המתנחלים: הביקורת

אני זוכר את התקופה של רצח רבין כתקופה מדכאת במיוחד.

אני זוכר את התקופה של ההתנתקות כתקופה עמוסת יצרים.

אני זוכר את התקופה של האינתיפאדה השניה כתקופה שגרמה לי להרגיש נצור ומאוים באופן מיידי.

אני זוכר את החיים במדינה הזאת שלי, מדינת ישראל, כחיים רווי אמוציות, ויכוחים פוליטיים משולהבים, חיים שבהם הפרטי משולב עם הציבורי, והכל נדבק ביחד בעזרת דבק רגשי.

וזה מה שחסר בסרט הזה, "המתנחלים". רגש. אמוציונליות. משהו שיחייה את הסיפור הזה של המתנחלים, יתן לו תוקף של משהו שהוא מעבר למאמר אקדמי. כי את תופעת ההתנחלות קל להסביר בצורה נהירה, ואת זה הסרט הזה עושה טוב מאוד, אבל רגש הרבה יותר קשה להסביר, וכך יוצא שהסרט הזה מאכזב קולנועית, וגם חד מימדי ואפילו מכעיס.

כי בתור תכנית תחקירים, או איזושהי הרצאה אונירסיטאית, "המתנחלים" הוא מסמך מרשים מאוד. יסודי מאוד בהיקף שלו, מקצועי מאוד בתחקיר, ואפילו משתמש מדי פעם בעזרים ויזואלים מרתקים. איורים ממוחשבים של גבולות מדינת ישראל, ארץ ישראל, השטחים, הקו הירוק, ועוד כהנה וכהנה מושגים – הכל מאויר בצורה מרשימה ומאירת פנים. הבמאי הלך לתחילת הסיפור עוד לפני מלחמת 1967 ומגיע עד לימינו אנו, מקיף אותו מכל הכיוונים, שמאל וימין, בינלאומי ולאומי, פוליטי ופרטי, שואל שאלות אינפורמטיביות ואינטלגנטיות (בדרך כלל) – בקיצור, עושה עבודה מקיפה ויסודית שמנסה וגם מצליחה להסביר את הסיפור של המתנחלים בצורה נהירה ומעניינת.

אבל זה לא סרט קולנוע. לפעמים יש קו דק בין ההגדרות של מהו סרט קולנוע, ומהי כתבת תחקיר. אני חושב ש"המתנחלים" נותר בצד ה