סרטים מספרים לי סיפורים. על אנשים אחרים. במקומות אחרים. בשפה אחרת. בנופים אחרים.
הרבה מהסרטים האלו אמריקאים. מדברים אנגלית. הרבה מהם הוליוודית. חלק מהם מהצד המזרחי של ארה"ב. כבר למדתי להכיר את ניו יורק מהקולנוע.
אבל לא ככה. אף פעם לא ככה.
ניו יורק של "אלף ואחד" היא עיר שבורה. הרוסה. מוזנחת. הגג דולף. אין מספיק כסף. אין הרבה אפשרויות עבודה. עוני. חיים קשים.אבל הגיבורים של הסרט הזה בונים את החיים שלהם בכל זאת. על להמשיך לקרוא ←
אני חייב להודות שמעולם לא הייתי בפולין. מעולם לא ביקרתי במחנה השמדה. כל המנהג הזה של משלחות נוער לאושוויץ – זה היה אחרי זמני. אני למדתי בבית הספר בשנות ה-80. זה לא היה קיים אז.
אז לראות סרט על משלחת נוער ישראלית לשורשים הישנים בעוד אני רואה אותם נאבקים את המלחמות הרגילות של בני נוער היה אמור להיות מעניין.
אבל זה סרט מאכזב.
בערך רבע שעה לתוך הסרט, שואל סבא את נכדו: תמיד אתם כאלו מנומסים?
וזאת הבעיה עם הסרט הזה. מצד אחד, הוא מציג את הלאומיות. את דגלי ישראל הרבים שבני הנוער האלו מניפים בגאווה במחנות ההשמדה. וזה אפילו ממש נאמר בסרט: היום יש לנו צבא חזק. היום זה לא יכול לקרות.
אבל אם אתה רוצה לחבר אותי עם הבלתי נתפס שקרה לפני כ-80 שנה, צריך להעביר את זה דרך פילטר אנושי. דרך סיפור של נער, גבר, או אישה, ואיך הם עברו רדוקציה ל"יהודי", ואח"כ לאוד מוצל מאש. כאן זה מגיע דרך עזרא דגן, הסבא, שמצטרף למשלחת הנוער הזאת, ומנסה להביא את הזווית שלו, הזווית של הניצול שהיה שם, לבני הנוער של היום.אבל בני הנוער האלו כמעט ולא קיימים בסרט. יש הרבה ה להמשיך לקרוא ←
אבל הגיבורים של הסרט הזה בונים את החיים שלהם בכל זאת. על להמשיך לקרוא 
אבל בני הנוער האלו כמעט ולא קיימים בסרט. יש הרבה ה להמשיך לקרוא 
איתן 