פסטיבל ירושלים 2023: חדר משלו

מישהו פעם אמר לי שלפעמים שמות של סרטים נבחרים על ידי היוצרים שלהם כדי לכסות על אלמנטים חסרים בסרט שלהם. אני חושב שזה המקרה עם "חדר משלו".

מתן יאיר הפציע לחיינו לפני כ-6 שנים עם "פיגומים", סרט בלי הרבה סיפור, אבל עם הרבה מציאות חיים שמתוארת בכנות כובשת, והסרט אכן כבש את הישראלים, והיה הצלחה מפתיעה גם בקופות. יאיר המשיך לעבוד מאז, ועשה סדרה לטלוויזיה וגם עוד סרט קטן, ועכשיו הוא חוזר עם "חדר משלו", שהוא קצת דומה ל"פיגומים": גם הוא פיסת מציאות יפהפייה בלי הרבה סיפור, אבל עם הרבה לב.כבר מתחילת הסרט אני מבין שיש כאן דמות יוצאת דופן. דמות שמסתכלת על העולם בצורה מקורית. בהדרגתיות אני מבין שראיית העולם הזאת היא תוצר של בית שבור לגמרי. אבא נעדר, אימא קשת יום, אחות שכבר התגייסה לצבא, חייה את חייה – ובתוך כל זה, גיבור הסרט שואל את עצמו: איפה אני?

לגלעד לדרמן, בתפקיד הראשי, יש מעין לפסוס בדיבור, והוא מתנהל במרחב בצניעות אסרטיבית – כמו שכל הזמן אומרים לו, הוא מוריד את הראש, ברור שהוא מתבייש לחשוף את מה שקורה אצלו בבית פנימה, ומצד שני, הוא עומד על דעתו ואומר אותה בכל הזדמנות. מתן יאיר מביים בשקט, בלי סנסציוניות, ולדרמן מתמסר לחזון של יאיר בצורה מושלמת. מצטרפים אליו ירדן בר כוכבא בתפקיד האימא – כבויה ועייפה, אבל עניינית ובכל זאת אימא נוכחת (במהלך הסרט הדמות שלה מקבלת הזדמנות חדשה, ובהתאמה, ירדן בר כוכבא ניעורה לחיים, אבל גם כאן, במדידות, בשקט), נטע רוט, בתפקיד האחות הגדולה – פרועה וטורפת את החיים כמו שרק בנות 18 יודעות, ועם זאת, רוט יודעת להציג את החמלה כלפי האח הקטן שלה (וצריך לומר: חלק מהעניין בסרט הוא התבגרות מינית. יאיר יודע לטפל באספקט הזה ללא מציצנות), ובתפקיד משנה בסרט הזה אנחנו נפגשים שוב עם דרור קרן, טוב כתמיד, סמכותי כמו שמורה צריך להיות, ועם זאת, קשוב ומגלה חמלה לזולת.

כל גלריית הדמויות הזאת, פלוס עוד כמה שמצטרפות, כל אלו נעות בחלל שיוצר מתן יאיר כדי ליצור תמונה מוזרה, אבל אולי לא כל כך מוזרה – אולי יש כאן, בישראל, כמה וכמה ועוד כמה משפחות שבורות כאלו, המוצגות כאן באהבה רבה.

אבל, כמו ב"פיגומים", גם כאן חוסר הכיוון הנרטיבי מונע מהסרט הזה להתרומם באמת. המטרה, כמו ששם הסרט מגלה לנו, היא "חדר משלו". עצמאות. הוא ישן עם אימא באותו החדר, באותה מיטה, כי אבא עזב. אין ממש מנגנון נרטיבי שילחץ את גיבור הסרט אל הקיר, יכריח אותו למצוא את העצמאות שלו. יש עניין עם גיוס לצה"ל ועם המיונים לתפקידים. אין ממש מעקב עם מה שקורה עם זה. ויש את עניין המשלחת למחנות בפולין. אבל גם כאן זה יותר נזרק לאוויר, ואין ממש סיפור של דבר שנובע מדבר. ויש הרגשת אי נוחות מסוימת כאשר מצבו של הנער בישראל של היום, במשפחה השבורה אבל האוהבת הזאת, משמש בהגבלה למצב של נער בגיל דומה בשואה.

ובכל זאת, גלריית הדמויות הזאת מתוארת כאן באהבה רבה, כשלדמות הראשית יש ראייה מקורית על העולם, כזאת שכנראה נגרמת מעצם הנסיבות הייחודיות של חייו, והשחקנים מתמסרים לחלוטין לחזון של מתן יאיר. אין ממש כיוון לסרט הזה, אבל גם כסרט שעומד במקום, סרט שמתאר מצב ולא מזיז אותו קדימה – גם במקרה כזה, מדובר בסרט יפהפה, מלא לב וכוונה.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il