הארוחה: הביקורת

לכאורה הכול ממש בסדר בסרט הזה. יש כאן שני סיפורים על שני זוגות שערוכים בקצב טוב. עריכת הסרט יודעת להתחיל לאט ובהדרגה להפגיש את סיפורי הזוגות האלו כך שהעניין הדרמטי יצטרף אל הקצב. יש כאן שני שחקנים טובים (בתפקידים שדוברים ישראלית רוסית) ושני שחקנים פחות טובים אבל מחוזקים בשחקן אחד ותיק (ישי גולן, בהופעה בטוחה בעצמה, אבל גם כזאת שמשמשת כקומיק ריליף חביב של הסיטואציות, גם אם לא ממש צריך אתנחתות קומיות), יש עיצוב אמנותי מרשים וסיפור שיש לו משהו להגיד על הניצול של אנשים מהמעמד הכלכלי החלש יותר בידי העשירים.

לכאורה, כמו שאמרתי, הכול עשוי כהלכה בסרט הזה. לכאורה. כי הסרט הזה ממש לא עובד. לדעתי, בגלל עבודת בימוי רשלנית. אולג לוין ויוליה טגיל, בתפקיד הזוג שנאנק תחת מעמסה כלכלית, יוצרים דינמיקה נעימה ואוהבת. קל להאמין לאהבה שלהם, קל להתאהב בשני האנשים האלו. כדרכם של אנשים מהמעמד הנמוך, הם מורידים את הראש, סופגים עלבונות, וממשיכים. אבל יש סף שבירה. ומאוד יפה לראות את הסף הזה אצל שני השחקנים האלו.למולם מציב הסרט הזה זוג עשיר. וכאן הרגשתי ש

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם: הביקורת

הסרט הזה עם השם הקצת ארוך הוא טעם נרכש. לוקח זמן להסתנכרן אליו. לוקח זמן אפילו להבין מה המכניקה של הסרט הזה. זה הרי סרט בתוך סרט בתוך סרט. סוג של צ'רלי קאופמן בעברית. לוקח זמן להחליט אם אני אוהב את זה או לא. מבין את זה או לא. מתרגש מזה או לא. ואיכשהו, אחרי כרבע שעה-עשרים דקות אני חושב שכן, אני אוהב את זה.

כי דני רוזנברג, הבמאי-תסריטאי, שם את הנשמה שלו כאן. מאחורי הרבה דלתות והסתרות, שם נמצאת האמת. כי מה זה סרט קולנוע? זה שחקנים משחקים תסריט. זה במאי וצלם שמפרשים תסריט. אבל התסריט נכתב על ידי תסריטאי שחי באמת. והוא שואב את החומרים שלו מחומרים שקיימים באמת. והסרט שיוצא בסוף הוא עיבוד של האמת. אבל בדרך מאבדים חלק מהאמת. או שאולי דווקא אותו חלק מהאמת שלכאורה אנחנו מאבדים מתחדד, הופך להיות ברור יותר.

ומה שנשאר בסוף הוא חומר מצולם. סרט. גלעד זיכרון. ואולי זוהי המטרה של דני רוזנברג בסופו של דבר: להנציח את אבא שלו הגוסס לפני שהוא עובר מן העולם. וכל הסרט הזה הוא סוג של חיפוש אחרי האבא האמיתי שלו. הכועס והמאוכזב, כמו שהוא מוצג במציאות, ואולי גם זה המכיל והאוהב למרות הכול, כמו שמרק רוזנבאום (בהופעה נהדרת) מגלם אותו בסרט שבתוך הסרט. רוני קובן (ליהוק מפתיע) מגלם ברגישות נהדרת את הבמאי עצמו, ונועה קולר מגלמת את בת זוגתו. כולם כאן עושים עבודת קודש ממש, מתמסרים לחלוטין לחזונו של רוזנברג, לחיפוש שלו אחרי האמת של אביו. ולמרות שהכול, לכאורה, מצולם, הדמיון עובד כאן שעות נוספות. כמה סצנות יפהפיות כאן רק מתארות מה יצולם בעתיד, בסצנה דמיונית, וההתלהבות ממה שיקרה מידבקת. וכך יש כאן סרט על אבא, וסרט על במאי שמביים את אבא שלו, וגם את הסרט שהבמאי שבתוך הסרט מביים.בנוסף יש

ליידי עמר: הביקורת

"ליידי עמר" היה חלק מתחרות פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע בשנת 2021, אבל רק עכשיו הוא מגיע להקרנות מסחריות (סוג של) בסינמטק תל אביב. וזה לא סתם. מדובר בסרט עם סיטואציה בסיסית מרתקת, ואפילו עם מחשבה מרתקת מאחוריו, אבל הבעיה היא שהמחשבה היא לא מאחוריו, אלא ממש מולך, ישר בפנים.

