דוקאביב 2018: ואלס לולדהיים

הסיפור של קורט ולדהיים זכור לי במעומעם כשהייתי נער בשנות ה-80. עכשיו הוא עולה על הבד בסרט שמנסה לתעד את מה שקרה באוסטריה באותו קמפיין לנשיאות. והתוצאה  – סרט שמעורר את הזכרון, גם מעורר מחשבה, אבל סרט קצת ארוך מדי, קצת דידקטי מדי, וקצת חוזר על עצמו מדי.

הטריגר להכנת הסרט הזה, להבנתי, היה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

דוקאביב 2018: אתה מת רק פעמיים

"אתה מת רק פעמיים" הוא סרט מרתק. באמת. רק שאיכשהו לא באמת התרגשתי מכל האירוע הזה.

סיפור של חידה בלשית שהיא כמו חידת הגיון מסובכת. סיפור מדהים שקרה באמת. שני אנשים עם אותו שם, אותו תאריך לידה, אותו מקום לידה, אבל עם תאריכי מוות שונים, ומקומות מוות שונים. זה מתחיל מסיפור של חקירת ירושה, אבל מהר מאוד חשיבותה של הירושה נזנחת, כי החידה התמוהה הזו כל כך משונה, עד שפתירת התעלומה הזו הופכת חשובה יותר, מעניינת יותר. נאצים, יהודים, סיפור אהבה אסור, גניבת זהות, הענקת זהות, חברים, הורים שמתנגדים לסיפור האהבה של הבת על רקע אהבתה לגבר "אסור" – כל הסרט הזה הוא רכבת הרים מטורפת של גילוי אחרי גילוי אחרי גילוי. וזה די מתסכל, כי לפעמים נדמה שאנחנו לומדים עוד ועוד על הדמויות במרכז הסיפור, אבל אנחנו לא מתקרבים ולו במילימטר לפתרון הבעיה.

עוד פרט ועוד פרט מתגלים, עוד אדם ועוד אישה מצטרפים לפאזל המסועף הזה, ודי קל לאבד את הידיים והרגליים. אבל זאת לא הבעיה שלי עם הסרט.  נדמה שהסרט הזה מבקש לנכס לעצמו טון רגשי מאוד, כי יוצרו הוא בן של ניצול שואה, ומאוד אכפת לו מכל הסיפור הזה. אבל נדמה לי ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: אחיות

כשנכנסים לסרט של דנאי אילון, נכנסים לעולם אחר. שונה. לא צפוי. עולם שמצריך כיוון ציפיות מחדש. כי אנחנו בפסטיבל דוקומנטרי. אבל סרטים דוקומנטרים בדרך כלל לא נראים ככה. לא נשמעים ככה. לא מקבלים טיפול של במאית כל כך מיומנת. הסרט הקודם של דנאי אילון היה יפה ומרגש ("הפטריארך". הנה הפוסט שלי עליו, לתזכורת). "אחיות" הוא כבר סרט של מאסטרית. במאית בחסד עליון.

גם הסרט הקודם של אילון היה אנושי וחם. אבל כאן זה כבר סיפור אחר. צילום כל כך יפה, מדויק ומואר באור חם. היופי של חיפה ושל יוון נתפס בעדשה של אילון ושל איתמר מנדס פלור בצורה שגורמת לי להיאנח בהנאה. הסבלנות בעריכה והשילוב של המוסיקה מובילים קצב איטי שמקשיב לפעימות לב הגיבורות. הקלוז אפים של שתי הנשים הצעירות האלו מפעימים. הסרט הזה נראה מתוכנן ויפה כל כך, כאילו היה סרט עלילתי עם שוטינג סקריפט מדויק לכל דבר.

לכאורה, זה עלול ליצור תחושה מלאכותית. למעשה, האריזה הכל כך מתוקתקת הזו מהווה כר רך עליו מניחה אילון בעדינות נפלאה את מערכת היחסים הטעונה הזו בין שתי האחיות. יש כאן סיפור על שתי נשים: שתי צעירות ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: חלקה 35

(שם הסרט במקור: Carré 35)

איזה סרט מעצבן. סרט מלא מעצמו, גאוותן, עם חשיבות עצמית מוגזמת.

יש בסרט סיפור אנושי יפה. מרגש. והוא מספר אותו כאילו זה הסיפור הכי חשוב בעולם. כאילו יש לו חשיבות גלובלית, מעבר להשפעה (העצומה) על המשפחה הפרטית שלו. כאילו אובדן הבת, המוות של אחותו בעודה תינוקת, הוא גם סמל לסוף הקולוניאליזם של צרפת באפריקה, ועוד משהו שהוא רוצה להגיד על החשיבות של האמנות בתיעוד וסיפור הסיפורים שלנו. פומפוזי ובומבסטי מאוד, והכל מהסיפור הקטן והפרטי של משפחתו.

