דוקאביב 2024: ספיר

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. ספיר ברמן, גיבורת הסרט "ספיר", מצטיירת מהדיוקן הזה שלה כאישה סימפטית מאוד. מאוד מהנה לבלות במחיצתה שעה וקצת. היא מקצועית מאוד, אסרטיבית, יודעת מה לעשות ואיך, ויש לה הרבה חוש הומור שמצחיק אותי ממש בקול רם. הכול ממש כיף וסבבה.

וזאת הבעיה שלי עם הסרט הזה. "ספיר" הוא סרט כמעט בלי קונפליקטים. ספיר היא טרנסג'נדרית. בתהליך התאמה מגדרית (נולדה כגבר, חיה כאישה). אין ממש התלבטות בקשר לתהליך. אבא אוהב אותה ללא תנאים. גם אימא מקבלת אותה בלי בעיות. יש לה בת זוג אוהבת. והקללות בכדורגל? לספיר יש טונות של הומור עצמי בריא (למשל: מישהו אומר את המילה קוקסינל. היא אומרת לו: הי, קוקסינל זה אני. תירגע).אז עם כל הרצון הטוב והנעימות והנחמדות, אין באמת דרך ללכת עם ספיר בסרט הזה. יש רק קונפליקט אחד כאן, והוא גם זה שמביא עימו רגע אחד מרגש באמת: הדרך שבה כל ההורמונים וכל מה שכרוך בתהליך ההתאמה המגדרית משפיעה על הכושר הגופני הגבוה שספיר נזקקת לו כדי לעשות את העבודה שלה (היא שופטת כדורגל). חבל שזהו הרגע המרגש היחיד שיש בסרט.

כי באיזשהו שלב זה מתחיל לחזור על עצמו: עוד משחק כדורגל, ועוד מבחן כושר, ועוד שיחות הדרכה על מה זה בדיוק טרנסית, ועוד הסברים כמעט קליניים על איך בדיוק עושים שינוי מין, ועוד אבא ואימא אוהבים, אבל בלי ממש מכשולים דרמטיים שיאתגרו את הדמות הראשית, ודרכם יחברו אותי אליה. אני מניח שקו המחשבה של לירן עצמור הבמאי היה להראות את תהליכי ההתאמה המגדרית, ובמקביל להראות את ההשפעה המשתנה שלהם על מצבה הגופני בעבודה, על הכושר הגופני, ועל העליות והירידות בביצועים בעבודה. אין את העריכה המקבילה הזאת בסרט, מכיוון שהוא מתפזר ליותר מדי כיוונים, מבלי באמת להתמקד בקונפליקט העיקרי (והיחיד) בסרט.

כמו שהוא, "ספיר" הוא דיוקן של דמות חביבה מאוד, וככזה הוא גם באמת נעים לעין וללב, אבל באורך של 70 דקות הוא חוזר על עצמו מדי, ופחות מדי מספר את הסיפור שיקשור אותי בעבותות רגש אל חייה של ספיר.

"ספיר", כמו שאני חוויתי אותו, הוא סרט נחמד שהיה בו פוטנציאל הרבה יותר גדול, אבל הוא לא מנצל אותו.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il