשים. ומבלי להכיר אותו, נדמה לי שהדמות של בנטביץ' ב"אורחים לרגע" דומה גם לבנטביץ' בחייו הפרטיים – אדם שחי בסבבה, ראש בעננים – אבל כשצריך לגלות אחריות לדברים החשובים באמת (גידול בת, למשל) – הוא יהיה שם ויעשה את הדבר הנכון (וחוץ מזה, תחשבו על זה – לחיות עם בת זוג אחת קבועה? איזה מין קונספט סטלני זה?). כלומר – אני מרגיש שאני מתחיל להתעניין בבנטביץ' כי הוא משתנה. כי הוא מתבגר. כי הוא עדיין מחזיק בקלילות ההיא, אבל גם יודע לקחת אחריות כשצריך.

ואולי הוא תמיד היה ככה, ולא ידעתי. בראיון שהוא נתן לפבלו אוטין (מגזין "סינמטק" 162, ינואר-מרץ 2010) הוא אומר: "אנשים חושבים שאני כל הזמן לוקח סמים ונמצא על טריפים…אם אני מראה לך סטוריבורדים של "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי" תראה שכל הסרט מתוכנן מראש, פריים-פריים".

אני זוכר שהיה להיט כזה, "הכוכב הכחול". ואני זוכר שגם "משהו טוטאלי" הלך לא רע בכלל. ואני זוכר שהיה גם סרט דוקומנטרי כזה על העשייה של "משהו טוטאלי". ובדרך הוא עשה עוד המון דברים שלא היתה לי נגיעה בהם (יש לגור בנטביץ' אתר אינטרנט מגניב שמספר על זה. כדאי לבקר). אבל אולי עכשיו אני מתחיל לגלות את בנטביץ'. ויש בזה משהו מרגש.

בסוף רמת גן יש מקום מיוחד. שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד (יהונתן גפן)

גור בנטוויץ' על הסט של "לרדת מהעץ"

קולנוע ישראלי 2012: צירלסון

בעיה: אני לא נוהג לכתוב פוסטים כשאין לי מה לכתוב. "צירלסון" הוא פרויקט שאמור להיחשף ב-2012, וסביר להניח שהשמות המעורבים בו יפנו את תשומת לב התקשורת לבכורה ולפרויקט עצמו לכשייחשף. אבל נכון לעכשיו כמות המידע שהצלחתי לקושש בנוגע לפרויקט עצמו מזערית עד כמעט לא קיימת. ובכל זאת אני כותב.

בעיה: השמות המעורבים בהפקת הסרט "צירלסון" הם מהמוכשרים שיש בביצת הקולנוע המקומית. אבל ממעט המידע שקראתי על הסרט, לצד ציפיה דרוכה, יש גם חשש מאיכות המוצר המוגמר.

"צירלסון" (או בשמו המלא : "צירלסון יוצא לפנסיה") הוא פרויקט הבימוי הראשון של מיכה לבינסון. אני רואה מעט מאוד תיאטרון, אבל השם הזה מוכר לי. לבינסון בן ה-58 הוא איש רב זכויות בכל הנוגע לתיאטרון, ורזומה הבימוי שלו בתיאטרון ארוך מאוד. לבינסון שימש גם כמנהל בית הספר למשחק בית צבי, ובמהלך השנים הוא ישב בחבר המנהלים של גופי תרבות שונים. כך שמקצועית יש על מי לסמוך. ללבינסון יש נסיון ארוך מאוד בכל הנוגע לעבודה עם שחקנים. החשש מתחיל להתגנב כשמתחילים לדבר על קולנוע. טבילת האש המרכזית הראשונה של לבינסון בנוגע לקולנוע היתה מוצלחת למדי, והוא מאוד הרשים דווקא כשחקן בלהיט הישראלי מהשנה שעברה – "הערת שוליים". בראיון עימו שקראתי אומר לבינסון שבין היתר הוא הסתכל על יוסף סידר ועל איך שהוא עובד, והוא ינסה ליישם חלק מהשיטות של סידר בעבודה על "צירלסון". אבל אני לא יודע עד כמה באמת ניתן להעביר נסיון תיאטרוני, עשיר ככל שיהיה, אל בד הקולנוע.

זה מיכה לבינסון (מתוך "הערת שוליים"). בסרט של סידר הוא הרשים. ובסרט שלו?

החשש המרכזי השני שלי נוגע

קולנוע ישראלי 2012: בלדה לאביב הבוכה

ומהפוליטי לחברתי. לפני כעשור הגיע לאקרנים סרט בשם "כיכר החלומות" מאת במאי בשם בני תורתי (השם המקורי של הסרט היה "כיכר המיואשים". מישהו בחברת ההפצה החליט ששם הסרט מייאש,ושינה אותו לשם עם תקווה. לא עזר הרבה). "כיכר החלומות" היה בעיניי סרט פגום קולנועית, אבל היתה בו רוח אותנטית ואמיתית שבכל זאת עברה. הכי מוזר היה לראות שמכל השחקנים המפורסמים שלקחו חלק בהפקה ההיא (ניר לוי, יונה אליאן, מוחמד בכרי) – האנשים שנתנו את ההופעה הכי מוצלחת והכי שובת לב בסרט היו דווקא הנון-אקטורס – השחקנים הלא מקצועיים ששולבו בסרט, והביאו למסך בצורה הכי כנה את הווי השכונה. וכמובן היה את הרגע שבו יוסף שילוח עליו השלום נכנס לתוך בית הקולנוע עם אופנוע וצועק בקול גדול: "יש סנגם!". כלומר – למרות פגמים לא מעטים בעריכה ובבימוי, משהו בכל זאת עבד שם. ההווי, התרבות של האנשים האלו, הסרטים שעליהם גדלו, השפה שלהם – דברים שהם כל כך שונים ממה שאני גדלתי עליו, ואנחנו גרים במרחק כל כך קטן אחד מהשני – כל אלו עברו את המסך.

