פסטיבל חיפה 2023: ארוגם ביי

הדבר האחרון שרואים בסרט הוא איך בית קברות משתלב בנוף הישראלי. יש הרבה מוות במקום הזה. הרבה כאב. אז מה שנשאר הוא לברוח מכאן. לברוח פיסית, כלומר, לקום ולטוס מכאן, וגם לברוח בתוך הראש שלך – בסצנה הראשונה בסרט ג'וי ריגר מביטה בפניו של בן זוגה במבט מזוגג. לקח לי זמן להבין שהדמות שלה בהיי.

אולי אני לא קהל היעד של הסרט הזה. אני, הרי, מעולם לא הייתי בהודו/ תאילנד/ המזרח הרחוק. אני גם לא מתכנן לטוס לשם. אני לא מאלו שנזרקים על החוף. אני גר בתל אביב, אבל שנים לא הייתי בים. אני בטח לא גלשתי מעולם. כמו כן, מעולם לא עישנתי. שום דבר. לא סמים, ואפילו לא סיגריות. אני ילד טוב תל אביב.

אז מה אני יודע על האנשים האלו, שנוסעים לסרי לנקה כדי להתמודד עם אובדן כל כך גדול?

אני, זה שאולי לא חלק מקהל היעד, חושב שבסרט הזה יש הרבה דברים יפהפיים. אני חושב שיש למרקו כרמל כמה רעיונות בימויים נהדרים. שהצילום בסרט נהדר. שהמשחק של מאור שוויצר נהדר. מאוד התחברתי לגבר הזה, שמשהו כל הזמן יושב עליו. ג'וי ריגר גם היא טובה, אבל היא תמיד טובה.

אבל, איכשהו, משהו במכלול של כל הדברים היפים שיש בסרט הזה, משהו שם לא מתחבר לי.כי יש כאן שני סיפורים. המשהו הזה שיושב על מאור שוויצר – זה שני משהוהים. אחד זה ה

פסטיבל חיפה 2023: חירות

(שם הסרט במקור: Libertate)

זה סרט מאוד מרשים

אבל לא הבנתי כלום

צריך לומר: "חירות" מתרחש בסוף דצמבר 1989. במהלך המהפכה הרומנית שהפילה שלטון ארוך שנים של הקומוניסטים. "במהלך המהפכה" היא מילת המפתח. אני עוד זוכר שצפיתי בחדשות בטלוויזיה בהפיכה בשידור חי. זוכר את תמונת השליט ורעייתו מתים (התמונה הזאת לא מופיעה בסרט). אבל אני לא מכיר את הנפשות הפועלות. הסרט הזה מצטרף אל המהפכה תוך כדי שהיא מתרחשת, בלי להסביר מי נגד מי ולמה. יש כמה פרצופים מוכרים שחוזרים מדי פעם, אבל אין הסבר מי מהם, מה תפקידם, במי הם תומכים, ומה תפיסת עולמם.

יש בניין משטרה. נאמר לנו שיש גם בניין של הצבא בסמוך. יש אזרחים זועמים בחוץ. יש הוראות שלא לירות, אבל יש יריות בכל זאת. ויש מהומת אלוהים.אז צריך להודות שהצילום ובימוי ההתרחשויות כאן מדהים. טודור ג'ורג'יו מכניס אותי ממש אל תוך הבלגן. הוא מצלם כמעט כאילו אנחנו נמצאים בקו האש. היו כמה רגעים ש