קשה לדבר אחרי "אבינו". קשה למצוא מילים. קשה לנשום. הסרט החדש של מני יעיש משפיע עלי ממש פיסית. תוך כדי הצפיה, ואחריה. סרט אלים, גם בפיסיות שלו, וגם בחיי הרוח שלו. סרט קודר, למרות שהוא צבעוני מאוד. סרט חכם, מרגש, סוחף, אפילו מטלטל.
אני חייב להגיד שלא אהבתי את הדקות הראשונות של הסרט הזה. כל הסיקוונס הזה של ההתחלה, זה שמגיע לפני ששם הסרט מופיע, הסיקוונס הזה הוא עממי במובן הרע של המילה, עם סלואו-מושן, מכות, צבעים משתוללים, מוסיקה מזרחית רועשת, משהו שחוגג אלימות בכיף, בסבבה. ואני לא אוהב סרטים כאלו, שחוגגים אלימות.
אבל "אבינו" הוא סרט ערמומי. כי לקטעים האלו, שלכאורה חוגגים את האלימות, יש תפקיד קריטי בהתפתחות הדרמה ו להמשיך לקרוא ←
אבל "אבינו" הוא סרט ערמומי. כי לקטעים האלו, שלכאורה חוגגים את האלימות, יש תפקיד קריטי בהתפתחות הדרמה ו להמשיך לקרוא 
איתן 