אז אישה נחטפת ברחוב. החוטף מביא אותה אליו הביתה באיזשהו מושב מרוחק. הוא אומר לה: את אימא שלי. היא אומרת לו: לא אני לא. ומכאן נפרסת מלחמת מוחות הנמשכת סרט שלם. בנוסף, חוץ מהסצנה הראשונה והסצנה האחרונה, כל הסרט מתרחש בלוקיישן אחד, ביתו של החוטף. הסרט הזה מוצא פתרונות יפים ויצירתיים כדי להפוך את הסרט הזה לקולנועי. סיטואציה בסיסית מסקרנת עם כיסוי קולנועי מניח את הדעת. הכול מוכן לחוויה מותחת ומעניינת. הבעיה היא ש"ליידי עמר" עוזב מהר מאוד את

אל תחכי לי: הביקורת

לפני בערך 8 שנים ראיתי סרט של במאי שלא הכרתי שנקרא דני רייספלד. מאוד אהבתי את "פנתר לבן". סרט שהיה לכאורה סרט בורקס נוסחתי הכניס אל תוך הצפוי הרבה מציאות מפחידה. מציאות של אלימות ושל גזענות.

8 שנים בערך לקח לרייספלד לעשות את הסרט השני. באתי אליו מלא ציפיה. אבל הפעם התאכזבתי. אני חושב שרייספלד הפעם טעה בשיקול הדעת. גם הפעם רייספלד מסתובב במילייה האלים, אבל מתוך חשיבה מסחרית, ומתוך רצון להגיע לקהל הצעיר, הוא מעדן מאוד את האלימות, עוטף אותה בהרבה צמר גפן. במקום להסתכל לאימה בלבן של העיניים, כמו שהוא עשה ב"פנתר לבן", הוא לוקח הרבה צעדים אחורה. וכך, למשל, בסצנת השיא בסוף הסרט, וגם בכמה סצנות במהלכו, רייספלד מפנה את המבט מהיריות. מצלם אותן מחוץ לבניין. הטעות העיקרית של רייספלד, לדעתי, היא לרכך את הסרט. הוא רוצה לשנות, להזהיר את קהל הצופים, ובעיקר את הנוער, מתוצאות האלימות. אבל איך אני אזהר ממשהו שאני לא רואה? ממשהו שאני לא מרגיש?

ועוד למשל: הפעם הוא מלהק לתפקידים הראשיים שני כוכבני נוער. אני בן 49. אני לא יודע מי זה טיילור מלכוב (אה, זאת בכלל בחורה?), ומי זה עומר חזן. אני מניח שאנשים שהגיל שלהם חצי משלי יודעים טוב מאוד מי הם האנשים האלו. לפי מה שראיתי ב"אל תחכי לי", הם אנשים יפים מדי, ושחקנים לא מאוד טובים. דוגמנים שתפקידם לשים את השם שלהם על פוסטר הסרט כדי למשוך קהל (ואני, מה אני יודע. אולי הקהל עוד יימשך), אבל אני לא מאמין לאף מילה שיוצאת להם מהפה. דמויות פלסטיק משחקות אהבת פלסטיק בסרט שאמור להיות קשוח אבל הופך גם הוא לפלסטיק.אבל לא הכול רע. יש ב"אל תחכי לי" גם

ויהי בוקר: הביקורת

כבר למעלה משנה שאני מסתובב בהרגשה ש"ויהי בוקר" הוא אכן סרט יפהפה, אבל הוא מקבל יחס הרבה יותר מדי מוגזם מכל הסביבה שמקיפה אותי. לטעמי זה בהחלט סרט יפה, אבל הוא ממש לא יצירת מופת. בהתרשמות הראשונה שלי כתבתי קצת על הדברים הטובים יותר ופחות בעיניי בסרט הזה, ולקראת עלייתו להקרנות מסחריות צפיתי בסרט שוב, והיתה לי את אותה הרגשה, אם כי, מסיבות קצת שונות הפעם.

"ויהי בוקר", לטעמי, הוא דיון ארוך, אינטליגנטי, ורב שכבתי בנושא התנגדות אקטיבית מול התנגדות פסיבית. בפעולה אלימה ופיסית, או בעמידה נחושה על דעתך, אבל בלי להפעיל נשק חם או קר. וכך צבא הגנה לישראל מחליט לסגור קבוצה גדולה של אנשים בתוך כפר, בסוג של מצור, ללא סיבה נראית לעין, וללא תאריך יעד לסוף המצור. פעולה שרירותית ומכעיסה. אז אנשי הכפר יכולים להפגין ולצעוק, או לחכות שהעננה הרעה תעבור.אז הם תוהים בינם לבין עצמם האם ה

תמונת הנצחון: הביקורת

נתחיל מהסוף: כן, זאת הפקת פאר. ממש. משהו שלא נראה כמוהו בארץ זה זמן רב. אולי אף פעם. צילום מרשים מאוד, בימוי התרחשויות של במאי מיומן שיודע לעשות סדר בבלגן העצום של המלחמה – יש כאן סרט מאוד יוצא דופן מבחינת גודל.

