פסטיבל קולנוע איטלקי: לימוני חורף

(שם הסרט במקור: I Limoni d'inverno)

כדי להיות מאושרים צריך קודם להאמין שהאושר אפשרי (לב טולסטוי)

המשפט הזה מצוטט כמה פעמים ב"לימוני חורף", אבל הסרט היפה הזה הולך עמוק יותר ומהרהר: מה זאת אותה אפשרות לאושר אם לא היכולת לעצור את שטף החיים, את "הצריך" הזה (צריך לקום לעבודה, צריך לשלם חשבונות, וכו'), לעצור רגע את השגרה ולהשביע את הנפש. לעשות משהו שרוצים לעשות כי זה באמת מבטא את עצמך. לא כי צריך, אלא כי את/ה רוצה, ואפילו חייב/ת. ותוך כדי, זה גם עוזר להתמודד עם בעיות. אפילו עם טראומות. לבטא את עצמך למרות שטף החיים, ואז להמשיך. להיות מאושר/ת.

על זה "לימוני חורף". סיפור על גבר ואישה. בסצנה הראשונה הוא מקבל בשורת איוב. הוא מבין שהוא בזבז את חייו. הייתה לו פעם בת זוג. זה נגמר מהר מדי. לא היו להם ילדים, והוא לא הגשים את עצמו באמת, גם לא בקריירה. הוא היה מורה, אבל הוא אף פעם לא הרגיש שהוא מבטא את כל הפוטנציאל שבו.

גם עכשיו, כשהוא בגמלאות, יש לו רק תלמיד אחד מסור (וזהו החלק החלש של הסרט. הדמות הזאת של התלמיד סובלת מחוסר פיתוח תסריטאי). יש לו גם אח, אבל הוא לא מאוד קרוב אליו. עכשיו הוא עומד בפני שוקת שבורה, מבלי שהרגיש שבאמת עשה בחייו את שרצה.

והנה יש אישה. שכנה חדשה. בן זוגה הוא צלם מצליח. היא המנהלת העסקית שלו. הסוכנת שלו. יש ביניהם ויכוחים, אבל רק כאלו שבין בני זוג, לא סוערים מדי. הצלם נוסע לניו יורק בענייני עבודה, והיא נשארת מאחור.ומערכת היחסים בין שני האנשים האלו תוציא את המיטב משניהם. תלמד אותם בכל זאת לצלול עמוק אל הנשמה שלהם, לעסוק במה שהם באמת רוצים להתעסק בו אבל אין להם זמן אף פעם (במקרה שלה – ציור), ודרך העיסוק הזה להתמודד עם טראומות עבר, להתגבר עליהן. להיות, סוף סוף, מאושרים.

הקצב של הסרט איטי (לפעמים מדי, לרגעים כמעט מתפנק בסצנות שהרבה פעמים לא באמת מושכות את הסיפור קדימה. למשל, סצנת מעלית שלא באמת תורמת לסיפור, למרות שהיא יפה בפני עצמה), הצילום נפלא וחוגג את העיר רומא, אבל בעיקר את שני גיבורי הסרט בסביבה הרומאית שלהם. הקלוז אפים בסרט יוצאי דופן ביופיים, עם תנועת מצלמה איטית אל תוך פניהם, כאשר ההרגשה שלי הייתה שהדמויות מסתכלות עלי ממש כמו שאני מסתכל עליהן, חודרות אל נשמתי כמו שאני חודר אל מתחת לעורן דרך הקלוז אפ המואר באור רומאי חם ומלטף. הבמאית גם יודעת לעבוד ברגישות ובאפקטיביות עם המוסיקה היפה של ניקולה פיובאני ("החיים יפים").

לקראת סוף הסרט אנחנו מגלים שהיא למדה ממנו לחיות, ובסופו של דבר, גם הוא לא בזבז את חייו – השיעור שהוא לימד אותה מילא גם אותו, והוא אפילו כתב ספר. הוא נתן לשכנה שלו מתנה – את היכולת להיות מאושרת, ובכך הוא היה מאושר גם בעצמו.

וכך "לימוני חורף" הופך לא רק לסרט מרגש ועדין שלא נכנע אפילו לרגע לפיתוי הרומנטי ההוליוודי, אלא גם לסרט חכם. חוויה יפהפייה בפסטיבל האיטלקי.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il