אבל הצרה של הסרט היא שכולו (ממש כמעט כולו. אני מעריך שלמעלה מ-90 אחוז ממנו) מסופר בוויס-אובר. כמו שעת סיפור. כמו אימא שמספרת לבנה סיפור לפני השינה מתוך ספר. תראו את התמונות ותקשיבו לקול המספר/ת. זהו. זה הסרט הזה. כמעט בלי סצנות שמתחרשות מול עינינו. כמעט בלי זמן אמת מול המצלמה. ואני לא יכול ליצור קשר עם הדמויות אם הן לא מתנהגות בסיטואציות טבעיות מול המצלמה. אני רק רואה אותן, ומישהו או מישהי מספר לי מה קורה. לא משנה שזהו קולו של הגיבור, או קולה של בת זוגו. הסרט הזה לעולם מספר לי על מה שקורה במקום לתת לי לחוות אותו בעצמי.
איתן 
היי איתן
אתה מפעיל קטגוריות קולנועיות של סרטי עלילה על דוקו ולכן חוטא לאמנות הקולנוע הדוקו, הן בנוגע ל "ספיר" והן בנוגע לסרט הזה, שאותו "פספסת" לגמרי.
לדוקו יש טרמינולוגיה (שפה) קולנועית ייחודית שצריך להכיר או ללמוד (אם לא מכירים).
———
איתן לשלמה: אתה לא היחיד שאומר לי את זה, אבל אני לא מסכים. בלימודי הקולנוע שלי למדתי להתייחס לסרטים דוקומנטרים כמו לסרטים עלילתיים: גם להם יש איכות צילום, עריכה, דמויות, סצנות. אפילו תסריט יש לסרט דוקומנטרי. הדבר היחיד להבנתי ששונה הוא האתיקה – מכיוון שמדובר באנשים אמיתיים, יש דברים שעוברים בסרטים עלילתיים ולא עובדים בדוקו (למשל: בסרט דוקו כמעט אף פעם אין סצנת סקס. בעלילתיים יש הרבה יותר מדי). אני בא להקרנת סרט דוקו כמו שאני בא להקרנת סרט רגיל: תספר לי סיפור. תרגש אותי. תצחיק אותי. תעניין אותי. אחרי ההקרנה אני מנסה לנתח עם עצמי אם הסרט עבד עלי ולמה, ואת זה אני כותב. כמו סרט דוקו. כמו סרט עלילתי.