בבסיס הסרט יש סיפור על אשה שהתביישה בביתה המוגבלת, ובמותה המוקדם, והיא מתכסה במסכת שקרים כדי להתכחש למה שקרה, ומצד שני הכאב על המוות של הבת בגיל 3 נשאר גם הרבה שנים לאחר מכן.  סיפור נוגע ללב, כש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: אשה של בית

קשה שלא להעריך את ג'יין ביבי לפי הסרט הזה. היא נחשפת אל מול המצלמה ב"אשה של בית" בצורה נרחבת למדי, מוציאה את כל הלכלוך של חייה אל האור. ובאותה נשימה, יש בסרט הזה משהו שקצת עצבן אותי, הרחיק אותי מהדמות הזו שמובילה את הסרט.

מוצאה של ג'יין ביבי ממשפחה ממוצא גיאורגי מאשדוד. שם הסרט, כמו גם חלק מסוים ממנו, דן בזכויות האשה המקוצצות בתרבות והמסורת הגיאורגית. לא סתם גם מוזכר בסרט שמו של להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: סרט בורקס

איזה סרט טעים.

סיפורה של אימפריה כלכלית עצומה שקרסה. שם שכל ישראלי מעל גיל 40 מכיר, כי כל אחד מתחת לגיל הזה שכח. היה היתה פעם רשת מאפים בשם סמי בורקס. והנה מגיעה הנכדה ומספרת את הסיפור מבפנים.

והיתרון הגדול שלה, מעבר לגישה הישירה שלה לגיבורי הסיפור, הוא הגישה האנושית. האוהבת. הלא שופטת. הנסיון להבין מה קרה שם, איך הגיעו לגדולה, ואיך נפלו – ובדרך, הרבה פולקלור, הרבה אהבה לאנשים, לתרבות, לאוכל שהם ייצרו. צילומי הכנת המאפים יפים יותר מכל סרט פרסומת, והשיחות עם הסבים והסבתות מתובלים בהרבה הומור ואהבת אדם. כמו גם קטעי המקהלה שמבדילים בין פרק אחד לשני, קטעי כבוד למסורת, ואהבה לדור ההורים והסבים, שבנו, וגם הרסו.

כי בחלק האחרון של הסרט אומר הסבא: צריך לדעת לאהוב ולסלוח. וזה הסרט הזה. אהבה לדרך הפלאית כמעט, המהולה בכשרון לאפיה, כמו גם אף מרשים מאוד לעסקים, וסליחה לגאוותנות שהורידה את העסק המשפחתי הזה ביגון שאולה.

זה מדהים לאן הגיעה ההצלחה האדירה של סמי בורקס, והסרט הזה חוגג את להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: המחתרת היהודית

אני מנסה להוביל מהפכה. אני מתפלל שהיא תעבור כמה שיותר בשקט, אבל אני לא משלה את עצמי שזה יעבור בנחמדות שכזו

"המחתרת היהודית" הוא סרט נחמד. וזאת הבעיה המרכזית שלי איתו. במרכזו מעקב אחרי חברי המחתרת היהודית, שבתחילת שנות ה-80 הניעו פעולות נקם בערבים אחרי פיגועים שמחבלים ערבים ביצעו, וגולת הכותרת של פעילותם היתה תכנית ממשית שכבר היתה בתנועה לפיצוץ מקדש אל אקצה. הם נעצרו לפני שהצליחו להוציא אותה לפועל.

במשך כשני שלישים מהסרט, שי גל הבמאי עוקב בעזרת ראיונות עם הדמויות המרכזיות באותה מחתרת ועם בלשי וראשי השב"כ יעקב פרי וכרמי גילון אחרי השתלשלות האירועים בתחילת שנות ה-80. העשיה הקולנועית של החלק הזה משויפת, מקצועית, חלקלקה, מדויקת. ישנם שחזורים שמצולמים ברמה קולנועית מרשימה, כאילו מדובר בהפקה מתוקצבת היטב, מצולמת כמו סרט עלילתי לכל דבר. ישנה מוסיקה דרמטית מאוד, מוגזמת אפילו. יש תוספות של עזרים טכניים כדי לחבר את פיסות החקירה. הכל יושב במקום בצורה מרשימה מאוד.

אבל זאת גם הבעיה של הסרט. כי מדובר כאן ב להמשיך לקרוא