ג'ויקה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Joika)

כשאתם הולכים לאכול בחוץ, האם אתם בוחרים את המסעדה לפי הפונט של האותיות בשם שלה ואיך שהיא נראית מבחוץ, או לפי המלצות על טיב האוכל מחברים או אפילו מכתבה בעיתון?

כשאתם מתלהבים משיר, האם אתם עושים את זה בגלל שהזמרת נראית סקסית ורוקדת יפה, או בגלל שיש לה קול מיוחד, המילים של השיר מדברות אל משהו אישי בכם, והמוסיקה עצמה מנוגנת בווירטואוזיות?

כשאתם בוחרים ראש ממשלה, האם אתם בוחרים באדם שאתם באמת מאמינים שיעשה טוב למדינה, או באדם שכל מה שהוא יעשה זה לדפוק את האחרים (גם אם זה אומר לדפוק את המדינה)?

---

הדיסקליימר הרגיל: אני לא אוהב בלט. זה משעמם אותי. את הטריילר של "ג'ויקה" ראיתי כבר כמה פעמים, ושום דבר בו לא עניין אותי. כבר חשבתי לדלג על הסרט הזה, אבל ברגע האחרון משהו שם תפס את עיניי: השם של הבמאי. רגע, זה נשמע לי מוכר, חשבתי. חיפוש מהיר באינטרנט גילה לי את הסוד: ג'יימס נאפייר רוברטסון, הבמאי הניו זילנדי של "ג'ויקה", ביים לפני כמעט עשור סרט שמאוד אהבתי, ואפילו הוקרן בישראל בזמנו (כאן כתבתי על "פרש בודד"). אז הלכתי לראות.

וכשיצאתי מההקרנה, אפשר לומר: ג'יימס נאפייר רוברטסון הוא במאי בחסד עליון, והוא בשיאו ב"ג'ויקה". ובאותה נשימה, מדובר בסרט בינוני למדי.

אני חוזר ואומר: אני לא מתחבר בכלל לבלט, אבל רוברטסון יודע לצלם את הבלט כל כך טוב, עם תאורה מלאכית שנופלת על פני הגיבורה, ועם צילום בתנועה שעוקבת אחרי האנרגיה של האמנות הזאת, עם עבודת עיצוב פס קול מדויקת שנכנסת מתחת לעור, ובשילוב של מוסיקה שמעלה את הרגש מלמטה – לא צריך לדעת כלום ושום דבר על ריקוד כדי להבין ולהרגיש את המחויבות של הרקדנית לאמנות שלה. כבר בתחילת הסרט היא אומרת ש"ריקוד נמצא בדם שלה". רוברטסון יודע להעביר את זה אל הבד בצורה מאוד מרשימה.

אבל הסרט הזה הוא על ההתנגשות בין האמנות לפוליטיקה. בין המחשבה שהיא תצליח כי היא רקדנית מצוינת לבין המציאות  – ההצלחה תלויה בהרבה פקטורים אחרים, רובם בכלל לא קשורים לכמה היא טובה או לא טובה במה שהיא עושה. פוליטיקה.ושם התסריט מאוד מחפף. בעוד שבמאי הסרט משקיע את כל כולו (וזה הרבה) בהצגת כשרונה ומחויבותה הבלתי מתפשרת של הגיבורה לאמנות שלה, הצד של הפוליטיקה סובל מ