לא חשבתי שיעבור כל כך הרבה זמן מאז "כיכר החלומות" ועד הסרט הבא של בני תורתי. אבל השנה זה סוף סוף יבוא. בני תורתי עורג אל בסיס קאנוני של יצירה מזרחית. ב"כיכר החלומות" זה היה קולנוע הודי בכלל, והסרט "סנגם" בפרט. בסרטו החדש זוהי המוזיקה המזרחית. אבל לא להיטי האינסטנט שממלאים את הרדיו. אלא הקלאסיקה המזרחית, זו שדור ההורים הביא מהתפוצה העיראקית והמצרית והפרסית. ב"כיכר החלומות" היה מרוץ אחרי "סנגם". בסרט החדש יהיה מרוץ אחרי יצירה מוזיקלית ספיציפית בשם "בלדה לאביב הבוכה" (שבניגוד ל"סנגם" הידוע והמוכר, היצירה הפעם הולחנה במיוחד לסרט ע"י המוזיקאי מרק אליהו).

בלדה לאביב הבוכה

גם הסיפור נדמה כאילו ש

קולנוע ישראלי 2012: שלום בית

אחרי כמה פוסטים שנגעו בצד הנשי של העשיה הקולנועית בארץ, אני חוזר לגעת בסרטים המסקרנים של 2012 שבוימו ע"י גברים. היום אני רוצה להתעסק בצד הפוליטי של העשייה.

עד לפני כעשור, הייתה דיכוטומיה כמעט מוחלטת בעשייה הקולנועית בישראל: סרטים דוקומנטריים נגעו כמעט רק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. סרטים עלילתיים כמעט ולא נגעו בנושא בכלל. עם הזמן נעשו יותר ויותר סרטים דוקומנטריים על נושאים אחרים, וגם הקולנוע העלילתי הפסיק להירתע מלהתעסק בנושא. סרטים כמו "עץ לימון" ו"הכלה הסורית" של ערן ריקליס, "לבנון" של שמוליק מעוז, וגם במידה מסוימת "הבועה" של איתן פוקס התמזגו עם סרטים כמו "נודל" ו"סיפור גדול" ויצרו עולם קולנועי ישראלי עשיר (מבחינת הנושאים שבהם הוא מתעסק).

מנקודת המבט שלי, ענר פרמינגר הוא איש חסר מזל. הוא איש אקדמיה ידוע ומוכר. הוא מרצה על קולנוע, והוא כתב ספרים בנושא. אבל כבמאי יש לו רזומה קטן מדי, והוא לא פונק ע"י קהל או מבקרים. את סרטו הראשון, מלפני עשרים שנה ("גולם במעגל") אני זוכר כחוויה מרגשת, אם כי קצת פגומה טכנית.  סרטו השני, מלפני עשר שנים היה "הגרעין הקשה". אני הייתי אחד מברי המזל הבודדים שראה את הסרט הזה על מסך גדול. זה היה סרט עם ערכי הפקה מרשימים מאוד, אם כי אני מעריך שהתסריט שהסתבך קצת בתוך עצמו הרתיע רבים. ועכשיו חוזר פרמינגר עם  "שלום בית", סרטו השלישי, ולפי התקציר שלו, מדובר בפרויקט שמסקרן אותי דווקא בגלל קוצר היריעה שלו.

חגית דסברג ב"שלום בית"

השקט שבאהבה: בורג בורגני

קשה לכעוס על הסרט הזה. ברוב דקותיו ישבתי באולם מחויך למדי. הוא נעים לצפייה. אבל באותה נשימה לא ממש היה איכפת לי מהדמויות, ולא הייתי מעורב רגשית. אני חושב שהייתי שמח להיפגש בסרט הזה בעודי מזפזפ בערוצי הסרטים השונים. אבל לצאת מהבית ולשלם מחיר כרטיס (ועוד הוצאות נלוות)? נראה לי לא כדאי בשביל סרט כזה, שהדבר הכי טוב שאני יכול להגיד לגביו הוא: "נחמד".

וזה חבל, כי סרטו הקודם של הבמאי פיליפ קלודל, "אהבתי אותך אז", היה הרבה יותר מרגש וסוחף. ב"השקט שבאהבה" ( סרטו השני בסך הכל) לוקח קלודל צעד אחורה. הוא מיטיב לתאר אוירה של אנשים בעיר קטנה. אבל לסרט אין עליות וירידות, אין רגעים קורעי-לב, או סצינות מפילות מצחוק. זה כמו להסתכל על נוף אירופאי יפה במשך שעה ושלושת רבעי. יפה, אבל עקר.

"השקט שבאהבה" (במקור: "כל השמשות") עוקב אחרי גלריה של דמויות בורגניות בשטרסבורג, צרפת. העיקרית שבהם היא אלסנדרו, אלמן והורה יחיד לבת מתבגרת (ליסה צ'יפריאני. תגלית חמודה ורגישה). אלסנדרו הוא פרופסור למוסיקה עתיקה, איטלקי שגר ועובד זה שנים בשטרסבורג. איתו מתגורר אחיו האנרכיסט-דה-מיקולו. הוא עקר הבית, שעוזר לו לטפל בילדה, ולעשות את עבודות הבית השונות.

הילדה והאח. אם כבר לראות את הסרט, אז בשבילה.