ובלילה (כלומר, בשעות היום המאוחרות)
בנוגע לפסטיבל: בגלל הקורונה, הזמנות כרטיסים התקיימו באינטרנט בלבד, וההקרנות התפרסו על פני מספר מוקדים ברחבי העיר. אני ראיתי סרטים ב להמשיך לקרוא 
כתוב: "בעצב תלדי בנים". "האירוע" בא להראות שגם את החופש של האישה צריך לקנות בעצב. בייסורים. בעקשנות. במסירות. בחמת זעם.
"המהגרים" עושה שימוש בעריכה מעניינת, שלפעמים הולכת אחורה אסוציאטיבית, ולפעמים קדימה, אבל תמיד היא נשארת נאמנה לתודעת הגיבורה של הסרט, אם המשפחה. שתי שאלות עיקריות נשאלות כאן – אחת היא מהו בית, והשנייה היא איך נכון ל להמשיך לקרוא 
כי בתום המערכה הראשונה יש כאן גילוי דרמטי מרעיש. בהתאם לרוח הסרט הכמעט מופנמת, פנלופה קרוז אכן נרעשת בעקבות הגילוי, אבל להמשיך לקרוא 
סיפור משונה על גבר וילדה שרוצים, שניהם, לשים יד על גליל פילם של סרט. לכל אחד סיבה משלו, וזה קשור, הין היתר, לבת של הגבר, אותה הוא לא ראה כמה שנים, והיא מונצחת על גבי הפילם לרגע אחד קצר (מכאן שם הסרט).
ל"עולם אחר" סיפור פשוט למדי: גיבור הסרט הוא מנהל מפעל השייך לחברה שמחזיקה מספר מפעלים נוספים בצרפת. החברה נרכשת על ידי האמריקאים, והוא מקבל משימה: לקצץ בכוח האדם. הוא צריך להכין רשימה לפיטורים, אבל הוא מגלה שמדובר בקיצוץ בבשר החי. הוא מגלה שהקיצוץ הנדרש יפגע לא רק באנשים המפוטרים, אלא ממש ביכולת לעמוד בדרישות העבודה. אבל המנהלים שיושבים בחלונות הגבוהים לא רואים את האדם הקטן בשטח. הסרט הזה הוא על מאבקו של האקזקוטיב לספק את דרישות המנהלים, וגם לצמצם ככל הניתן את הפגיעה באנשים הפשוטים, כמו גם ביכולת העבודה. כמו כן, הוא עובר תהליך גירושין, ובמהלך הסרט מתגלות צרות נוספות גם במישור האישי.
זהו הפיצ'ר השלישי של אפטרי, וב"נס" הוא מציג שליטה מופלאה בקצב הבימוי ובבחירה של דרך הצילום. רוב הסצנות מבוימות בשוטים ארוכים, לאו דווקא וירטואוזים, אבל עם סבלנות ואורך רוח המאפשרים לשחקנים להוציא את המיטב מהסיטואציה. יש כאן בימוי אדיר היוצר כמה סצנות חזקות מאוד, וסיפור שכל הזמן מסקרן אותי לדעת לאיפה הוא לוקח אותי.
וזאת בעיה. כי מדובר גם בסרט מאוד מאוד ארוך. למעלה משלוש שעות וחצי. בגרמנית. מצד אחד, צריך לומר שלא השתעממתי לשנייה, והילדים נעימים, והמורה (מר בכמן משם הסרט) מכיל ואמפטי לכולם, אבל סרט של שלוש שעות וחצי דורש השקעה לא קטנה מצד הקהל, ולי, כקהל, מגיע בתמורה יותר מ"נחמד".
הטריק בסיפורים כאלו, גם אם ראיתי אותם אלף פעם, הוא לגרום לי להאמין לאנשים האלו, לסיפורים האלו. הרי מדובר בסיפור אהבה בין אדם ממוצא מוסלמי לאישה אירופאית (מאנגליה, במקרה הזה. הסרט כאן הוא בריטי). בחוכמה הסרט בוחר בשני אנשים לא צעירים – שניהם באזור גיל ה-50, שניהם כבר עברו דבר או שניים בחייהם, ושניהם נפגשים אחד עם השנייה בנקודה מסוימת בחיים ויוצרים קשר על רקע הכמיהה המשותפת לאהבה.
אז ככה: טרונד גיסקה. הסרט הדוקומנטרי הזה (שאורכו קצת יותר משעה וחצי) סוקר ביסודיות רבה את הקריירה של האיש הזה. אדם שנכנס לפוליטיקה ב להמשיך לקרוא 
איתן 