תראו מה זה: סרט שבמרכזו מדובר על פרשת נח והמבול עולה על המסכים ביום הכי סוער בשנה.
לפני כמה חודשים התכתבתי במייל עם הבמאי של "מבול", גיא נתיב. זה היה אחרי שראיתי את הסרט בפסטיבל חיפה. אני חשבתי שזה היה הזמן המושלם להוציא את הסרט למסכים: לאחר הזכיה שלו בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל, וקצת אחרי שמיכאל מושונוב זכה בפרס אופיר על משחקו בסרט הזה. הרגשתי שמדובר בסרט קומונקטיבי שעלול לאבד מומנטום וקהל. נתיב ענה לי שהוא ושותפיו להפקה מרגישים ש"מבול" הוא סרט של חורף (מה שנכון), והם מתכננים להוציא אותו בפברואר, שיא החורף. בנוסף, הם ניסו להתקבל לפסטיבלים בחו"ל (וגם הצליחו. הסרט הוקרן באחד הפסטיבלים החשובים בעולם, פסטיבל הקולנוע בברלין, וגם זכה שם בפרס). מאז תאריך ההוצאה למסכים נדחה שוב, ועכשיו הוא סוף סוף מגיע. אני מאוד מקווה שההחלטה להוציא אותו במרץ, באויר שריק לחלוטין מסרטים ישראלים (אבל מלא בסרטי אוסקר משובחים: "ברבור שחור", "נאום המלך", וגם "קר עד העצם"), אכן תתברר כמוצלחת. לאחר שצפיתי בסרט בשנית לאחרונה, שבתי ונוכחתי שמדובר בסרט עדין, רגיש ומרגש, שאמור לסחוף בקלות קהל.
יואב רוטמן ומיכאל מושונוב ב"מבול"
ההתמקצעות של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון מרשימה בכל קנה מידה, אבל בשנה-שנתיים אחרונות קמה ריאקציה למיין-סטרים הישראלי. ריקאציה שמאסה בדרמה המשפחתית המשובחת-אך-סטנדרטית. הריאקציה הזו הביאה למסכים סרטים שניסו לעשות משהו אחר, אבל עדיין ללא הצלחה: "קירות", "כלבת". גיא נתיב חוזר לבסיס: הוא מביים דרמת משפחה סטנדרטית, אבל הוא עושה זאת בכישרון מרשים, ובאיפוק מפתיע ויוצא דופן.
נתיב הוא בוגר "קמרה אובסקורה" בתחילת העשור. מאז הוא עשה סרט אחד בשיתוף עם חברו ארז תדמור שנקרא "זרים". שיטת הבימוי המשוחררת של הסרט ההוא ניערה את האבק מהסרטים הפוליטיים, ויצרה סרט יפה על הקונפליקט כפי שמשתקף ביחסים בין שני אנשים. תדמור עבר מאז לבימוי משותף עם שרון מימון של הלהיט "ספור גדול", ונתיב פנה להרחבת היריעה של סרט הגמר שלו, שגם הוא נקרא "מבול". שותפתו של נתיב לעשייה, נעה ברמן הרצברג, כתבה תסריט יפהפה, שמתפתח בהדרגה ויוצר קצב פנימי אמין, והליהוק מילא את הדמויות הכתובות בחיים בשר ודם. לבסוף, נתיב הוסיף את הטאץ' שלו, מאופק באופן מפתיע, ורגיש ומדויק בקצב, בצילום, ובבחירת המוזיקה.
"מבול" מספר את סיפורו של יוני, ילד בן 13, שנמצא במהלך ההכנות לעליתו לתורה. אחיו האוטיסט מגיע במפתיע הביתה, לאחר שהמוסד בו שהה נסגר עקב בעיות תקציב, והמשפחה, שמראש היתה מפורקת ולא הרמונית (היחסים בין האב שהורס את עצמו מבפנים והאם הגננת קורקטיים, ולאם יש רומן מהצד) מסתבכים עוד יותר. את הסיפור העצוב הזה מביא נתיב למסך מבלי לעשות אותו "כבד". הדבר קורה בגלל הבימוי השקול, והמשחק הנהדר של כל הקאסט, שכולל את צחי גראד, מיכאל מושונוב (נפלא בתפקיד האוטיסט. נקי ממנייריזם, ומאוד שונה ממה שהוא עשה ב"בנא"), התגלית הנפלאה יואב רוטמן בתפקיד הראשי, והופעות אורח מלבבות של שמיל בן ארי, יעקב כהן, אסתי זקהיים, דני שטג, ויורם טולדנו (שחקן נהדר, שגיליתי רק באחרונה, עם הופעתו בסדרת הטלויזיה "תמרות עשן"). בנוסף יש לציין את ליר כץ הצעירה והמצוינת. היא היתה חמודה בתפקיד ביתם של דני גבע ואפרת בן צור ב"פרשת השבוע" של רני בלייר, וב"מבול" היא ממש משחקת, ומוכיחה שהיא מתבגרת יפה והופכת לאדם נבון ורגיש, הרבה יותר מסתם "חמודה". הפתעת הליהוק הגדולה ביותר היא רונית אלקבץ, שידועה בתור הדיווה הגדולה מהחיים. אלקבץ מעולם לא היתה עצורה ומאופקת כמו ב"מבול", והדבר יוצר מספר סצינות מרגשות מאוד (למשל, הסצינה שבה היא רוחצת את מושונוב).
נתיב גם השכיל לבחור אתר צילום ליד הים, ולכל אורך הסרט נוצרת תחושה של עולם ספיציפי מאוד, ישראלי מאוד, ועם זאת אוניברסלי ומובן לכולם. "מבול" הינו סרט שאמור לתקשר ולרגש כל אדם בכל מקום בעולם. אבל ראשית כל, הוא אמור לעשות את זה במגרש הבית – המסכים הישראלים. בסוף 2010 עלו על המסכים בארץ לא מעט סרטים ישראלים, רובם טובים, אבל נכשלו. נוצרה הרגשה שלמרות שהעשייה הקולנועית לא ירדה ברמה, לקהל קצת נמאס. אני מקווה שה"צום" שנכפה על הקהל מסרטים ישראלים בחודשיים-שלושה האחרונים יריץ את ההמונים לאולמות, כי "מבול" הוא סנונית ראשונה במה שנראית כשנה עשירה בקולנוע ישראלי חדש ומרגש. ומגיע לו שיצליח, ושיוכיח ששנת 2010 היתה רק נסיגה זמנית.
איתן ווייץ
איתן 