הסודות של איידה: הביקורת

והמנהג הנפלא של הפצת סרטים דוקומנטרים ישראלים בהפצות מסחריות רגילות נמשך. האחרון בסדרה (בינתיים) הוא "הסודות של איידה", סרט פוסט-שואה שמגלם בתוכו סיפור מלא אמוציות. כסרט, הוא עובד רק בחלקו.

aidas-secretsיש משהו קצת מתסכל בצפיה בסרט הדוקומנטרי הזה. הסיפור שהסרט הזה מספר מכיל דרמה גדולה, רגשות גועשים, גם מפעם וגם מהיום, טוויסטים וגילויים מפתיעים – כל מה שדרמה טובה צריכה. וזה לא תסריט שנכתב ע"י תסריטאי בן אנוש, אלא על ידי ישות אלוהית, גורל, או איך שלא תקראו לזה – סיפור שהיה באמת. הבעיה עם הסרט הזה היא שכל עוד מספרים לנו על המתרחש או על מה שקרה בגוף שלישי, הדרמה עובדת ומרתקת. יש בסיפור הזה אפילו תובנה על תקומתו של העם היהודי אחרי האסון הגדול ביותר שניתן (או אולי לא ניתן) לדמיין. באופן פרדוקסלי, כשאנחנו צופים בדמויות עצמן מושפעות ע"י הנעשה – משהו בסרט הופך צולע ואף קצת מגוחך.

כי נדמה לי, ואני רק יכול לנחש, אבל זוהי ההרגשה שסחבתי עימי לכל אורך הצפיה, נדמה לי שהסרט הדוקומנטרי הזה הוא בעצם סרט מבוים. שרוב הדברים המתרחשים על המסך קרו, ואז בוימו מחדש ע"י הבמאי אל מול המצלמה בהשתתפות אותם אנשים. קצת קשה לי להאמין, למשל, שאדם פוגש איש אחר בפעם הראשונה בחייו, וכבר הוא משתפך: "אני אוהב אותך", "זה לא יאמן", ועוד כל מיני תאורי רגש עצומים. אדם שקורה לו דבר גדול, על פי רוב, יחווה אותו, ולא ידאג לתאר אותו תוך כדי. גם אם מדובר בפגישה עם אח שלא ידעת שהיה לך, גם אם מדובר בפגישה עם אמא שלא ידעת שנמצאת שעה ממך, אבל לא ראית כל חייך – כל הפגישות האלו בסרט הזה מלוות במילים כמו "אני לא מאמין", "הו, אמא, סוף סוף יש לי אמא" וכיוב'. וכהוכחה, כשהאח העיוור נפגש איתה ומדבר איתה פעמים נוספות עם התפתחות הסיפור, הוא לא קורא לה "אמא", אלא הוא פונה אליה בשמה הפרטי. לוקח זמן להתרגל לעובדה שזו האמא שלך, כך שלקרוא "אמא" בפגישה הראשונה יצר אצלי הרגשה מזויפת. והסרט הזה מעמיס אינספור "לא יאמן" "אנבליביבל" וכיוב', במקום לספר לי את הסיפור, ולתת לי לחוות בעצמי את האנבליביבל.

כך יוצא שדווקא כאשר הסרט מסופר בגוף שלישי, דרך נקודת מבט של אנשים שהכירו את אותה איידה שם, בברגן-בלזן של אחרי המלחמה, ואח"כ, כשהגיעה לישראל לביקורים, סיפורים שמסופרים בפרספקטיבה שמאפשרת למספרים גם להיות קרובים, אבל גם רחוקים מספיק כדי לעכל את שהתרחש, דווקא אז מתחוורת לנו גודל הדרמה, ובשילוב של עריכת תמונה וסאונד חכמים, ובעיקר עם העקשנות שבחקירה של 2 תמונות סטילס ספציפיות שחוזרות שוב ושוב (בזמן של לפני הפוטושופ, כשתמונה באמת היתה שווה אלף מילים) – דווקא אז הסרט מגלם בתוכו סיפור מלא אמוציות שמרתק אותי למסך.

יש בסרט רק שני רגעים (אחד בהתחלה ואחד בסוף) שבהן נדמה לי שהדמויות הראשיות חוות את הגילויים לראשונה מול המצלמה. כל שאר הסרט נדמה לי מבויים, מלאכותי, פוגם בהנאה וביכולת שלי לחוות את הדרמה. ועם זאת, גם אם לפעמים מדובר בשיטה הדוקומנטרית הקלאסית של "ראשים מדברים", שיטה שאין בה הרבה קולנוע, דווקא אז הסרט מתעורר לחיים, כי האנשים המספרים כאילו חווים את שהתרחש מחדש, אבל עם מספיק ריחוק כדי לתת לי להיכנס לדרמה. סרט מעניין, "הסודות של איידה", אבל קצת מתסכל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “הסודות של איידה: הביקורת

  1. אני הבמאי של הסרט-
    הסרט ממש לא משוחזר לצורך צילום באף אחת מסצנות המפגשים… חבל שהחלטת ככה בידענות כל כך נחושה, זה פשוט לא נכון. מה שכן גם בסרטים דוקומנטרים יש במאי, ויש סיפורים שהם פשוט מדהימים וכל שנותר לנו הוא להציב מצלמות ולתעד מציאות שמתגלגלת לה- כמו בסרט הזה. מה שכן זה צולם ב-3 מצלמות לפעמים- כך שמתקבלת שפה קצת של פיקשן, שנראה too good to be true לאנשים מסויימים, אבל שום דבר לא ״בויים״ בקונטקסט של הצגה למצלמה… חבל שבזה התמקדת, זה היה הסרט מספר אחד בטבלת המבקרים בארץ כמעט חודשיים ברצף, ומקבל ציון 100 מכל המבקרים בארה״ב ראה rotten tomatoes, כך שאני מרשה לעצמי לבקר את המבקר ולדחות את הביקורת שלך.

כתיבת תגובה