פסטיבל חיפה 2023: שבעה חורפים בטהרן

(שם הסרט במקור: Sieben Winter in Teheran)

"שבעה חורפים בטהרן" הוא סרט דוקומנטרי גרמני על אישה אירנית צעירה שהותקפה מינית והצליחה להתגונן, לדקור ולהרוג את התוקף שלה. ואז היא הוצאה להורג בתלייה.

כלומר: יש כאן מבט חיצוני, מערבי, על סיפור שממבט מבחוץ מקומם, אבל הסרט הזה לא באמת מצליח למצוא את המבט הפנימי, שאולי לא יצדיק את המעשה, אבל לפחות ינסה להבין את ההיגיון מאחוריו. כך שהסרט הזה, בבסיסו, הוא סרט מגויס, מה שמלכתחילה מוריד מאוד מעוצמת הדרמה.

כי, הרי, הסיפור הזה, מעצם קיומו, מטריף את השכל. צריך רק לספר אותו. אבל העריכה של הסרט מקבצת לכאן גם סיפורים של אסירות אחרות שהיו איתה בתא לפני שהוצאה להורג, ובכלל, הסרט הזה נמשך שעה וחצי, אבל היה אפשר לקצר ממנו לפחות חצי שעה.הקצב של הסרט איטי להחריד. הסרט, הרי, מספר סיפור אינטנסיבי, אבל בימאית הסרט מבכרת את הגישה השקטה, עם המוסיקה הנוגה, והארכת הרגע עד אינסוף כמעט. מה גם שיש לה אוצר ביד – יומני המנוחה. היא מביאה את זהאר אמיר אברהימי ("עכביש קדוש") כדי שתקריא את הצד של המנוחה. את מילותיה אנחנו שומעים תמיד בוויס-אובר. היא לא נראית. כן, הבנתי, היא לא בחיים. אי אפשר להביא אותה. אבל כן אפשר לשחזר סצנות מחייה. יש לסרט הזה שחקנית מעולה שכבר הוכיחה את עצמה (אברהימי). אפשר לשחזר סצנות בהשתתפותה. לחלופין, ניתן ליצור סצנות משוחזרות באנימציה.

בימאית הסרט מבכרת צילום חדרים ריקים, או תאי כלא ריקים. היא מספרת על הבית שבו התרחשה התקיפה, ואנחנו רואים בית ריק. כל פעם שאני שומע קול אבל לא רואה פנים הקשר ביני לבין הגיבורה מתערער. הקשר ביני לבין סיפורה מתרחק.

וגם אלו שכן רואים את פניהן, בני ובנות משפחת הקורבן (שלא תהיה טעות: הקורבן היא הנאנסת שהוצאה להורג. לא האנס שנדקר) – הבימאית בוחרת לצלם אותם ואותן מרחוק, בשוט רחב. רק האימא מצולמת מקרוב יותר, ובאמת היא הכי מרגשת. כל השאר מצולמים בבחירה שהולכת נגד החומר שיש לה ביד – מדובר בסיפור מסמר שיער. הבימאית עושה ככל יכולתה לא ללכת עם החומר הדרמטי הקיים (זה לא יפה להגיד, אבל האבא שמתראיין כאן נדמה כאילו מדבר מתוך שינה, או מתוך ענני שכרות. הגוף שלו שרוע על הכיסא כאילו הוא בשנ"צ).

באיזשהו שלב בסרט אני מגלה שבעודה מחכה להוצאתה להורג, גיבורת הסיפור הפכה לסוג של אימא גדולה לשאר האסירות איתה בכלא. אין תהליך שיסביר לי את זה. יש הבנה שסיפורה חצה את גבולות אירן, והפך להיות סיפור חדשותי בינלאומי. זה מונח כאן, אבל בלי באמת לעקוב אחרי כל זה. בסוף אני מגלה שהמשפחה הוגלתה לגרמניה, מולדת הסרט הזה. מה שמחזיר אותי להתחלת הפוסט הזה, להרגשה שהסרט הזה הוא סרט מגויס, שלא מקשיב בכלל לאחרים. "שבעה חורפים בטהרן" מספר סיפור דרמטי מאוד בסרט אנמי ומתסכל.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il