את הסרט הזה ראיתי לפני יותר משנה במסגרת הפסטיבל הצרפתי. כתבתי עליו כבר אז, ואפסנתי את הפוסט הזה בתיקיית "טיוטות", כי ידעתי שהסרט עומד להיות מופץ מסחרית בישראל. אבל המפיץ הישראלי נמלך בדעתו, והחליט לוותר, והסרט הזה נשאר נסתר מעין ישראלית במשך יותר משנה, דבר משונה ומוזר, מכיוון שלא מעט מסרטיו של פראנסואה אוזון הופצו בישראל, סרטים שהפכו אותו לאחד הבמאים שאני הכי אוהב בעולם, גם אם סרטו זה, האחרון, הוא מהפחות טובים שלו בקריירה. והנה ערוצי הסרטים של YES גואלים את הסרט הזה, ומקרינים אותו הערב. הזדמנות טובה לצלול אל תיקיית הטיוטות, ולשלוף משם את הביקורת שלי על הסרט הזה. לא סרט רע בכלל, רק פחות טוב מהתוצרת הקבועה של הבמאי הנהדר הזה, פראנסואה אוזון.
—————–
אני מאוד אוהב את הסרטים של פרנסואה אוזון. תמיד אפשר לצפות ממנו לרמה טכנית גבוהה, לשליטה מוחלטת בטון הבימוי אם מדובר במותחן ("בריכת שחייה") או בדרמה עדינה ("צעירה ויפה", "הזמן שנשאר"). הצילום שלו תמיד צבעוני ומשכר, האהבה שלו לקולנוע מציפה את הרגש ("8 נשים"), והוא גם יודע לעבוד עם מוסיקה ("8 נשים") ועם שחקנים (שיתוף הפעולה הפורה שלו עם שרלוט רמפלינג ב"מתחת לחול", "בריכת שחיה", וב"צעירה ויפה", או עם לודיבין סנייה ב"8 נשים", ו"בריכת שחיה", או עם ולריה ברונו טדסקי ב"5X2" וב"זמן שנשאר", או אפילו עם גדולת השחקניות הצרפתיות, קתרין דנב, ב"8 נשים" וב"פוטיש"). בקיצור, פרנסואה אוזון הוא מקצוען קולנועי אמיתי, מלוטש, אחד שיודע את העבודה.
והנה מגיע סרטו האחרון. וגם כאן – עבודה נהדרת עם מוסיקה, צילום פוער אישונים ומרהיב, עיסוק חוזר במיניות נזילה כמו שעשה בלא מעט מסרטיו הקודמים, וגם הדרכת שחקנים טובה. ובכל זאת, "החברה החדשה שלי" הוא לטעמי מהפחות טובים של אוזון.
והנה מגיע סרטו האחרון. וגם כאן – עבודה נהדרת עם מוסיקה, צילום פוער אישונים ומרהיב, עיסוק חוזר במיניות נזילה כמו שעשה בלא מעט מסרטיו הקודמים, וגם הדרכת שחקנים טובה. ובכל זאת, "החברה החדשה שלי" הוא לטעמי מהפחות טובים של אוזון.
איתן 