יש כאן סיפור מסמר שיער. על בחורה צעירה שלוקחת על עצמה לספר על הטרדה מינית שעברה בידי איש בכיר מאוד שיש לו מהלכים בשלטון, חוקים ולא חוקיים, מהלכים שיקשו מאוד על הפלתו. הבחורה הצעירה הזאת עושה את זה למרות שלא לה קרו הדברים. ההתעללויות האלו קרו למישהו אחר, אבל הוא (ואחרים) לא במצב להעיד. אז היא לוקחת את זה על עצמה.
סיפור מרתק. אז למה הסרט הזה כל כך… אנמי?הסצנה הראשונה היא סצנה של צעקות. של מ להמשיך לקרוא ←
למראה "בתי אהובתי" אני נזכר ב"הבשורה על פי יהודה" של דן וולמן שהוקרן כאן לא מזמן, ולמראה שניהם אני שואל: האם ישראל הישנה והטובה הלכה לבלי שוב? האם היא אי פעם התקיימה?
דן וולמן הלך בסרטו אחורה, אל שנות ה-50. איתן גרין הולך מערבה, לפריז. לכל אורך הצפייה ב"בתי אהובתי" אני תוהה: אם היו מעבירים את ההתרחשויות בסרט הזה מפריז לירושלים, מבלי לשנות מילה בתסריט, האם משהו היה שונה? הרי יש לנו כאן את ששון גבאי (מצוין, כצפוי) שבא לבקר את אלברט אילוז (נהדר, כצפוי), חברו מילדות, שסבל מהתקף לב ומאושפז בבית חולים. על הדרך הוא מבקר את הבת שלו שגרה בקרבת מקום ביחד עם בן זוגה והתינוק החדש (הנכד שלו) ומגלה שנישואיה נמצאים במשבר. דרמה משפחתית רגילה שאיתן גרין אמון כבר עשרות שנים על בימוי כאלו.מלבד העובדה ש להמשיך לקרוא ←
הסצנה הראשונה היא סצנה של צעקות. של מ להמשיך לקרוא 
מלבד העובדה ש להמשיך לקרוא 
איתן 