המנצחת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Divertimento)

כשהטריילר של הסרט הזה הפציע על מסכינו לפני כמה שבועות, ההתרשמות שלי היתה שמדובר בסרט נוסחתי על מישהי מהפרברים שמצליחה כנגד כל הסיכויים. חשבתי להימנע. ואז, ברגע האחרון, הבחנתי בשם הבמאית: מישהי בשם מארי-קסטיל מנסיון שער. נזכרתי שלפני כמה שנים ראיתי סרט בבימויה שאהבתי. גם שם היא לקחה נושא קצת בנאלי (מורה מלאת השראה שמצליחה לחנך כיתה של מופרעים) והזריקה לשם הרבה אותנטיות, תבונה, ולב, והפכה אותו לסרט יפה ומעניין.

אז בכל זאת הלכתי לראות. ולא התחרטתי. גם כאן מדובר בסרט יפהפה, ועם זאת, יש כאן כמה החלטות שמונעות מהסרט הזה להתרומם באמת.

הסרט הזה, "המנצחת", מדבר בעצם על התשוקה שיש לנו לאיזשהו משהו בחיים. על האומץ ללכת עם התשוקה שלנו. במקרה של גיבורת הסרט – מוסיקה. "המנצחת" הוא, למעשה, סרט בלי סיפור, כמעט. וזהו היתרון הגדול שלו, כמו גם החיסרון שלו. מארי קסטיל מנסיון שער עובדת כאן מאוד קשה כדי להכניס אותי אל תוך עורה של גיבורת הסרט. בעזרת צילום מואר בצבעים חמים, עיצוב תלבושות שמשלב בין פשטות שכונתית לבין סטייל מכובד, שחקנית נבונה ורגישה (ולא מוכרת) בשם אולאיה אמאמרה המתמסרת כל כולה לחזון של היוצרת ונסחפת (וסוחפת אותי איתה) אל עולם המוסיקה (למרות שאני לא ממש אוהב מוסיקה קלאסית, אני כן יכול להעריך ולאהוב אנשים שאוהבים מוסיקה כזאת. וזה "המנצחת"), אבל בעיקר שער יודעת לצלם ולתאר עולם שכולו צלילים מוסיקלים. גם מה שאינו מוסיקה. גם צליל של בחישה של תבשיל במטבח מוסיף לקצב המוסיקלי. גם נקישות גלגלי הרכבת על הפסים הם חלק מהמוסיקה של העולם. גם האותיות הגרוניות של שפות ים תיכוניות הם חלק מהמוסיקה של העולם. גם אורות העיר בלילה הם תפאורה נוצצת לחלום המוסיקלי של הגיבורה.

הסרט הזה הוא קונצרט של החיים, והוא סוחף ומרגש כי הוא הופך את כל התשוקה של הגיבורה לתשוקה שלנו. את האהבה שלה לאהבה שלנו.אבל כאן מגיע גם החיסרון של הסרט. כי עם כל ההבנה לכך שמוסיקה היא חייה, חייב להיות גם משהו מעבר. ובסרט הזה פשוט אין. למשל: יש רגע בו היא אומרת לאחותה (בגילומה של לינה אל ערבי, הנותנת קונטרה מקסימה לאמאמרה): זה לא הזמן להתאהב. אחותה עונה: מתי הזמן? אחרי הבגרות? אחרי הקונצרט הראשון? השני? ואני מוסיף: איך את יכולה לנצח על רומיאו וג'ולייט אם לא חווית אהבה בעצמך?

צריך קצת עולם חיצוני. בכל זאת. אבל הסרט הזה מתמסר כולו למוסיקה (ועושה את זה באהבה גדולה שגורפת אותי לגמרי לעולם הזה), אבל הוא מתעלם בבוטות מכל השאר. והמעט שיש כאן בכל זאת לא ניתן לקרוא לו תסריט. יש רגע, למשל, עם אחד הנגנים שבו הוא מדבר על אבא שלו, מה שמוביל לסצנה יפה אבל לטעמי תימהונית במרכב הכללי של הסרט המתרחשת בבית כלא. נילס ארסטרופ ("נביא") הוא שחקן גדול התורם כאן מנוכחותו המרשימה, אבל אין לו באמת דמות לשחק. וכל השאר הלועגים למנצחת מכל מיני סיבות (כי היא אישה, וכי היא מזרחית, וכי היא באה מהפרברים, וכי הרקע שלה עני) – כל אלו נטולי קונטקסט ספציפי של דמות ספציפית. כן, זה ברור שבתור אישה מזרחית בשטח אליטיסטי היא תשמע הערות כאלו על בסיס יומיומי, אבל כחלק מסיפור של אישה ספציפית אני צריך התמודדות עם עלבון ספציפי של דמות ספציפית. אפילו התחרויות השונות לא נמצאות כאן בסיפור. אין הכנה לתחרות, שלבי התחרות, ניצחונות או הפסדים.

הסרט הזה לא מספר סיפור. הוא מתאר מצב, ועושה את זה באהבה גדולה ונפלאה, אבל חבל שאין הכוונה של דרך המסע שהדמות הזאת עוברת. ה"בולרו" שממסגר את הסרט הזה הוא יצירה של קצב מעגלי ורפטטיבי ההולך ומתגבר, ושער עושה בו שימוש אפקטיבי ומרגש, רק חבל שבתוך המעגלים האלו אין מקום ליותר פרטים, יותר דמויות מאופיינות, יותר בשר לסיפורי משנה (עוד למשל: דמות של נערה עם פיגור שכלי הנמשכת לנגינה. יש רק כמה רגעים איתה, ומה שהיה יכול להיות סיפור מרגש בפני עצמו נשאר כאן רק ברמת ההערה הזניחה).סרט יפה, באמת, ומרגש באמת, אבל אני לא יכול שלא להרגיש החמצה על כך שהיה יכול להיות יותר טוב, אבל שער אולי ויתרה מראש.

הערה קטנה1: הסרט מתחיל ב-1985, בנגינת ה"בולרו". אם שער היתה הולכת רק שנה אחת אחורה, היא היתה יכולה להתחיל עם הקטע המפורסם הזה, גם הוא "הבולרו", אבל עם קונטקסט יותר מדויק.

הערה קטנה2: אריאן אסקריד, ששיחקה בתפקיד הראשי של המורה בסרט הקודם של שער, מפציעה כאן בחטף ללא מילים לשנייה וחצי בערך. מצד אחד, מחווה יפה, ומצד שני, עוד דוגמא לסיפור של דמות צדדית שחסר כאן.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il