אבל מבעד לערפל המלחמה (ויש כאן הרבה עשן ערפילי והרבה מלחמה) אני מתחיל לתהות מהי התכלית של תמונת הנצחון? וכאן העניינים מתחילים להסתבך. כי מה שאני מבין מהסרט הזה הוא סוג של הצהרה של אבי נשר: תשמעו, אנחנו נלחמנו כל כך הרבה כל הזמן בינינו לביו עצמנו, בין ימין לבין שמאל, עד ששכחנו מהו הבסיס לקיומנו כאן. שכחנו למה המדינה הזאת קמה בכלל. אנחנו כבר לא ידעים מה זאת ציונות.

כן, "תמונת הנצחון" הוא סרט פטריוטי. סרט שמהלל את הגבורה היהודית, והופך את הנוכחות הערבית באזור לסוג של ישות של רשע. דווקא בזמן ש

פסטיבל חיפה 2021: הבית ברחוב פין

עמיר מנור עשה לפני כמה שנים סרט קטן, צנוע, וחביב שנקרא "חיותה וברל". עכשיו הוא חוזר עם פרויקט הרבה יותר שאפתני, אבל מנור הוא כנראה צנוע מיסודו, והגישה הזאת שלו לטעמי הורגת את הסרט.מנור כנראה רצה להימנע מפורנוגרפיה של הסבל, אז הוא נמנע ככל יכולתו מהצילום של הזוועות. כמעט כל הסצינות בסרט מצולמות מ

פסטיבל חיפה 2021: ויהי בוקר

זוכרים את "ביקור התזמורת"? הסרט האנושי והמקסים ששבה את לב העולם? ערן קולירין, היוצר של "ביקור התזמורת", עשה ב-14 השנים שעברו מאז רק שני סרטים: "ההתחלפות" המוזר והמהנה (אבל גם המנוכר שלא ממש התחבר לקהל), ואת "מעבר להרים ולגבעות", שבו ניסה להיות יותר פוליטי, בהצלחה חלקית בלבד לטעמי (ושוב, מבלי ליצור קשר עם הקהל).

עכשיו חוזר קולירין עם סרט שהוא, להבנתי, סוג של נסיון ליצור "ביקור התזמורת 2". גם כאן, כמו שם, קבוצה של אנשים תקועים במקום אחד בגלל אילוץ. גם כאן, כמו שם, המצב שנכפה עליהם מכריח את האנשים לתקשר, להיפתח, לדבר כמו שלא דיברו כבר הרבה מאוד זמן. ופה, כמו שם, זה יוצר רגעים קולנועיים יפהפיים ומרגשים. ובכל זאת, כדרכו של כמעט כל סרט המשך, המקור הרבה יותר טוב.יש משהו מוזר בדרך ש

פסטיבל חיפה 2021: אבו עומאר

אני לא יודע מי זה רוי קריספל. לא ראיתי בעבר סרטים שהוא עשה. במאי אלמוני. אז עם רצון לעשות לו הנחה, אני אומר שיש כאן דווקא סרט מעניין.

כי כן, יש הרבה דברים מאוד בוסריים וגם בעייתיים בסרט הזה. אבל הלב של קריספל במקום הנכון. הכוונה טובה. ואם באים לסרט הזה בלב פתוח, מתוך נכונות לעשות הנחה (גדולה מאוד) לבמאי מתחיל, אפשר למצוא גם דברים טובים גם כאן.

בבסיס, יש כאן רעיון מעניין: סרט מסע כמעט סוריאליסטי במקום החם הזה שנקרא ישראל/ פלסטין. ההשפעה של הפוליטיקות הגדולות על האדם הקטן יוצרת מצבים אבסורדיים, אכזריים לפעמים. אז קריספל מסובב את שני הגיבורים שלו – אחת ישראלית, השני פלסטיני, מסביב למדינת פלסטין שעוד לא קמה, מבקש למצוא פרצה. ובינתיים – החום המעיק של המקום הזה, חום ללא אנושיות, חום מלא שנאה וגזענות. ואולי יש בכל זאת אפשרות לחמם את היחסים. לקרר קצת את קדחת השנאה (יש הרבה קרח בסרט). אשה אחת שכן מנסה לעזור. אולי בכל זאת אפשר להבקיע סדק בקיר הזה.

אבל הדרך שבה

פסטיבל חיפה 2021: תוכנית א'

כתבתי כבר כמה פעמים שאני מחבב את דרך החשיבה של האחים פז. הם חושבים מסחרי, אבל יודעים לגעת בנושאים רציניים מבלי להוזיל אותם. כבר כמה פעמים שהם עושים סרטים באנגלית, מתוך צורך מסחרי בינלאומי אני מניח, אבל זה לא הפריע לי יותר מדי בפעמים שעברו.

עד הפעם.הפעם זה לא עובד. בכלל. נדמה לי שהפעם האחים פז עשו סרט שהוא כל כך לפי הספר, כל כך מסחרי בעשייה שלו, עד שבא לי להגיד: כבר לא עושים סרטים כאלו. וטוב שכך.

הסיפור שהסרט הזה מספר התרחש באמת בסוף מלחמת העולם השניה: קבוצה של יהודים תכננה את ה