דוקאביב 2024: אפריל בצרפת

(שם הסרט במקור: April in France)

אני צריך לומר כבר מהתחלה: מדובר בסרט מקסים מאין כמותו. ובאותה נשימה: אני לא מבין מה הסרט הזה רוצה ממני.

תמימות ילדותית. "אפריל בצרפת" חוגג תמימות ילדותית שנדיר לראות בקולנוע. במיוחד בכזה היקף. המבט של הילדה הזאת, אפריל בת ה-5, על העולם שמסביבה, הוא מבט מרתק, מבט כזה שאנחנו, המבוגרים, כבר שכחנו ואולי מעולם לא ידענו שאפשר להסתכל על העולם כך. נשיא המדינה נושא נאום בטלוויזיה, והיא מנופפת אליו כאילו הוא רואה אותה. היא מדברת אל כלבים, וחתולים, ותרנגולות, ופרות. ועצים וצמחים. והיא מסתובבת בכל העיירה לבדה (טוב, עם צלם שעוקב אחריה, אבל הסרט הזה חכם מספיק כדי לשמור את ההתערבות במתרחש למינימום), חוקרת את העולם עם דמיון נפלא.אבל מה התכלית? מה למדנו מכל זה?

הילדה מגיעה ל

דוקאביב 2024: Kix

על הסרט הזה קראתי ביותר ממקום אחד ביקורת טובה. התקציר נראה מסקרן, ובכלל, חשבתי, שיש כאן סיכוי לסרט מעניין על בני נוער אבודים.

לא.

Kix הוא סרט ריקני וחלול על חיים ריקניים וחלולים.

סטודנט לקולנוע בן 21 מסתובב ברחובות בודפשט. הצילום שנפרש לפנינו כמעט בלתי אפשרי לצפייה. מצלמה מאוד רועדת, סאונד קשה, חותך, והרבה רעש. אחרי כמה אנשים שפגש בדרך, הבמאי מתביית על קבוצת ילדים.

החלק הזה של הסרט נמשך בערך חצי שעה. הרבה נסיעות בסקייטבורד, והשתוללויות, ומעשי קונדס, וקללות, אבל מעט מדי, ממש ממש מעט, ניסיון באמת להכיר את הילד הזה. יש לו משפחה שבורה, ובית שבור, ועני, וקשה, אבל אין באמת דרך להתקרב לילד וחבורתו שצועקים ושוברים ומקללים. כל הזמן.ואז הסרט קופץ כמה שנים קדימה. הסטודנט לקולנוע למד ל

דוקאביב 2024: בנים

(שם הסרט במקור: Boyz)

מדובר בניסיון מעניין. ניסיון לבדוק הלכי רוח של גברים צעירים במאה ה-21. איך יחסים בין המינים נתפסים על ידי אנשים שכבר אינם ילדים אבל עדיין לא גברים. סקס, זהות מינית, רגשות, אהבה, מערכות יחסים. הסרט עוקב בשיטת "זבוב על הקיר" אחרי כמה גברים צעירים והשיחות ביניהם יוצרות כמה רגעים יפהפיים, כנים, מרגשים אפילו.

למעשה, יש כאן כמה "ראיונות" (בערך), אבל אלו הם החלקים הכי חלשים בסרט, כי הם מדברים על דברים בכלליות, בתיאוריה, בעוד שכל שאר רגעי האינטראקציה בין הצעירים שמים את התיאוריות למבחן.ועם זאת, הניסיון המעניין הזה נשאר לטעמי בגדר ניסיון. מקום ההתרחשות הוא מ

דוקאביב 2024: מבוקש רוני קלדרון

צריך לומר ביושר: מדובר בסרט קצבי, סוחף, מרתק, כיפי. תענוג של צפייה. ובאותה נשימה: מדובר בפספוס.

ראשית צריך לציין שמרגע שראיתי את השמות הילה מדליה וארז לאופר בכותרות הפתיחה ידעתי שאני בידיים של מקצוענים. עבודת התחקיר כאן גדולה מאוד ומרשימה מאוד בהיקפה. הקצב מהיר, העריכה מדויקת ומדוקדקת, יודעת לבנות סצנות הומוגניות מקרעי ראיונות שונים, לרתק ולהקפיץ אותי באולם.

סיפורו של רוני קלדרון, סיפור חיים שלם, נפרס כאן לאורך ולרוחב עם הרבה זיקוקי דינור, כיאה לחיי היי סוסייטי שקלדרון חי. מדליה ולאופר מביאים לכאן את כל שנות הניסיון המקצועי שלהם, עושים ג'אגלינג עם מוסיקה קצבית, צילומי ארכיון, וראיונות עם הרבה אנשים שקלדרון נגע בהם.

צילום: אוסקר טאובר

אבל צריך גם לומר שמדובר, בעצם, בדמות מיתולוגית. כמו פאנטום, קלדרון נמצא בכל מקום, ובשום מקום. אנשים שונים ישבעו בחיי הבת שלהם שהם ראו אותו ב

דוקאביב 2024: מוות באום אל חיראן

לכאורה, הסרט הזה אמור להיות הסרט המושלם. יש לו סיפור נהדר, ויותר מכך, הוא עשוי לפי הספר. במקצועיות מושלמת. למעשה, לטעמי, דווקא זה מכשיל אותו.

