פרסי אופיר 2016: שבוע ויום

ואז, מסרט שלא ידעתי עליו כלום, הפך "שבוע ויום" למאמי הבינלאומי, לסרט שכולם אומרים עליו שהוא פוצי-מוצי, ומה-זה חמוד. ואז גם התחלתי לפתח ציפיות מהסרט הזה. ציפיות כאלו, ש"שבוע ויום", לצערי, לא עומד בהן. ועם זאת, אם לא הייתי יודע על הסרט הזה דבר, הייתי גם אני חושב שהוא מה-זה חמוד ופוצי-מוצי. רק אני לא בטוח שהייתי חושב שזה הדבר הכי טוב שראיתי.

ומצד שני, יש לי נקודת ייחוס די ישירה לסרט הזה. כי אני מחשיב את עצמי גבר רגיש. שלא מתבייש להראות את הצד הרך שלו. הצד הזה שכל השאר מגחכים עליו. "ריגשי", קוראים לזה בזלזול. כאילו שזה מגונה להזיל דמעה. ובא הסרט הזה ואומר: אתם יודעים מה, גם לאנשים הציניים האלו, שמלגלגים על הרגשנים, גם אצלם, עמוק בפנים, מסתתר אדם רגשן, שלא יוצא החוצה רק בגלל שהחברה קובעת שזה מגונה. והסרט הזה הוא על התהליך שבו אדם כזה מפשיר, נכנס פנימה אל תוך עצמו ומוצא בעצמו את הנקודה הרכה, האנושית שלו.

מטבע הדברים, הסרט הולך לנקודת הקיצון: אדם בסוף ימי האבל שלו על מות בנו. הוא לא נראה אבל. רק עייף. והוא עושה כל מיני דברים שנדמים לא אופיניים לאנשים שאיבדו את היקר להם מכל. שי אביבי, כבר מהסצינה הראשונה, מפצה על חוסר בעצבות בכך שהוא בעצם חי בווליום יחסית גבוה (יחסית למצב שבו הוא אמור להיות). כבר מהסצינה הראשונה הוא מכסח את הצורה ליריבים שלו בפינג-פונג (היריבים הם ילדים). ואז הוא מתחבר עם הבן המתבגר של השכנים, כדי שיסביר לו איך לגלגל ג'וינט (ואני, שמעולם לא עשנתי, לא סיגריה ולא ג'וינט, אחת הבדיחות המרכזיות של הסרט עברה לי מעל הראש). ויש עוד כמה דמויות משנה בסרט, כולן מייצגות את החיים כפי שלכאורה נכון לחיות אותם, וגיבורנו מורד.

הבעיה שלי היא שנדמה לי שמדובר בסרט קצר שהתרחב לארוך יותר בצורה לא הכי טבעית. מוסיקת רוק מהווה כאן מוטיב חוזר של שחרור, רק שהיא חוזרת יותר מדי פעמים. איכשהו הרגשתי שהסרט מסתובב סביב עצמו במעגלים, ולא באמת מתאר תהליך של היפתחות. הילדה בהוספיס, החתולים, השכנים, הבן של השכנים – יותר מדי אלמנטים מקיפים מסביב שהם בעצם כולם אותו דבר – דוגמאות של חיים בשביל האיש האבל, כדי שהוא יוכל סוף סוף להתחבר לעצמו, להוציא את הכאב, ואז לחזור לשגרה. אבל כולם אותה דוגמא, בסופו של דבר. אם אלו השכנים, שמתרגשים מאוד בזמן קיום יחסים, או ילדה קטנה שבאמת אכפת לה מהשמיכה האבודה של הבן המנוח. כולם מקיפים את גיבור הסרט, אבל מפזרים קצת את התסריט.

ועם זאת, צריך לציין שניים שבכל זאת הופכים את הסרט הזה לחווית צפיה כדאית (מלבד כמובן, שי אביבי הנהדר בתפקיד הראשי): יבגניה דודינה, בתפקיד בת הזוג, מצוינת כאשה פשוטה, שניכר שעברה הרבה בשבוע האחרון. ניכר עליה שהיא בכתה כל כך הרבה שכבר לא נותר בה כוח, לא נותרו לה דמעות. היא כבר מוכנה לחזור לחיים. והכימיה שלה עם שי אביבי נפלאה. דודינה היא שחקנית ותיקה שמצוינות היא השם השני שלה. ב"שבוע ויום" היא שבה ומוכיחה שזה נכון.

ומי שעשה לי את הסרט הוא שחקן ותיק ומוכר שמופיע כאן בערך חמש דקות: אורי גבריאל. בתפקיד פצפון, ועם הברקת בימוי מופלאה שמגישה את הסיפור שלו בדרך לא קונבנציונלית, גבריאל פותח לי את בלוטת הדמעות בהופעה רגישה במיוחד. הוא מהווה דוגמא של רגש לדמות הראשית, דמות להסתכל בה ולהבין את היגון, שהוא לא רק שלו, ובאותה מידה, זהו הכאב הפרטי שלו, שהוא חווה אותו בצורה ייחודית. ודרך הדמות החד פעמית הזו של גבריאל, אביבי מצליח להביע רגש, סוף סוף. תחשבו על יגאל הנאצי כאיש רגיש ותבינו כמה מגוון השחקן הנהדר הזה, אורי גבריאל.

אז אולי אפשר היה לכווץ את הסרט הזה, לנקות ממנו כמה אלמנטים, ולקמץ במוסיקה, אבל כמו שהוא, הוא אכן סרט חמוד ויפה (ולקראת סופו גם מאוד מרגש), רק פחות מלהיב ממה שגרמו לי להאמין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il