נדמה לי כאילו דורון ג'רסי הבמאי ממש ישב וחקר סרטים דוקומנטריים אמריקאים. תחילת הסרט היא כמו תקציר המקרה כולו, בתוספת ההבטחה הבלתי נמנעת לשמוע את אחד הסיפורים הכי מדהימים שתשמעו. לאחר כותרות הפתיחה נפרס הסיפור בליווי תחקיר רחב ומרשים, יכולת טכנית מרהיבה, עריכה סבלנית, והסברים מפורטים על כל שלב בחקירה.למעשה, דווקא כאן לטעמי היה צריך לעבוד יותר מחוספס. יש כאן סיפור שפשוט צורח ש

דוקאביב 2024: דגל שחור

מכיוון שהסרט הזה הוא על נושא נפיץ, אני רוצה להבהיר מראש: אני לא מטיל ספק באף אחד ממשתתפי הסרט הזה. אני לגמרי מאמין שחיילי משמר הגבול ביצעו טבח בכפר קאסם ב-1956. אני גם מסכים עם המסקנה של הפרויקט הזה: במקום שבו אתה זורע שנאה, תקצור טרגדיה, דם, והרבה כאב. ולא משנה אם אלו טרוריסטים של חמאס שהורגים יהודים באשר הם יהודים, או טרוריסטים יהודים הקוצרים ערבים רק כי הם ערבים.

ולחדשות בהרחבה: לטעמי, "דגל שחור" הוא סרט נורא ואיום.

קודם כל, לטעמי "דגל שחור" הוא בכלל לא סרט. הוא כתבה מורחבת. אין כאן גיבור/ה, ולא סדר הגיוני של עריכה, ולא סצנות, ונדמה שגם אין תסריט. יש כאן מעין סיפור מסגרת: היה טבח בכפר קאסם ב-1956, ואחרי זה היה משפט. זה הרקע למה ש"דגל שחור" רוצה להעביר באמת: יש כאן שנאה ממסדית של היהודים לערבים. ואת זה "דגל שחור" עושה עם אין ספור ראיונות עם מומחים, והסטוריונים, ועל זה הוא מוסיף עדויות של אנשים שהיו שם, כדי להגביר את אלמנט ההלם.

אבל זה עובד הפוך: ככל שתדפוק לי בראש שהיתה כאן

שנאה!!!!

(והסרט הזה דופק חזק מאוד הרבה מסמרים)

ככה אני מתנתק מהמתרחש

רוצים להכניס אותי לתוך המתרחש? לנסות לגרום לי להבין איך קורה דבר שכזה נורא?

תספרו את הסיפור!

תייצרו טיים-ליין, ותיקח אותי ביד, צעד צעד.ולסרט הזה יש כלים מצוינים לעשות את זה. תחקיר ומסמכים. תמלילי משפט. אז מביימים משפט. או בעצם, לא מביימים. מביאים שחקנים, ונותנים להם לקרוא טקסט. נדמה שהם לא ממש מ

דוקאביב 2024: אפקט שטייף

את הסרט על הדס שטייף אני לא יכול לשפוט במונחים של טוב/ לא טוב. הדבר הכי טוב שאני יכול לומר עליו הוא שהסרט מעורר מחשבה.

לפני כמה שנים ראיתי תחקיר על הדס שטייף בתכנית של רביב דרוקר. הרושם שאני קיבלתי מהתחקיר ההוא היה שגב' שטייף היא עיתונאית עם מצפון שמגיעה ממקום טוב עם רצון כן ואמיתי לעזור לנפגעות (בעיקר נפגעות מין, אבל לא רק), אבל שיטות העבודה העיתונאיות של שטייף הן, איך נאמר בעדינות, לא קונבנציונליות, והן מטילות צל על עצם האמינות של דיווחיה.

הסרט החדש על הדס שטייף לא בא לנקות את שמה. הוא, אולי, הרחבה של אותו תחקיר. מרכוז תשומת הלב באישה הזאת, אבל מבלי להירתע משאילת אותן שאלות שדרוקר שאל. הרי גם כאן, בנקודה מסוימת, שטייף מבינה שלפעמים היא נחסמת על ידי החוק (סיפור נתן זהבי), ומכיוון שהיא מאמינה למתלוננות ללא שמץ של ספק, היא פונה לשיימינג. בגלוי. וכך קרה שעמנואל רוזן, סילבן שלום, ועוד כמה, כבר ירדו מהבמה הציבורית. אבל איזו מין שיטת עבודה עיתונאית זו? זאת הרי בריונות לשמה. ומה יקרה אם פעם אחת היא תיפול בהאשמת שווא (לא קורה הרבה, אבל קורה)?

ומצד שני, הסרט הזה באמת מראה עד כמה הדס שטייף מסורה למתלוננות. היא מתוודה (בגילוי לב מרגש) על הטרדות מיניות שהיא עברה בעצמה, והיא מביאה את ההבנה לליבן של נפגעות אל עבודתה, הופכת אותה למשימת חייה לעזור לכל נפגעת כזאת.גם כאן שטייף מוצגת כאחת שפועלת בשיטות מפוקפקות (למשל: היא התחפשה בעצמה לזונה כדי למצוא סיפורים על "לקוחות"), ועם זאת, זה ברור ש

דוקאביב 2024: נסים ונפלאות בגולספאנג

(שם הסרט במקור: Miraklet i Gullspång)

כשהתפרסמה התכנייה של הדוקאביב השנה, מיד סימנתי את הסרט הזה כסרט שהכי מסקרן אותי מכל ההיצע שהדוקאביב מציע השנה. לא רק שהסיפור שלו נשמע מסקרן, אלא שהוא גם היה הזוכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר של האקדמיה השבדית השנה, וכבר כשסקרתי את טקס הפרסים הזה (כאן) הסתקרנתי מהסרט.

אז אחרי שראיתי את הסרט – מצד אחד הוא אכן עונה על רוב הציפיות. מצד שני, הוא משאיר אותי מגרד בפדחתי ושואל: מה זה היה?

כי מדובר בסרט ששואל הרבה שאלות. את רובן הוא משאיר פתוחות. מדובר במעין חקירה של העבר, אבל עד לסוף הסרט אין באמת תשובות. ובמידה מסוימת זה מתסכל. בנקודה מסוימת, גם הבמאית עצמה מתעצבנת: אמרת לי שיש לך סיפור על נס, לא?! היא אומרת לאחת הדמויות.באופן מאוד משונה, "נסים ונפלאות בגולספאנג" הוא מעין סרט בלשי מרתק, ובערך כל חמש דקות יש טוויסט בעלילה, גילוי מרתק, עוד מידע נגלה. הסיפור הזה מתפתח כל הזמן. ובכל זאת, הסרט הזה, איכשהו, לוקח

דוקאביב 2024: בילי ומולי סיפור אהבה אחר

(שם הסרט במקור: Billy and Molly an Otter Love Story)

הדיסקליימר הרגיל: אני לא אוהב סרטי נשיונל ג'יאוגרפיק. לא מתחבר לסרטי טבע. אני כן מתחבר לסרטים על אנשים שאוהבים משהו – גם אם זה טבע. הפעם יש כאן סרט על אדם ומערכת יחסים עם לוטרה. כבר נפלתי כמה פעמים בסרטים על מערכת יחסים בין אדם לטבע בהם הפוקוס היה על הטבע ופחות על האדם. בסרט הזה הפוקוס הוא (אנחת רווחה) על האדם, ובכל זאת, מדובר בסרט מאכזב.

ראשית, צריך לומר שהצילום יפהפה. לא רק של הלוטרה וכל ההשתובבויות שלה, אלא גם של הסביבה המקיפה את האדם, בת זוגו, והלוטרה. מדובר באי שנקרא שטלנד, שנמצא צפון מזרחית לסקוטלנד (ומערבית לנורבגיה). כל צילומי הנוף, והקשר בין האנשים שחיים שם לבין הסביבה המקיפה אותם גרם לי לרצות להגיע לשם. המקום מאופיין היטב על נופיו, השילוב בין צוקים גבוהים, ירוקים, לבין קו המים הנמוך. השבילים הצרים בהם נוסעים האנשים, בתיהם המפוזרים על פני שטח נרחב, נותנים מקום לאדם כמו גם לטבע המקיף אותו.אבל הצרה של הסרט היא שכולו (ממש כמעט כולו. אני מעריך שלמעלה מ-90 אחוז ממנו) מסופר ב

דוקאביב 2024: ספיר

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. ספיר ברמן, גיבורת הסרט "ספיר", מצטיירת מהדיוקן הזה שלה כאישה סימפטית מאוד. מאוד מהנה לבלות במחיצתה שעה וקצת. היא מקצועית מאוד, אסרטיבית, יודעת מה לעשות ואיך, ויש לה הרבה חוש הומור שמצחיק אותי ממש בקול רם. הכול ממש כיף וסבבה.

וזאת הבעיה שלי עם הסרט הזה. "ספיר" הוא סרט כמעט בלי קונפליקטים. ספיר היא טרנסג'נדרית. בתהליך התאמה מגדרית (נולדה כגבר, חיה כאישה). אין ממש התלבטות בקשר לתהליך. אבא אוהב אותה ללא תנאים. גם אימא מקבלת אותה בלי בעיות. יש לה בת זוג אוהבת. והקללות בכדורגל? לספיר יש טונות של הומור עצמי בריא (למשל: מישהו אומר את המילה קוקסינל. היא אומרת לו: הי, קוקסינל זה אני. תירגע).אז עם כל הרצון הטוב והנעימות והנחמדות, אין באמת ד